חדושי ר' חיים הלוי ק

לא מעכבי כלל, והא דלא קחשיב הנך שני דגלו הוא משום דלא היו כל יושבי' עליה, וס"ל להראב"ד דגם בזה דאין כל יושבי' עלי' ג"כ הוי דינא דאין עולין בחשבון לניהוג דין יובל, וע"כ כשחזרו הותחל המנין מחדש בשביל חיובא דיובל, והא דהקשינו לעיל מהך ברייתא דשבעה עשר יובלות מנו ג"כ ניחא, דהרי להדיא מבואר לקמן בדף ל"ב דבאין כל יושבי' ג"כ מונין יובלות לקדש שמיטין, ואך דאח"כ כשהוחזרו וחלה חובת יובל הותחל מנין חדש מדינא משום חיובא דיובל. אכן גם לפ"ז הא נמצא, דהראב"ד ס"ל דהא דשנת החמשים אינה עולה למנין השביעית, הוא גם היכא דהשנים אינם נחשבים במנין היובל כלל, וכדחזינן הכא דגם באין כל יושבי' עלי' הוצרכו למנין חדש ואינם עולים לדין יובל, ומ"מ הא מבואר בסוגיין דף ל"ב דמונין יובלות לקדש שמיטין, וא"כ עכ"פ הא מיהא דטעמו של הראב"ד שסובר דמונין יובלות גם עתה הוא משום דס"ל דגם בלא מנינא דיובלות ג"כ שנת החמשים אינה עולה למנין השביעית ובזה הוא שחולקין הגאונים וס"ל דכל היכא דאין השנים עולים במנין לענין יובלות אין זה יובל, ושנת החמשים עולה למנין השביעית, ומונין רק שמיטין ולא יובלות, והא דמנו יובלות לקדש שמיטין הוא משום דגם באין כל יושבי' עליה ג"כ עולים למנינא דיובל, ובחסר קידוש וספירה דבטל עיקר הקביעות של שני יובל אין מונין שנת חמשים כ"א שבע שבע לבד, וכש"נ. והנה ז"ל הראב"ד שם הגאונים שאמרו שאין מונין משנת החורבן אלא שבע אולי ג"כ קודם החורבן כי יש מפרשים דס"ל כר"י וכו' כי אמרו אלו המפרשים לא יתכן לחשוב אחר החורבן זכר לבנין חשבון אחר וכו', וקשה דלדעת הראב"ד הלא תרומות ומעשרות בזה"ז מד"ת, וא"כ איך תלי זאת בזכר לחורבן, כיון שנוגע לחשבון של מעשר שני ומעשר עני שהם מד"ת, וגם בשביעית הארץ משמע דס"ל להראב"ד דהויא ד"ת, ואיך תלי כ"ז בזכר לבנין, אלא ודאי דס"ל דטעמא דהגאונים הוא משום חסרון ספירה וקידוש, וע"כ תלי לה בזכר לבנין, אע"ג דהוי ד"ת, כיון דהכא דיינינן לענין אם יעשו ספירה וקידוש אם לא, ובזה שפיר תלוי מנין השנים גם בד"ת, וזהו להדיא כמש"כ בדעת הגאונים, אלא דלבסוף חלק עליהם וכבר נתבאר טעמו. פי"ב הט"ז וכן לעתיד לבוא בביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות ויקדשו בתי ערי חומה ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות וכו' עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א הא דלא כר' יוסי אלא במקומות שלא קידש עזרא עכ"ל, וההשגה מבוארת, דבאמת הרי קי"ל דקדושה שני' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, וא"כ הא נמצא דהבתי ערי חומה כבר מקודשים הם עוד מימות עזרא שקידש הארץ, ובע"כ דהא דלעתיד לבוא יקדשו בתי ערי חומה היינו במקומות שלא קידש עזרא, וקשה על הרמב"ם דמשמע מסתימת דבריו דלע"ל יקדשו כל בע"ח. אלא די"ל דגם כוונת הרמב"ם היא על מקומות שיתוספו, ודברי הראב"ד הם הוספת ביאור ולא השגה. ולכאורה היה נראה לומר בדעת הרמב"ם, עפי"מ דקי"ל דאין בע"ח נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, והנה הא מבואר בערכין דף ל"ב דבירושה שני' לא נהגו יובלות מד"ת, וא"כ הא נמצא דלא נהגו אז גם בע"ח, ולפ"ז הרי ניחא שפיר הא דלע"ל יקדשו בע"ח, כיון דבירושה שני' הי' חסר זאת לגמרי ע"כ שפיר צריך לקדשם ע"ז:

לע"ל. אלא דעדיין צ"ע, דהנה ביסוד הקידוש של בע"ח אינו מבואר כלל בגמ' האיך הם מתקדשים, ועיין ברש"י בערכין דף ל"ב שכתב דהקידוש של בע"ח הוא בשתי תודות, ומבואר מזה דס"ל דבע"ח הם בדין קידוש בפ"ע מלבד קידוש הארץ, אכן מסתימת דברי הרמב"ם בפי"ב שם נראה דבע"ח אין להם כלל דין קידוש בפ"ע, ורק דע"י קידוש הארץ הם מתקדשים ממילא בקדושת בע"ח, דכן הוא הגזה"כ דהמוקפות חומה בשעת קידוש הארץ יחול עליהן קדושת בע"ח, ואפילו לדעת רש"י דסובר דיש להן דין קידוש בפ"ע, מ"מ הלא הא ודאי דהקידוש שלהם צריך להיות יחד עם קידוש הארץ, וכמבואר בערכין דף ל"ב דאין סומכין אלא על חומה שהיתה בשעת קידוש הארץ, וא"כ אם נימא דכל בע"ח צריכין קידוש מחדש לעתיד לבא, הרי צ"ע דבמה יתקדשו אז אחרי דקדושה שני' קדשה לשעתה וקדשה לע"ל, וליתא אז לע"ל לקידוש הארץ כלל, א"כ איך יתקדשו הבע"ח אז. אלא ודאי מוכרח דלא בעינן כלל קידוש בע"ח לע"ל, ומשום דאע"ג דבירושה שני' לא נהגו יובלות מד"ת, מ"מ הלא זהו רק משום דלא היו כל יושביה עליה, דהוי זה דין מסויים בנהיגת דין יובל דצריך דוקא שיהיו כל יושבי' עלי', אבל בעיקר קדושת הארץ לענין יובל לא חסר בה ולא מידי בירושה שני', וכן מבואר להדיא בערכין דף ל"ב שם דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות וכשחזרו חזרו היובלות, הרי להדיא דהך דכל יושבי' אינו תלוי כלל בשעת קידוש הארץ אם היו אז כל יושביה עלי' אם לא, ורק דכל יובל בשעתו הדבר תלוי, וא"כ ממילא דלע"ל כיון שיתישבו אז כל יושבי' ממילא יחזור אז להיות היובל נוהג, ולא חסר תו שום קידוש, כיון דעצם קדושת הארץ לענין יובל קיימת גם באין כל יושביה עליה, וממילא דיחזור אז לנהוג גם דין בע"ח ממילא, וא"כ הרי הדרא הקושיא לדוכתה דאמאי פסק הרמב"ם בסתמא דיקדשו בע"ח לע"ל, והלא כבר מקודשים הם עוד מימות עזרא שקידש הארץ. והנראה לומר בזה, עפי"מ שפסק הרמב"ם בפ"א מה' תרומות הכ"ו ז"ל התרומה בזמן הזה,. ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבאו ביאת כולכם וכו' עכ"ל, והנה הרי באמת בתרומה לא כתיב כלל כי תבאו, וצ"ל דילפא מכי תבאו האמור בשמיטה ויובל, ומשום דתרומות ומעשרות תליין בשנות השמיטה, וכמבואר ברש"י כתובות דף כ"ה עיי"ש, ולפי"ז נראה ודאי דשמיטה ויובל ג"כ צריך ביאת כולכם לדעת הרמב"ם, כמו תרומה ומעשר, כיון דעלייהו הוא דכתיב הך קרא דכי תבאו דילפינן מיני' דצריך דוקא ביאת כולכם. והנה הך דינא דביאת כולכם לא דמי להך דינא דכל יושבי' עליה דמבואר בהסוגיא דערכין דף ל"ב שהבאנו למעלה דתלי רק בשנת היובל עצמו בשעתו אם היו אז כל יושביה עליה אם לא, אבל לא כן הך דינא דביאת כולכם, עיקרו הוא על שעת ביאה וירושה, דאז הוא דצריך שיהא ביאת כולכם, והכי מבואר בכתובות דף כ"ה דקאמר דלהכי חלה בזה"ז דרבנן משום דכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק, ולא קאמר בפשיטות משום דעתה אין עליה כל ישראל, הרי להדיא דהעיקר תלוי רק בשעת ביאה וירושה, וכן מוכיח לשון הרמב"ם בפ"א מהל' תרומות שם שכתב ז"ל שנאמר כי תבאו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהם עתידים לחזור בירושה שלישית לא כשהיו בירושה שניה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה עכ"ל, הרי מבואר בדבריו דתלוי רק בביאת כולכם של שעת ירושה. ונראה עוד מזה, דבאמת הך דינא דביאת כולכם הוא זה דין שחייל בעיקר הירושה והקידוש, דרק בירושה כי האי שיש בה ביאת כולם הוא דמתחייבים בתרו"מ ושמיטה ויובל, ובחסר ביאת כולם מיקרי עוד לא נגמר עצם הירושה והקידוש לענין חיובא דתרו"מ ושמו"י, והוי זה חסרון בעצם הארץ דלית בה עוד