חדושי ר' חיים הלוי צז

ניחא, דאחרי דילפינן לה מקרא דדבר השמטה דמשמטת את השבועה, אכתי צריך לדעת איזה דין שמטה חל על השבועה בלא שמיטת ממונא, ובע"כ דהיינו משום דחשיבא נגישה, ונכלל זאת בכלל לאו דלא יגוש, וע"כ שפיר הביא הרמב"ם הך קרא דלא יגוש, כיון דכל עיקר שמיטת השבועה היא אך מקרא דלא יגוש. והאומנם דנראה דעל נגישה לבד לא חייל כלל דין שמטה, וראי' לזה מכפרנית היכא דנתחייב שבועה לדעת הרמב"ם דהחוב אינו מתבטל ומותר לנוגשו ג"כ, הרי דלא חל על הנגישה דין שמטה ולא אמרינן דע"י השבועה תשתמטנה כל הנגישות, וא"כ הרי קשה דאיך חלה שמטה על השבועה לבד. אכן נראה, דכל עיקר דין שמטה לא שייך רק על חיובא שיש למלוה על הלוה, אבל נגישה הא לא הויא כלל חיובא, אכן שבועה דהויא נגישה שהיא חיובא על הלוה, ע"כ שפיר מועיל מה דהויא נגישה על החוב שיהא חל על השבועה הדין דלא יגוש, וגם דהרי עיקרה של שבועה הא הויא בצירוף החיוב תשלומין שיש לו עליו, דהרי אינו מחוייב כלל לישבע ורק דאם לא ישבע יהא חייב לשלם, ואשר ע"כ הרי ס"ל להראב"ד דנשמט גם החוב, אכן דעת הרמב"ם דהחוב אינו נשמט, אבל הא מיהא מועיל זאת, דחייל על השבועה דין נגישת חוב, ויש בה הלאו דלא יגוש, ואע"ג דלא שייך בה דין זקיפת מלוה, והויא כשאר חיובי תורה, דאין בהם דין שמטה, אבל מאחר דדין שמטה שלה משום דהויא נגישה בעצם החוב, ועצם החוב הא יש בו זקיפת מלוה, ממילא נשמטת שבועתו ג"כ משום לא יגוש, וכמש"נ והנה בגיטין דף י"ח אונס וקנס ופיתוי וכתובת אשה שזקפן במלוה משמטין ואם לאו אינם משמטין מאימתי כזקפין במלוה משעת העמדה בדין, אשר לפי"ז הא צ"ע הך דכל שאין השביעית משמטת את הממון אינה משמטת את השבועה, דנקטה הרמב"ם על הנך ממונות דאינם משמטין משום דחסר זקיפת מלוה, והרי זה לא יתכן אלא בשלא עמד בדין, אבל כיון דנתחייב שבועה א"כ הא כבר עמד בדין, ושוב הויא זקיפת מלוה ומשמטת את הממון, ותשמט גם את השבועה. וצ"ל דהא דהעמדה בדין חשובה זקיפת מלוה היינו היכא שנתחייב או שהודה לו ואז הוא דהויא זקיפת מלוה, משא"כ היכא דלא נתחייב רק שבועה, ע"כ עדיין לא נזקף חיוב הממון במלוה, ושפיר אינו נשמט. והרי הא דבעינן זקיפת מלוה הוא מקרא דמשה ידו דלא הוי משה ידו כ"א היכא דזקפו במלוה, וכן הא דכפרנית אינה משמטת הוא ג"כ משום דכיון דאינו יכול לתובעו אינו בכלל משה ידו, וע"כ אינו משמט, וא"כ לדעת הראב"ד דס"ל דהיכא דנתחייב שבועה חשוב משה ידו גם עצם המלוה וחיוב התשלומין, וראי' לזה מדמשמט גם עצם החוב היכא דנתחייב שבועה, ע"כ הוא הדין לענין זקפו במלוה ג"כ מהניא הא דנתחייב שבועה שיהא נזקף גם עצם החוב במלוה. ולפי"ז זהו שהשיג הראב"ד על הרמב"ם שכתב דבכל הני שאין שביעית משמטת את הממון כגון חיוב שומרין וכדומה אינה משמטת גם את השבועה, וע"ז הקשה דכיון דהטעם דאינה משמטת את הממון הוא משום דלא הוי זקפו במלוה, וא"כ כ"ז הוא בלא נתחייב שבועה בב"ד, אבל בשנתחייב שבועה בב"ד אז הרי גם חיוב הממון נזקף במלוה, וא"כ שוב הדר דינא להיות נשמט בין הממון ובין השבועה. והרמב"ם לטעמי' אזיל דס"ל דבזה שנתחייב שבועה עוד לא נכלל עצם חיוב הממון בכלל משה ידו, וא"כ הוא הדין לענין זקיפת מלוה ג"כ אמרינן דלא הוי בכלל משה ידו ולא נזקף עוד הממון במלוה, וע"כ שפיר פסק דהשבועה ג"כ אינה נשמטת, כיון דכל עיקר שמיטת השבועה הוא משום דהויא נגישה בהחוב, וא"כ כיון דליתא לשמטה בהחוב משום דלא נזקף במלוה, ע"כ גם השבועה אינה נשמטת כמו שנתבאר, ודוק. פ"י הל"ה אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם שנה איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל, וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החורבן וכן עולה בגמרא וכו' עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א הגאונים שאמרו שאין מונין משנת החורבן אלא שבע אולי ג"כ קודם החורבן כי יש מפרשים דסבירא להו כרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן וכו' עכ"ל, וביאור הדברים של השגת הראב"ד הוא, דבאמת הרי מבואר בערכין דף ל"ב דבבית שני נהגה רק שביעית ולא יובל מ"מ מנו יובלות לקדש שמיטין, וכן פסק הרמב"ם בהל"ג שם, הרי דאע"ג דאין יובל נוהג, מ"מ חשבון השנים של שביעית היה מתחיל לאחר שנת החמשים, וע"כ מנו יובלות בכדי להתחיל אח"כ חשבון שנות השביעית, וא"כ מ"ש דלאחר חורבן לא מנו יובלות, הלא הדין של חשבון השנים לא נשתנה גם לאחר החורבן, וע"כ סובר הראב"ד דמה שאמרו הגאונים דלא מנו יובלות לאחר חורבן, הוא רק לר' יהודה, דלדידי' גם בבית שני לא מנו יובלות, מאחר שעולה לכאן ולכאן, אבל הרמב"ם דפסק כרבנן דבבית שני מנו יובלות לקדש שמיטין, קשה מ"ש דלאחר חורבן לא מנו יובלות. ואשר יראה לומר בזה, עפי"מ שפסק הרמב"ם בהל"א שם ז"ל מצות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמשים שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת החמשים, ושתי מצות אלו מסורין לב"ד הגדול בלבד עכ"ל, וא"כ י"ל דאין היובל נוהג אלא א"כ הוקבע ע"י ספירה וקידוש ב"ד, ואם לא הוקבע ע"י ספירה או שלא קדשוהו אינו יובל, וכן הוא בר"ה דף ח' ודף כ"ד וקדשתם את שנת החמשים שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים, הרי דהוי קידוש גמור כמו קידוש ר"ח, וכמו דבקידוש ר"ח אם לא קדשוהו ב"ד לא הוי ר"ח כלל, כמו כן בקידוש שנת החמשים אם לא קדשוהו ב"ד אין דין יובל על השנה כלל. והנה הא דמנו יובלות לקדש שמיטין, הא הוי משום דכן הוא הדין דאע"ג דאין יובל נוהג מ"מ אינו עולה במנין השמיטין, וצריך למנות השמיטין אחר שיעבור שנת היובל. ולפ"ז נוכל לומר בדעת הגאונים לדעת הרמב"ם, דכ"ז הוא בזמן הבית שהיתה ספירת ב"ד וקדשו את היובלות, וחיילא בהו קביעותא דשנות יובל, אלא דלא היה היובל נוהג משום דלא היו כל יושביה עליה, והך דינא דכל יושבי' אינו מעכב אלא שלא ינהגו בה דיני יובל, כמו החזרת שדות וכדומה, אבל עצם השנה דין יובל עליה מד"ת, וע"כ הוי בה דינא שאינה עולה לחשבון השמיטין, וע"כ מנו יובלות לקדש שמיטין, משא"כ לאחר החורבן, דחסר אז ספירה וקידוש ב"ד, עצם השנה לית בה דין יובל, דבלא קביעת הספירה והקידוש כל השנים אין נקבעים ועולין בחשבון היובל, ובטל כל מספר היובל, ושנה זו אין בה דין שנת החמשים ואינה שנת היובל כלל, וע"כ באמת הדין דעולה היא למנין השמיטין, ולא שייך למנות יובלות לקדש שמיטין כיון דמצד הדין השנה עולה במנין השביעית הבא, ושפיר פסק הרמב"ם לדעת הגאונים דלאחר החורבן אין מונין רק שמיטין לבד וחשבון היובלות בטל. ונראה דיסוד דברי הרמב"ם עפ"י הספרא פ' בהר וז"ל מנין עשה שביעית אע"פ שאין יובל ת"ל והיו לך שבע שבתות שנים, ומנין עשה יובל אע"פ שאין שביעית ת"ל תשע וארבעים שנה דברי ר"י וחכ"א שביעית נוהגת אע"פ שאין יובל והיובל אינו נוהג אלא א"כ יש עמו שביעית, והנה הא דקאמר עשה יובל אע"פ שאין שביעית, היכן מצינו שהיובל יהיה נוהג והשביעית לא תהיה נוהגת, בע"כ רק באופן זה שבשנת השביעית לא היו כל יושבי'