חדושי ר' חיים הלוי צט

מעכבת ביובל, והיא עיקר קביעתה של מנין היובל, ולהכי הוא שהותחל מנין חדש ע"י הספירה, וזהו להדיא כמש"כ בדעת הגאונים לדעת הרמב"ם, דלאחר החורבן דלא היו ספירה וקידוש לא מנו רק שמיטין ולא יובלות, והמסורת שהזכירו הוא בעצם המעשה דאחר החורבן לא היו עוד ספירה וקידוש ב"ד, וממילא דלא מנו יובלות. והן לכאורה יש לדחות ראיה זו ולומר דהא, דהנך שני לא קחשיב ובטל כל המנין, הוא משום דכיון דגלו ולא היו כל יושבי' עלי' ובטל מהן דין יובל מד"ת, ע"כ אין שנים אלו עולות למנין שני יובל, וכשחזרו ונתחייבו ביובל מדאורייתא הותחל מנין חדש, אבל אה"נ דמעשה הספירה והקידוש אין מעכבין ביובל, כ"א דהוי מצוה לספור ולקדש. אכן לפ"ז הרי קשה, לאידך ברייתא לרבנן דר"י דשנת היובל אינה עולה למנין השמיטין, דתניא שם דשבעה עשר יובלות מנו ישראל, שבזה עולה גם הנך שני שגלו ולא היו כל יושביה, דמבואר מזה דגם באין כל יושביה ג"כ לא מיבטיל חשבון המנין של יובל, וכדהבאנו כן לעיל גם מהספרא, אלא ודאי דעיקר המנין חדש שהותחל הוא רק משום חסרון הספירה, וע"כ בזה הוא דפליגי הנך תרי ברייתות אם בשעה שגלו היתה ספירת ב"ד אם לא. ולהדיא מבואר כן בתוס' שם שהקשו הנך תרי ברייתות אהדדי, ותירצו דלר"י דס"ל דשנת היובל עולה למנין שביעית, וליכא נפקותא ממנין היובלות למנין השמיטין, ע"כ נתבטל מנין היובלות בשעה שגלו, משא"כ לרבנן דשנת היובל אינה עולה למנין השביעית, והוצרכו למנות יובלות גם בשעה שגלו כדי לקדש שמיטין בזמנם, על כן לא הופסק מנין היובלות, וכדבריהם מבואר להדיא בדף ל"ג שם, אלא דאכתי צ"ע, דנהי דלר"י אין מנין היובל משנה את מנין השמיטין, אבל מ"מ במה הופסק מנינו לשנות שנות השביעית אח"כ כשחזרו, אלא ודאי דכוונת התוס' כמש"כ, דהעיקר תלוי בספירת ב"ד, וע"כ לר"י דלא הוצרכו לספירת ב"ד ממילא נתבטל מנין היובלות משום חסרון ספירה, משא"כ לרבנן דמנו יובלות כדי לקדש שמיטין בזמנם, והיתה ספירת ב"ד גם בשעה שגלו, ע"כ נתקיים המנין גם אח"כ כשחזרו, והוא כמש"כ דקביעות מנין היובל הוא ע"י ספירה וקידוש ב"ד, וכש"נ. והנה הראב"ד הרי חולק וס"ל דגם לאחר החורבן ובזה"ז מונין יובלות לקדש שמיטין, ומבואר מזה דס"ל דהספירה וקידוש אינן לעיכובא ביובל, או דנימא דגם הראב"ד ס"ל דספירה וקידוש מעכבין ביובל, ורק דס"ל דכל זה הוא לענין נהיגת דין היובל, אבל זה ששנת היובל אינה עולה למנין השמיטין, הוא דין בפ"ע בקביעות השנים, ואף אם אין השנה קדושה בקדושת יובל מ"מ אינה עולה למנין השביעית, וצ"ע בזה. אכן נראה, דכ"ז לא שייך אלא אם נימא דספירה אינה מעכבת, וליכא דין שצריך קביעת השנים ביובל, כי אם דממילא שנת החמשים היא נקבעת להיות שנת היובל, וא"כ ממילא דעיכוב הקידוש ג"כ אינו בעיקר הקביעות דיובל, ורק מדין קידוש הוא דמעכב, וא"כ שפיר י"ל, דאע"ג דהקידוש מעכב, מ"מ כל שהוקבעה עפ"י חשבון להיות שנת היובל שוב אינה עולה במנין השביעית, אבל אם נימא דגם ספירה מעכבת, ואיכא דין קביעות השנים ביובל, דצריך ספירה לקובעה בשנת היובל, וא"כ הרי ממילא דבין עיכוב הקידוש ובין עיכוב הספירה תרווייהו בעיקר קביעותא דיובל הויין, דבלא קידוש וספירה אין השנה נקבעת להיות שנת היובל כלל, וממילא דעולה היא גם במנין השביעית, כיון דלאו שנת היובל היא כלל. אלא בע"כ נראה מוכרח בדעת הראב"ד, דס"ל דספירה אינה מעכבת כלל ביובל, וכל שעפ"י חשבון היא שנת החמשים הרי היא חשיבא שנת היובל מדינא, ומשו"ה ס"ל דאינה עולה לחשבון השביעית. אלא דבזה יש להסתפק, אם ס"ל דגם קידוש שנת היובל אינו מעכב, ומשו"ה הוא דאינה עולה למנין השמיטין, או דס"ל, דאע"ג דקידוש מעכב ואינו נוהג יובל בלא קידוש, מ"מ אינו עולה למנין השמיטין, דכיון דקביעות השנים הוא דין בפ"ע קיים גם ממילא, ורק דחסר בי' דין קידוש, ע"כ אינו נוגע רק לקיום דיני יובל, אבל מ"מ שנת החמשים מיקריא ואינה עולה למנין השביעית. ולדעת הגאונים והכרעת הרמב"ם דלאחר חורבן אין מונין יובלות ועולין כולם למנין השמיטות, יש לפרש ג"כ בתרי גווני, או דס"ל דגם ספירה מעכבת, וממילא דאינה שנת החמשים כלל, או דנימא דס"ל דאע"ג דספירה אינה מעכבת, מ"מ כיון דקידוש ב"ד מיהא מעכב, ולא חייל עלה דין קדושת יובל, ממילא היא עולה למנין השמיטין, ומשום דס"ל דזה דשנת היובל אינה עולה למנין השמיטין אינו דין בפ"ע, ורק דהכל תלוי בקדושת היובל, וכל שאינה קדושה בקדושת יובל עולה היא למנין השמיטין. ואע"ג דספירה וקידוש תרווייהו חד מילתא הוא, מ"מ אין בזה דוחק לחלק כמש"כ דקידוש מעכב וספירה אינה מעכבת, כיון דשני דינים חלוקים הם, ספירה נוגעת לדין קביעת השנים, וקידוש נוגע לקדושת היובל שחל על שנה זו, וכל אחד כפי דינו זה לעיכובא וזו למצוה. ועוד י"ל, דהנה בר"ה דף ט' איפלגי תנאי בשילוח עבדים וקריאת דרור ותקיעת שופר איזו מהן מעכב ביובל, ומסקינן שם דחכמים אומרים דשלשתן מעכבות, ומפרש שם בגמ' דילפי לה מקרא דיובל היא לעיכובא, ומשום דס"ל מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, וקאי הך יובל היא לעיכובא בין על קריאת דרור שלפניו ובין על תקיעת שופר שלפני פניו, והנה הך קרא דוקדשתם כתיב בין קרא דתקיעת שופר ובין קרא דקריאת דרור, וכיון דקאי הך יובל היא גם על תקיעת שופר שלפני פניו, ממילא דקאי גם על וקדשתם שלפניו, וממילא מוכרח דקידוש ב"ד ג"כ מעכב ביובל. אלא דאם נימא דעיכובא דקידוש שנת היובל ילפינן מקרא, א"כ הא מוכרח מהא דכתב הרמב"ם פ"י משמיטה ויובל הי"ג ז"ל שלשה דברים מעכבין ביובל תקיעה ושילוח עבדים והחזרת שדות, ולא הזכיר כלל קידוש ב"ד, א"כ ש"מ דטפי מהני תלתא לא ילפינן מקראי, ואם ספירה וקידוש או קידוש לבד מעכב הוא רק משום דלא בעינן קרא לזה, דדוקא בהנך ג' דמדינא צריך לנהוג יובל והיובל בקדושתו ורק שחטאו ולא קיימו חדא מצוה מהנך תלת או שילוח עבדים או תקיעת שופר או קריאת דרור א"כ מהיכי תיתי נימא דלא ינהגו בה שאר הדברים, וע"כ שפיר מצרכינן קרא לעיכובא דאם לא קיימו חדא מהנך תלת בטל דין יובל, משא"כ בספירה וקידוש ב"ד, דזהו עיקר קביעת ועשית היובל דצריכינן לקדש את השנה ולקובעה לשנת היובל, בזה לא צריכינן שום קרא לעיכובא, וממילא דליכא מקום לחלק בין ספירה לקידוש, דהרי הרמב"ם כיילינהו בהדדי לספירה וקידוש ולא חלק ביניהם, וממילא דצ"ל או דשניהם מעכבין או דשניהם אין מעכבין. אלא דצ"ע לדעת הראב"ד מהסוגיא דערכין שהבאנו דהנך שני דאגלינהו סנחריב לא קחשיב, דש"מ מזה דבלא קידוש וספירה ליתא למנינא דיובל כלל, מדהותחל אח"כ מנין חדש. ובאמת דגם הרמב"ם ס"ל שם מתחלה דגם האידנא מונין יובלות, ורק שאח"כ כתב שקבלת הגאונים מכרעת דאין מונין, וצ"ע. וע"כ נראה, דדעת הראב"ד היא, דנהי דהספירה וקידוש הם לעיכובא ביובל, אבל הא דשנת החמשים אינה עולה הוא גם היכא דליכא מנינא דיובל כלל, דגם בחשבון שביעית דממילא הוי דינא הכי דשנת החמשים אינה עולה למנין השמיטין, אבל אה"נ דמנינא דיובלות הוא רק בספירה וקידוש, וע"כ כשהוחזרו כל ישראל וחייל עלייהו דין יובל וחייל אז דין ספירה וקידוש נתבטל החשבון שמקודם, אף שנהג אז מד"ת, כיון דעתה הותחל בהן דין קביעותא דיובלות. או דנימא דהראב"ד ס"ל דספירה וקידוש