חידושי חתם סופר על חולין, מהדורא תנינא טו

ליבן סכין. ושחט בה וכו' כ' פר"ח דבעוף דבקנה לחוד מתכשר כשר לכ"ע דהא נשחט הקנה קודם שנשרף רובו, ודבריו תמוהים דהא ע"כפ מצטרפי' נקבי' שיש בהם חסרון לכאיסור ושאין בהם חסרו' לרובו כדלקמן מ"ה ע"א וה"ל רובו ע"י צירוף טרם גמר שחיטה. ומשערי' נמי גדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו וע"ש ברא"ש, ע"כ ליתא לדבריו ומשו"ה לא מייתי הריף הא דר' זירא. ומ"מ י"ל קצת ק' הר"ן אהרא"בד ודעמי' דס"ל כר"ז ושאני פגימה דאית לה מורשא והקשה א"כ ה"ל להש"ס לקמן י"ז ע"ב למידחי' כן להדי' וי"ל דמ"מ הוה קשה אמאי צריך אטופרא תלת רוחתא. דהא טופרא הוא משום קנה כמ"ש תוס' שם ובקנה עכ"פ לא אכפת לן ולא פסיקא להש"ס הך דצירוף כל כך, ומשו"ה לא דחו לי' ואמנם למאי דקיי"ל דמצרפי' הנקבי' איתא להא דר"ז ואיתא נמי להך דתלת רוחתא.

בטל מכוה את השחין מ"ש מהרש"א דאם קדם חצי גריס שחין וא"חכ נולד אחר ונטמא תו לא פקע טומאה מני' ע"י ביטול המכוה דבריו מאוד תמוהי' דהא אין כאן טומאה עד שיראה לכהן ובדידי' תלי' מילתא לטהרו או לטמאו ותו הקשה בת"ח דהרי אין השחין ולא המכוה מטמאי' כלל אלא אם נולדה נגע במקום השחין והמכוה אח"כ וכן מבואר להדי' ברמב"ם ר"פה מטומאת צרעת, ותו הקשה שם מה בכך שכבר נזקק לטומאה מ"מ אם פיחת אח"כ אין כאן שיעור נגע, ומהתימה על המהרש"א שהי' לפניו ס' תורת חיים ואיך לא נתן לבו לדבריו האמתיים וע"ש:

דהיינו חדוד מפירש"י מבואר דלא גרס דהיינו חדוד, דא"כ הוה מפרש כפשוטו דלית בי' הבלא כל כך כמ"ש לעיל גבי חדוד שאני, וכ"כ ת"ח וע"ש בישוב פסק הרמב"ם וקרוב לזה בכ"מ ודברי' ברורים הם. ואל תשית לבך לדברי הפלתי סי' ט' בזה:

אר"נ אמר רבה בר אבוה סכין של ע"א וכו' הקשו תו' משוחט בשבת בחוץ לע"ז שתיקן להוציא מידי אמ"הח, ואע"ג דהתם לא הוה קיימא לג' דברים דהרי קדשי' אסורי' בעבודה וליכא חרישה וגם ולד חטאת מתה. מ"מ איכא קלקול טובא במה שמתחייב ג' חטאת. ואין לומר דלמא התם מיירי במסוכנת, דא"כ לא שייך תיקן להוציא מידי אבמ"ה דהרי בלא"ה היתה מתה, ועוד דא"כ לא יתחייב משום שחוטי חוץ דהרי אינה ראוי בפנים דממעטי' חולה ומזוהם. וכל שאינו ראוי' לבוא בפנים אין חייבי' עליו משום שחוטי חוץ ובהכי ניחא דלא הקשו תוס' ממתני' דלקמן בפרקין השוחט בשבת ובי"הכ אע"פי שמתחייב בנפשו שחטתו כשרה ונסבי' חברי' למימר ר' יהודה היא, ור' יהודה הא ס"ל מקלקל בחבורה פטור וא"כ מה תיקן התם שיתחייב בנפשו די"ל דמיירי במסוכנת אע"ג דמשמע קצת התם שהיתה בריאה בין השמשות מ"מ אפשר שנסתכנה בשבת והוה תיקון משא"כ מהאי דפסחי' הקשו שפיר הנ"ל. ותירצו לחלק דבשבת מתחייב על מחשבתו, והרי דעתו בתיקן קל בזה ולא גרע מקורע בגד בחמתו דחייב משום שתיקן אצל יצרו מש"אכ בע"ז דלא מחייב אא"כ נדבק בידו מאומה מן החרם והרי לא נדבק בידו מאומה כן הסביר רשב"א ע"ש.

מותר לשחוט בה בפני יהושע הקשה ק' עצומה האיך אפשר שיהי' מותר לשחוט בה לכתחלה הא מחוייב לבערו מן העולם כדכת' אבד תאבדון, ואי מיירי בשאול מן הגוי ואין בידו לבערו מ"מ הא רוצה בקיומו אסור, וק' גדולה ועצומה היא, ודבריו בתרוצו מגומגמי' וצריכי' ביאור. אבל מה שהבנתי מתוך דבריו דהוא דלא לי חספא ואשכחת מרגניתא, והוא על פי דברי ר"נ ר"פ השוכר את הפועל ס"ג ע"ב דהשוכר לשבור ביין נסך שכרו מותר א"עג דרוצה בקיומו של חביות מ"מ כל למעוטי תפלה שפיר דמי, וכ' הר"בי ססי' קל"ג בטעם הדבר וז"ל כלומר דלא מתסר רוצה בקיומו אלא כשהוא רוצה בקיומו כדי להשיב לבעלי', או עד שימכרם אבל רוצה בקיומו עד שיאבדנו הוא בידיו לא חשיב רוצה בקיומו עכ"ל ובחי' בסיומא דמס' ע"ז הבאת' ראי' לדין זה ממה דאמרי' התם אשריהם תשרפון באש אמאי בבטול בעלמא סגי להו, ומאי קושיי' עכ"פ מזמן עברם הירדן עד שכבשו יריחו לא הי' להם שום גוי מזומן שיבטל, וכל האשרות שמצאו אז הוצרכו לשרפם אע"כ מותר להשהותם ע"מ לבטל ע"י גוי לכשימצא, וכן יש להוכיח מעטרת מלכם שבא אתי הגתי ובטלו וכ"מש פני יהושע ג"כ. ומכ"ש הכא במשמשי ע"ז דקי"ל בטל ע"ז בטל משמשי' וא"כ אפשר שהישראל משמר הסכין עד שימצא גוי ויכרחנו שיבטל הגוי הע"ז עצמה בעל כרחו וממילא בטלה משמשי' וכל כי האי גוני שרי' לפי הנ"ל. ובזה ניחא מ"ש המרדכי כאן דמדייק דה"ל למימר שהטבילה ולבנה באור דהא לכתחלה צריך טבילה כלי גוים ומזה הוכיח דסכין של שחיטה לא בעי טבילה. ודבריו מאוד תמוהים דלמא בסכין ע"ז של ישראל מיירי וא"נ בשל גוי ובשאולה לא בעי טבילה, ולפי הנ"ל א"ש דאי ס"ד של ישראל הא אין לה בטול עולמית ולא שייך משהה ע"מ לבטל וה"ל רוצה בקיומו וכן בשאול שאין הסכין והע"ז בידו לכוף הגוי לבטלו וסופו להחזירו לו לא שייך משה' ע"מ לבטלו. ומיהו אכתי יש לפקפק דנהי משהו' ע"מ לבטלו לא משכחת בשל ישראל דהרי אין לה בטול, אבל ע"כפ משכחת משה' ע"מ לבערו מן העולם. וי"ל דזה לא שייך אלא כגון לשבור ביי"נ שהוא עוסק בביעור ושובר והולך רק שרוצה בקיומן עד שיגיע אל החביות לשברו בידיו, זה מקרי משהה ע"מ לבערו ושכרו מותר. משא"כ הכא שהשיהוי אינו צריך לביעור דאפי' אם לא מצא די ידו לבערו מן העולם עד זמן פלוני, מ"מ אינו מן הראוי שישחוט בו שהרי השחיטה אינה עסק לביעור ע"ז משו"ה הוצרכתי לומר שמשהה ע"מ לבטל והבאתי ראי' מאשריהם תשרפון באש, וזה לא שייך בע"ז של ישראל, ויפה דייק המרדכי:

ובזה י"ל מ"ש הרמב"ם דוקא אם עבר ושחט מותר ולא לכתחלה, ור"נ הא אמר מותר לשחוט לכתחלה, ועוד לדבריו לא מקשה הש"ס ותיפוק לי' משום שמנות' דאאיסורא לק"מ דהא להרמב"ם אסורה הבהמה והבשר בדיעבד דלא כהרא"ש, ואהתירא נמי לק"מ דהא בדיעבד מותר ולא לכתחלה, ולפי הנ"ל נ"ל דס"ל להרמב"ם מדשני רבא בלישני' ואמר והמחתך מותר ולא אמר מותר לחתוך ש"מ רבא פליג אהא אר"נ ואינו מתיר לכתחלה וכן דקדק בת"ח ובהא פליגי דלר"נ ס"ל כי היכי דמותר לשבור בי"ינ למעוטי תפלה הה"נ מותר הכא הואיל ומשהה ע"מ לבערו או לבטלו ורבא אוסר הא דלא דמי להתם דהכא השחיטה אינה צורך ביעור ולא ביטול, והדיוק דאשריהם תשרפון באש דלא כרבא ומשו"ה אוסר רבא לכתחלה, ומ"מ הש"ס פריך שפיר ותיפוק לי' אהתירא דלשחוט דר"נ דהרי הוא מתיר לכתחלה מיהת, והרמב"ם פסק כרבא דהוא בתרא דלכתחלה אסור, וע"מש עוד בסמוך א"יה ועיי' באריכות בסיומא דמס' ע"ז בחידושינו כי שם מקומו. ואפשר שכל זה בכלל כוונת פ"י כאן אלא שלא נתבאר כל צרכו:

ותיפוק לי' משום שמנוני' דאיסורא מלשון רש"י משמע דאהתירא דלחתוך קא קשי' ולא אשחיטה, וס"ל לרש"י דלשון מחתך מותר משמע נמי לשון לכתחלה וכן ראיתי בס' בכור שור דמדלא אמר אסורה ומותרת לשון נקבה דהוא קאי אבהמה משמע דאלכתחלה קאי ואהשוחט ע"ש ודלא כמ"ש לעיל, ונ"ל טעמא דלא פי' רש"י כן אהתירא דלשחוט. היינו טעמא דהרי פי"רשי שמנוני' דנבלות שנבלעו בסכין, משמע דמהשמנוני' דטוח על פניו של סכין לק"מ דלאו בשופטני עסקי' שישחוט לכתחלה בסכין ששמוני' איסור טוח על פניו בלי קנוח וע"כ לא פריך אלא מהבלוע והנה אי ס"ל להך מ"ד בי"הש צונן ואינו מפליט בליעת הסכין ומ"כש לפ"מש לקמן אי"ה ס"ל לרש"י כהפוסקי' דאפי' למ"ד בי"הש רותח מ"מ אינו רותח כ"כ להפליט הבלוע וא"כ מאי פריך ותיפוק לי' וצריך לומר דע"כפ קי"ל היתר שנגע בכלי איסור צונן אפי' נקי ויבש מ"מ בעי ההיתר הדחה ועיי' לקמן קי"א ע"ב גבי צונן אמרי לה בעי' הדחה ומ"ש הר"ן שם וא"כ ק' הש"ס הכא עכ"פ איך מותר לחתוך או לשחוט לכתחלה הא עכ"פ צריך הדחה אח"כ ודלמא משתלי כן צריכי' לפרש. וצ"ע לכאורה הא דרכו של כל בשר להדיחו והכא לא שייך מ"ש מהר"שא בשם הר"ן דלהסר השמנוני' צריך שפשוף גדול ד"זא הא הכא ליכא שום שמנוני' כלל רק נגיעה בכלי איסור ומה שפשוף צריך, ומש"וה פי"רשי דאהתירא דלחתוך אטמא דקיימא לקורבנא קמקשה דמשמע לי' דמיירו סתמא אפי' הודחו כל הצורך ולא יודחו עוד קודם בשול וא"כ אסור לחתוך לכתחלה על סמך שידחנו אח"כ דלמא משתלי כנ"ל לפרש בכוונת רש"י ז"ל:

ובזה יש לסלק תלונות הי"שש והמהרשא מהראש, דהראש ס"ל גם אהתירא דלחתוך נמי לק"מ ק' הש"ס דרבא מיירי מאטמא שלא הוכשרו עדיין לאכילה ויכול לחתוך על סמך הדחה אח"כ כיון דבל"אה מדיח להו והא דנקט רבא בכי האי גוני, ולא נקט סתם אטמא ודיעבד, משום דכח דהתירא עדיף לי' לאשמועי' וק"ל:

א"נ י"ל דאהתירא דלשחוט ס"ל לר"שי אפי' יהי' גם היתר הנוגע בכלי איסור צונן צריך שפשוף גדול מ"מ ס"ל דבית השחיטה שהוא מלא דם הרבה צריך ג"כ שפשוף גדול להסיר דמו, והא דאמר לקמן מדיח מיירי לצלי דלא הוה בעי הדחה בלא"ה כהי"מ שמייתו הרשבא והרן ור"נ הכא מיירי לקדירה ומשום כח דהתירא נקט לקדרה דצריך שפשוף גדול בבית השחיטה להסר דמו ולק"מ כ"א אלחתוך דא"נ מיירי בלא הודחו עדיין מ"מ אסור לכתחלה משום שפשוף כמ"ש מהרשא בשם הרן:

עוד י"ל לפמ"ש הראשוני' ז"ל דלר"ז דביה"ש מרווח רווח היודע בסכין שהוא של נכרי' ועבר ושחט ואמר ברי לי שלא הטיתי מותר משום דבי"הש מרווח רווח עיי' בחי' רשבא, ורק לכתחלה אסור לומר אשחוט ולא אטה, וגם אדיחנו אח"כ כולי האי לא אסרו, ולק"מ אהתירה דלשחוט דר"נ מיירי באומר ברי לי וגם אדיחנו או אקלפנו ונקט הכא משום כח דהתירא וע"כ הק' אהתירא דלחתוך דלא שייך מרווח רווח:

וכל זה הוא דלא כ"מש לעיל להרמב"ם דרבא בדיעבד קאמר ולא קשה אלא אדר"נ דמתיר לכתחלה עיי' וק"ל:

משום שמנוניתא דאיסורא כבר כ' לעיל דס"ל להרמב"ם דבדיעבד מיירי ואפשר שהי' לו כן הגי' בגמ' בדר"נ דאם עבר ושחט מותר וגם ס"ל לרמב"ם דבמקום דאסור לשחוט ולחתוך אי עבר הכל אסור וא"כ לק"מ ק' הש"ס ותיפוק לי' וכהוכחת הראש באמת. וי"ל לפ"מש רשבא לקמן בשמעתין למ"ד בי"הש רותח הרי נבלע בכל הבהמה דכל הבהמה רותחת היא בשעת שחיטה כדמשמע לקמן גבי כפלי וא"כ יתבטל בס' ותי' אה"נ אלא מ"מ צריך קליפה במקום מגע הסכין ע"ש, וא"כ הכא בתקרובו' ע"ז דהוא במשהו יהי' כל הבהמה אסורה דבלעה משמנוני' תקרובו' ע"ז דבמשהו, ור"נ מסתמא ס"ל ביה"ש רותח כדאמר לקמן ר"נ אמר שמואל קי"א ע"ב וכדמייתי תו' בשמעתין ד"ה והלכתא, וא"כ שפיר פריך אאיסורא תיפוק לי' דבל"אה כל הבהמה אסורה משום שמנוני' דבמשהו. אלא דיש לפקפק א"כ ע"כ הך שמנוני' עם בשר מין במינו הוא דבשאינו מינו אין ע"ז במשהו דיין במים בנ"ט ורק עם מינו וא"כ איך אמר רב קולף הא כל מין במינו לרב לא בטל, והייתי רוצה לומר כיון דאזלי' בתר שמא וקיי"ל בשר עז ואיל ושור שלשה מיני' הם כמבואר סי' צ"ח א"כ רוב השמנוני' הוה אינו מינו עם הבהמה ששוחט עתה ומשו"ה אמר רב קולף אלא לפ"ז לא א"ש הכא דהא בע"ז אינו מינו נמי בטל ובאמת למ"ד נבלה בטלה בשחוטה במנחות כ"ג ע"א דה"ל אינו מינו משום דא"א לשחוטה שתעשה נבלה א"כ י"ל בשלמא רב לקמן מיירי מאיסור נבלה ה"ל אינו מינו עם שחוטה מש"אכ תקרוב' ע"ז ה"ל מינו שאפשר שגם ההיתר יעשה תקרובת ע"ז, אלא דלא ניחא לי דהא דנבלה בטלה בשחוטה לענין טומאה מיירי ולא לענין איסור והיתר. כאשר ביאר הפ"ח וכן העליתי בחי' פ' גיד הנשה גבי הא דאוקי רב אמורא עלה וקדרש כיון שנתן טעם בחתיכה ע"ש ק' ע"א. ואמר א' מן התלמידי' דהכא דאיכא נמי דם אמרי' סלק מינו כמי שאינו ולא משמע לי מרשב"א שיהי' הדם שבבית השחיטה מסייע לבטל דא"כ אפי' קליפה לא צריך, וע"כ בולע טרם בוא זילוף הדם ומבליע בכל הבהמה, ואי משום דם הנבלע בבהמה לא שייך סלק בכי האי גוני כמ"ש הרשבא שם גבי סלק ע"ש: