חידושי חתם סופר על בבא מציעא סח.

תנא כפועל בטל. כ' תוס' אי גרס א"כ לא תני במתנ' כפ"ב כוונתם מבואר שנתכוונו למ"ש הרמב"ן במלחמות ה' כיון דבמתני' לא תני להדי' פ"ב א"כ מצינן לפרש סתם מתני' כר"מ דיקצוץ לו אפי' דבר מועט א"כ מאי דוחקי' להש"ס לאתוי עלה הך בריתא דאתי' כר"ש לרש"י אע"כ דהך בריתא אתי' ככ"ע ולר"מ יתפרש כפי' תו' ודלא כרש"י ואתי' סתם מתני' כר"מ ערמב"ן

והנה הטור מפרש פ"ב באבידה כפרש"י וכהסכמת תו' ובבכורות לענין נוטל שכר לראות מומי בכור מפרש כשי' תו' דפ"ב מאותה מלאכה דהשתא וכאלו לא עביד מידי מלאכת ראי' מומין ולענין ריבית מפרש כר"ח דמייתי תוס' בבכורות בסוף דבריהם כאדם בטל הנשכר למלאכת החנות והמעיין בצדק בלשון רא"ש דשמעתין יראה שכן הוא כוונתו ג"כ וכבר הלכו בו נמושות ודברי אלו שאני כותב פה ביישוב הם ממש דברי הנקוה"כ וברוך שכוונתי לדעתו הרמה ולהיות כי מ"מ א"א לבהמ"ד בלא חידוש לא מנעתי מלכתוב מה שעלה בדעתי והוא כי חזינן בלשון התו' שכ' דאבידה אסור ליקח עליו שכר מדאצטריך היתר בפריקה וק' תי"ל מדכתיב ואותי ציוה מה אני בחנם דמהאי טעמא אמרינן בבכורות אסור ליקח שכר על שום מצוה ולא דוקא לדון ולהורות אלא להזות מי חטאת וכדומה וע"כ נראה דהיינו דוקא בדבר מצוה שבין אדם למקום כגון להזות מי חטאת לטהרות דאינו אלא מסייע לחברו לדבר מצוה להיות טהור וע"ז נאמר מה אני בחנם משא"כ השבת אבידה ופריקה אעפ"י שהוא מצוה לסייע לחברו ולהשיב ממונו מ"מ אנינו אלא בין אדם לחברו לא שייך מה אני בחנם כי לו לחברו שאבד אבידה שימצא מי שיחזרנו לו בשכר פעולתו והוה סד"א שאפי' אדם בטל המוצא אבידה נהי שהוא מצווה ועומד להגבי' האבידה ואינו רשאי להניחה ולילך לו ומכ"ש שלא יקחנה לעצמו אלא על כרחו יגביה ויכריז ויטריח להשיבה אל בעלי' מ"מ ה"א שיקבל שכר על פעולתו מש"ה הוצרכו תוס' למילף מדאצטריך להתיר טעינה בשכר ש"מ אבידה בחנם:

וכיון שזכינו לדין יש לחלק בין ההיא דבכורות להך דאבידה דהתם כיון שמשלם לו שכרו כנגר ונפח שיהיה הולך בטל לגמרי תו לא ישלם לו במה שעושה עתה מלאכת הזיית מי חטאת ואפי' שום מצוה שמלאכתה כבידה לתקוע לו שופר ולעשות לו תפילין וכדומה לא יחשב למאומה אלא כהולך בטל ממש דאל"כ אינו דומה למה אני בחנם ונהי דיכול לטול שכר ממה שהוא מתבטל ממלאכת נגרות שלו מ"מ אותה מצוה לא יחשב למאומה כ"א כהולך בטל ממש דמה אני בחנם. כ"ז במצוה שבין אדם למקום משא"כ בהשבת אבידה דמסברא חצונה אפי' היה הולך בטל בשוק הי' לו לטול שכר על ההשבה ורק מדאצטריך טעינה ילפי' דלא יטול שכר א"כ די לנו כהולך בטל בשוק אבל מי שעוסק במלאכה ומתבטל ממנה ישתלם במה דביני וביני ומטעם שכ' רא"ש בפ' אלו מציאות דכיון שעל כרחינו באנו לשלם לו הפסד מלאכתו הראשונה נשלם לו נמי מלאכת השבת האבידה ע"ש וצדקו דברי הרא"ש והטור שמחלקים בין ההיא דאבידה לההיא דבכורות:

ומעתה נבוא לבאר החילוק בין ההיא דשמעתין לההיא דאבידה דבשמעתין הרי הוא בעצמו אינו רוצה שום שכירות דנוח לו לקבל עיסקא אלא שאנו אוסרים שלא יפעול בחנם משום דמחזי כריבית והנה במה שהוא מתבטל מנגרות אינו מחזי כריבית שהרי כבר בטל הוא מאותה מלאכה ע"י פלגא מלוה שלו ואפי' לא היה לו פלגא פקדון של אידך והיה מתעסק בשלו לבד נמי לא היה עוסק בנגרות דהרי כ' תו' בשם תוספתא דהיושב בחנות יהיה עינו על חנותו ולא יעסוק במלאכה אחרת אע"ג דהם לא כ' כן אלא בעוסק בשל אחרי' אבל בעוסק בשלו אין לנו עסק עמו ואם ירצה לעסוק באומנות אחרת הרשות בידו משום שרוצה הוא לזו' בנכסיו ומה לנו עמו אבל עכ"פ אורחא דמלתא הוא שהיושב בחנות אינו עוסק בדברים אחרים ועיניו בחנותו נמצא מכיון שעוסק בפלגא מלוה דילי' תו אנינו לא נגר ולא נפח ואינו אלא איש בטל דהרי היה צריך לישב בחנותו כל היום בשביל פלגא מלוה ואין לו הפסד במה שיושב גם עם פלגא פקדון אך שכר טרחתו של עכשיו ישלם לו דלא להוי כריבית במה שטורח עבורו בחנם:

ומשא"כ בפ"ב דאבידה דע"כ פשטי' דברי' א"א לפרש כהולך בטל בשוק שהרי מתני' מיירי בשהיה בטל מסלע וע"כ א"א לפרש אלא כפ"ב ממלאכה של עכשיו וע"ז הק' הש"ס הא לא בטל שהרי משיב אבידה ומשני מאותה מלאכה דבטיל מיני' דהיינו ששמין ב' המלאכות וכדעת רש"י וא"ש דברי רא"ש וטור בג' מקומות: