חידושי חתם סופר על חולין, מהדורא תנינא נד

מה עוף בסי' א' דכתיב ולא יבדיל כ"כ רש"י ותו'. וצ"ע מנ"ל ולא בסימני' דלמא לא יבדיל העור ויהי' תלוי בקצת עור או בשר ורש"י ז"ל לעיל כ"א ע"ב ד"ה והקריבו נשמר מזה ע"ש וכל זה אי כבר ידעי' שיש שחיטה בסימני' בשום מקום. אבל למאי דלא ידעי' עדיין, קשה וצ"ע:

דכתי' ויאספו את השלו, עיין יומא ע"ה ע"ב תנא ריב"ק וישטחו להם שטוח אל תקרי שטוח אלא שחוט שירד להם דבר הטעון שחיטה, ועיין בס' תו' יה"כ דבא הקרא לומר שהצדיקים אספו הרבה לשחטם כדי לבטל מעל עצמם גזירת וישחטם במדבר ע"ש שלפי דבריו גם רבי יכול לסבור כן אע"ג דיליף מכאשר צויתיך ע"ש בש"ס ותבין כי אין הפסוק בא ללמוד שהשלו טעון שחיטה אלה בא להורות כוונת המאספי' את השלו. וא"כ לא פריך הש"ס הכא מידי דלעולם אימא לך כל אסיפה משמע דלא צריך לשחוט, והך דויאספו השלו שאני דמפרש בי' קרא שאספוהו לשחטו, וצריך לומר אה"נ הו"מ לשנויי הכי אלא עדיפא מני' משני. ובזה ניחא דהרמב"ם הוציא היתר חגבי' בלא שחיטה מדכתיב ואסף החסיל והקשו הא אסיפה שלא במקום שחיטה היא. ותו הקשו מה צריך ללמוד היתר על חגבים כלל, דהא בהאי קרא זאת תורת הבהמה והעוף וחיה השורצת במים דהיינו דגים כתיב בתר הכי והרומשת על הארץ דהיינו חגבים ומדכתיב בתר דגים ש"מ דלא בעי שחיטה. ולפע"ד ק' מתורצת בחברתה, דודאי בר קפרא דמפיק מהאי הקישא דיני שחיטה מדכ' עוף בין בהמה לדגים. א"כ ממילא מסידורא דקרא נפיק נמי דחגבי' דכתיבי בתר דגים לא בעו שחיטה, וכיון דלא אצטריך התירה לחגבים ולא צריך למדרש מואסף החסיל. ע"כ הניח את המקשן בסברתו, ותי' לו דכל אסיפה דלא כתיב גבי שחיטה ליכא למילף מינה מידי. אמנם הרמב"ם לא פסק כבר קפרא ומפיק שחיטה לעוף מקרא אחריני כאשר יבואר לקמן בסמוך אי"ה, א"כ ממילא דהאי קרא לא מיירי מדיני שחיטה מידי, ואין ללמוד היתר לחגבים מהאי קרא, ע"כ יליף לי' מואסף החסיל, דהאמת כן הוא כל היכי דכתיב אסיפה ולא מפרש גבי שחיטה כמו וישטחו שטוח, משמע אסיפה בלא שחיטה כלל וק"ל:

בשפיכה בעלמא, הא דלא כמ"ד דהותר להם בשר נחירה דא"כ כל הפרשה נאמרה בדור המדבר כמבואר שם ואז היה מותר בשר נחירה והוה סגי בין לחיה בין לעוף בשפיכה בעלמא. ומכ"ש לפמ"ש הרמב"ם כן וכמ"ש לעיל י"ז ע"א ע"ש בביאור, והך מ"ד לא ס"ל כן אלא כר' ישמעאל דבשר נחירה לא אשתרי כלל. ובזה א"ש מ"ש הרמב"ם ריש הלכות שחיטה דילפי' שחיטה לעוף מן התורה מדאתקש עוף לחיה בהאי קרא כי יצוד ציד חיה או עוף ושפך שפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה ע"ש. והיינו כיון דלדידן בשר נחירה הותר במדבר שפיר קאמר דשפיכת דם העוף כדם החיה דהיינו במדבר בשפיכת נחירה וכי ירחק בזביחה, וכיון דהך הקישא דעוף לחיה בהאי קרא מבואר לקמן ר"פ כיסוי הדם פ"ד ע"א דמר בר רב אשי ס"ל הכי ע"ש ומייתי לי' בספר קרבן אשם. א"כ ניחא לי' לרמב"ם למילף מיני' חיוב שחיטה לעוף דמיירי מענין שחיטה טפי מהך הקישא דזאת תורת וכו'. ועיין תו' ד"ה באיזו וכו' ועיין לקמן אי"ה עוד הכרח.