חידושי חתם סופר על חולין, מהדורא תנינא טז

וא"בא שלבנה באור המ"ל שהמתן לה עד שלא תהי' בת יומא ואז מותר לכתחלה לחתוך על סמך שידיחנה אח"כ דא"נ משתלי לית לן בה דנטל"פ מותר בדיעבד אלא כיון שע"כפ צריך לומר שהכשירה ע"י המתנה מעת לעת נקיט הכשר דעדיף מיני' שליבנה באור דלזה לא צריך הדחה אח"כ כלל. אך הא קשי', הא סתם כלי אינו ב"י ואינו צריך להמתין לה כלל ומאי קשי' לי' מעיקרא ותיפוק לי' וכו'. וי"ל דהך דסתם כלי אינו ב"י היינו מטעם ס"ס ולא ניחא לש"ס למימר דר"נ פליג ארבי' שמואל דלית ס"ס בתקרובו' ע"ז במס' זבחי' ע"ד ע"א, וליש נוסחאו' התם הא כי אמרית' קמי' דשמואל היינו ר"נ אמר רבה בר אבוה דאשתעי לעיל מני' ע"ש משו"ה הוצרך לומר שליבנה באור, ובזה ניחא דהרמב"ם לא מייתי הך דליבנה באור משום דלמאי דקי"ל כרב התם דגם בע"ז אמרי' ס"ס א"כ סתם כלי' אינן ב"י לק"מ ותיפוק לי' והיינו כהרש"בא דס"ל בדעת הרמב"ם ככל הפוסקי' דסתם כלי' אינן ב"י. ומ"ש הב"י בסי' קכ"ב דקשה על זה מ"מש הרמב"ם גבי חמאה של גוי' ישבתי בחי' לי"ד כמ"ש מג"א גבי חמץ סי' ת"מז סק"כג ע"ש וק"ל:

אמנם כד מעיינת שפיר אין ראי' משמואל דזבחי' דאפשר התם דאיקבע איסורא דטבעת של ע"ז בהא לא מועיל ס"ס כיון דעכ"פ איכא כאן טבעת של איסור מש"אכ גבי סתם כלים דהס"ס הוא שאין כאן שום איסור כלל אפשר דמודה שמואל, וע"ש בזבחי' דכן צריכי' לומר גבי פלוגתא דר"י ור"ש ברמוני באדן וא"כ הדר' ק' לדוכתא אהמקשן, ואי נימא דקושייתו משום דסתם סכין אינו מקונח וכדעת ר' יונה שברשבא לקמן בשמעתן הוה א"ש מיהו רש"י פי' בהדי' משום שמנוני' הנבלע בבשר וכתבתי לעיל מילתא בטעמא מדוע כ' כן והדק"ל.

שלבנה באור כ' רשב"א ור"ן דלא נחית לדיני הכשר ואה"נ דסגי בנעיצה ע"ש ולא ניחא להו בתי' תו' דרוצה לתרץ למ"ד בי"הש רותח משום לטעמי' דס"ל שאין בחום בי"הש להפליט מה שבדופני הסכין ולקמן מיירי בשומן טוח על פניו, וא"כ אי נעיץ לי' בקרקע להסר השמנוני' בעץ סגי מש"וה תירצו דא"הנ ולבנה באור לאו דוקא:

ומ"ש תוס' בדיני הסכיני' מבואר היטב בחי' שלהי מס' ע"ז גם יישוב פסק הרמב"ם דס"ל סכין שפה על המשחזת והיא טהורה לחתוך בו רותח וא"כ ה"ל לשנוי' כגון ששפה ע"ש. ושמעתי מי שנשתבש והקשה מאי מקשה תו' דסכין ברותחין סגי לי' לפ"מש תוס' לקמן פ' כל הבשר ק"ח ע"ב ד"ה שנפל דבעי' שיהי' במי הגעלה ס' לבטל הפליטה, א"כ ע"ז דבמשהו לא מהני לי' הגעלה והאמת דמ"שוה לא מהני הגעלה לחמץ אחר זמן איסורו, אבל זה המקשה לא חש לקימחי' דוקא חמץ דגם שלא במינו הוא במשהו לא מהני לי' הגעלה אח"ז איסורו, אבל ע"ז דבס' שלא במינו א"כ מתבטל השמנוני' במי ההגעלה:

השוחט בסכין של נכרים כ' תו' ביודעי' בה שהיא בת יומא, משמע דס"ל להתוס' כהפוסקי' דשמנוני' בעין נמי נעשה פגם על גבי דופני הכלי, אבל זה דוחק דלא קיי"ל הכי אבל הנראה דפשיטא להתוס' דבמקונח איירי ודלא כרש"י ורשב"א ור"ן משום דקשי' להו קו' הרשב"א איך אמר איידי דטרידי למפלט וכו' הא קי"ל דשמנוני' בולע אע"ג דטריד למפלט דם ע"כ ס"ל במקונח מיירי, והשתא ניחא דנהי דבולע שמנוני' בעין, אבל להפליט שמנוני' שבדופני הסכין לא אמרי' כיון דטרידי בהוצאת דם. וע"מש עוד בזה לפנינו אי"ה:

ומ"ש תוס' דרבא ה"ל למיפשט משמעתין דס"ל לרב נטל"פ אסור הוא תימה דלמא שאני לי' לרב בין פגם בדופני הקדרה ובין עכברא בשכרא דפוגם בעין, וכ"כ תו' להדי' בפסחי' בסוגי' קדרות בפסח ישברו ע"ש, וכבר עמד בזה בס' באר יעקב. ואולי י"ל דס"ל להתוס' אלו הי' ס"ל לרב החלוק שבין פוגם בעין לפוגם בדופני הקדרה לא הי' רב פליג אדשמואל בכח ויהיב טעמא דמתני' דאיסור שמן משום דדניאל גזר, הלא אין לו שום ראי' מפורשת בקרא דעל לבו שם ולכל ישראל הורה. וא"כ מנ"ל להכחיש את ר' שמלאי ולומר דר' יהודה נשיאה לא התיר שמן מעולם. עד שקרא עליו שמואל זקן ממרא כדאי' שם בתוס' ומנ"ל הא דלמא על לבו שם ולכל ישראל לא הורה, וטעמא דמתני' משום זליפתן אע"כ הי' קשה לרב דע"כ דבש נמי ליתסר במתני' ולא ס"ל לחלק בין פוגם בעין לפוגם בדופני הכלי, ואתי' דבריתא דשמעתין כהוגן והתוס' בפסחי' צ"ל דס"ל כהתוס' דע"ז שהקשו שם איך פליג ר' יהודה נשיאה אדב"ש וב"ה וע"ש דדבריהם דלשם אינם עולי' בקנה עם תו' דשמעתין, וכן ס"ל לתו' בפסחי'. הקצרתי וסמכתי על המעיין:

ורב"בח אמר מדיח לרש"י וסיעתו דהשמנוני' קרוש על פני הסכין א"ש כתי' הר"ן דלא סגי בהדחת הבשר בעלמא משום דבעי שפשוף גדול. ולהתוס' דמיירי בסכין מקונח ואפ"ה בעי הדחה משום שנגע בכלי איסור. צ"ל דלצלי איירי וצלי לא בעי הדחה קמייתא אבל לקדירה הוה סגי באותה ההדחה שמדיחי' כל בשר דלסכין מקונח לא בעי שפשוף גדול:

דמ"ס בי"הש צונן פירש"י כלומר אין חום בי"הש חזק לבלוע וכו' רצה בזה דודאי לא פליגי במציאות, אלא מ"ס צונן הוא לענין זה להבליע השמנוני'. וכן צריך לפרש מ"ש רש"י לקמן ד"ה בצונן קסבר ביה"ש צונן וכו' אין רצונו דס"ל כמ"ד ביה"ש צונן ובסכין של נכרי מדיח, דהא בדיבור שא"חז כ' דלענין סכין שקשה לבלוע הא דאמר הכי, אע"כ הכי קאמר לענין זה הוא צונן שלא יכול להבליע את השמנוני' לתוך הסכין הקשה לבלוע ואידך ס"ל גם לענין זה הוא חם. ושוב כ' רש"י דפלוגתי' להבליע שמנוני' לתוך סכין הקשה. אבל בבהמה כשרה כ"ע מודי' שבי"הש צונן לענין זה שלא יכול להבליע דם לתוך סכין הקשה וזה פשוט וק"ל:

אגב דוחקא דסכינא בלע, מ"ש תו' על הריב"ם משמעתין אימת קא בלע לכי חיימא, היינו לשיטתם דס"ל סכין של נכרים במקונח מיירי, וא"פה אגב דוחקא מפליט מסכין הקשה א"כ ה"ה שיבליע לתוך סכין הקשה אגב דוחקא, ויפה הקשו על הריב"ם. אמנם הוא יסבור כרש"י וסייעתו דסכין של נכרים באינו מקונח מיירי ובהא מועיל דוחקא דסכינא להבליע לתוך צוואר הבהמה, וה"ה במנקרי חלב בעין. מש"אכ בא"מהח לקמן להבליע לתוך הסכין הקשה לבלוע זה אינו יכול אגב דוחקא ולק"מ:

ומ"ש עוד תוס' מצנון שחתכו בסכין לא ידעתי כוונתם דהתם מה מועיל דוחקא הא ע"כפ הוה נ"ט בר נ"ט כמו דגי' שעלו בקערה רותחת ורק ע"י צרוף דוחקא וחורפא ה"ל טעם גדול כמו בנתבשלה ואסור נ"ט בר נ"ט וכן מבואר שם בכוונת רש"י למעיין שם:

והלכתא אפי' בצונן מ"ש רש"י דלעיל פסקי' כמ"ד קולף מש"אכ הכא קשה לבלוע היינו לטעמי' דבסכין של נכרים מיירי באינו מקונח ויש לחלק כנ"ל, מש"אכ לשיטת התוס' וסיעתם דמיירי במקונח ומפליט ה"ה ומ"כש דמבליע לתוכו וכיון דאיפסקא הכא הלכתא בצונן ה"ה דקיי"ל לעיל כרב"בח מדיח וכן דעת הרי"ף ז"ל וק"ל.

דדאיב תרבא ובלע בשרא, לרשב"א צריך קליפה, וצריך לומר ללישנא דלעיל משום דוחקא דסכינא קולף אבל משום חום בי"הש לחוד לא הוה בעי קליפה, אפי' אי איירי לעיל בשמנוני' קרוש על פניו מ"מ יש לחלק דהתם נהי דב"יהש חם מ"מ הסכין צונן, מש"אכ הכא שניהם חמין כפלי ובשרא. דכל האברי' חמין הם מחום הטבעי: