חידושי חתם סופר על חולין, מהדורא תנינא נה

תיהני לי' סכין לטהרו מידי נבילה, כ' תו' דהא ליתא לר' יוסי וכו' והיינו להס"ד דה"א דר"י בן פנחס דכ"ע היא וא"כ תקשי עכ"פ לר"מ, ומזה הטעם בעצמו נדחקו נמי תו' לעיל דלר"מ דגמר שפיכה שפיכה, מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו אבל לבתר דמסיק דתנאי היא א"כ נימא פשוט דר"מ דדרש שפיכה שפיכה לית לי' דר' יצחק בן פנחס. ותו לק"מ ממלק בסכין ומיושב ק' מהרש"א על רש"י דפי' מאן תנא קאי אנוחרו או עוקרו ולא אמלק, והיינו משום דמהך לק"מ. אבל ק' הש"ס אמתני' דנוחרו דמאי דהוה משני בחי' וצריך ללכא הוא שינוי' דחיקא מאד כמ"ש רשב"א נוחרו משמע עוף דגבי חי' שייך נחירה לשון נקבה. ומשו"ה למסקנא מוקמי' מתני' כתנא דיש שחיטה לעוף מה"ת ועל זה שאל הש"ס מאן תנא, ולא הו"מ למימר ר"מ היא דאית לי' גז"ש שפיכה שפיכה דזה א"א דא"כ לר"מ דחייב לכסות בשחיטה שאינו ראוי משום גז"ש דשפיכה שפיכה יפטור בנוחר דיש שחיטה לעוף. ולרבנן דפטרי בשחיטה שאינה ראוי משום דלא דרשי שפיכה, הם יחייבו לכסות בנוחר בעוף דאין שחיטה לעוף מה"ת לדדהו, וא"כ ה"ל למתני פלוגתא בסיפא בהיפוך מהרישא מאן דמחייב הכא פוטר התם ובהיפוך ואיך שנא ברישא בלשון חכמים דטריפה פטור מלכסות, ואח"כ בסיפא סתים דנוחר פטור, אע"כ צריך לומר דאיכא מאן דס"ל בשפיכה כחכמי' ואפ"ה ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת, ומאן האי תנא, ומיושב נמי ק' תו' דלא הו"ל למימר בר קפרא, דעדיין מנ"ל ס"ל בשפיכה כר"מ, ואנן מאן האי תנא דלא יליף גז"ש שפיכה, ואפ"ה ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת, ועל זה מייתי רבי היא דהא לקמן פ"ה ע"א מבואר דראה רבי דבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים ואפ"ה ס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת:

ואי תקשי לך היא גופה קשי' כיון דרבי לא דריש שפיכה שפיכה וגם אית לי' יש שחיטה לעוף מה"ת, האי לשון ושפך מאי דרש בי', י"ל כמ"ש לעיל דס"ל בשר נחירה הותר במדבר ושייך שפיכה בין אחי' בין אעוף:

מה פסולי המוקדשין וכו' ועוף אין לו שחיטה מה"ת, י"ל המשך דבריו מדאצטריך קרא לרבות צבי ואיל טפי מבהמת חולין ש"מ משום דה"א דכתיב ושפך בשפיכה בעלמא וש"מ דשפיכה דרשא מעליותא הוא. א"כ ממילא בעוף דליכא למוד מוקמי' אדוכתי' דבשפיכה בעלמא סגי רבי היא, מ"ש תו' דבנזיר דיחוי בעלמא הוא, י"ל כוונת דבריהם עפ"י מ"ש רשב"א דהש"ס הו"מ לדחויי' דרוב א' בעוף היינו נחירת רוב א', אלא לישנא לא משמע הכי ע"ש, והשתא נהי דהאמת אין כן כוונת רבי, מ"מ התם לדיחוי בעלמא אמר דרבי ס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת ורוב א' בעוף בנחירה קאמר, וק"ל:

מכאן שנצטוה משה על רוב א' בעוף וכו', הרמב"ם אעפ"י דמפיק שחיטה לעוף מהקישא כמ"ש לעיל מ"מ מייתי הך דרבי, נראה מזה דגם לרבי בעי' הקישא לגוף הדין דיש שחיטה לעוף, דבקרא ליכא רמיזא לעוף רק הזביחה תהי' כאשר צויתיך כבר מאז בע"פ, ומזה מוכח דכל הלכות שחיטה נאמרה למשה בע"פ, ומאן דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת, לא קאי כאשר צויתיך אלא על וזבחת מבקרך וצאנך וצבי ואיל כאשר צויתיך בהם. ולמאן דיליף משום הקישא שחיטה לעוף, א"כ גם עוף בכלל כאשר צויתיך, והכי קאמר הש"ס מדאמר רבי מכאשר צויתיך שנצטוה גם על רוב א' בעוף ש"מ דאית לי' שום הקישא דיש שחיטה לעוף מה"ת:

ואמר א' מן התלמידי' דאי אית לי' רבי חד מהנך הקישא דלעיל א"כ מאותו ההיקש בעצמו מבואר דסגי בעוף בסי' א' דלבר קפרא מדסמיך גבי דגים ולת"ק דר"א מדכתיב זאת וא"כ למה לי הל"מ לרוב א' בעוף, ודוחק לומר דהל"מ שיהי' רובו כמוהו א"כ סתם ה"ל למימר שנצטוה משה על רובו של א' כמוהו ומ"ט פרט א' בעוף וב' בבהמה, וגם דוחק לומר דאית לי' הקישא דזאת תורת אלא דלית לי' מיעוטא דזאת וכמ"ש תו' ד"ה דרש וכו' זהו מאד דוחק, אע"כ מוכח דרבי אית לי' שחיטה לעוף מהקישא דוכי יצוד ציד חיה או עוף כמר בר רב אשי לקמן ר"פ כיסוי הדם וכפסק הרמב"ם ומהטעם שכתבתי לעיל בביאור, ויפה כיוון: