חדושי ר' חיים הלוי צו

הלכות שמיטה ויובל פ"ט ה"ו והשביעית משמטת את השבועה וכו' בד"א בשבועת הדיינין וכל כיוצא בה מדברים שאם יודה בהן שביעית משמטתן אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן משבועות שאם יודה בהן ישלם ה"ז ישבע אחר השמטה עכ"ל, ובהשגות ז"ל כמדומה לי דבר זה הוציאו מן הירושלמי במס' שביעית האונס והמפתה והמוציא ש"ר וכו' אמר ר"י בשם רב דרבי מאיר היא דאמר במלוה הדבר תלוי וכו' עכ"ל, והנה הך דינא דהרמב"ם הוא תוספתא ערוכה בשביעית פ"ח דבר שהשביעית משמטתו משמטת שבועתו ודבר שאין השביעית משמטתו אין משמטת שבועתו, והובאה התוספתא הלזו בירושלמי שבועות פ"ז, והראב"ד הוסיף דזה דחיוב שומרין וכדומה אין שביעית משמטתן הוא מהמשנה שביעית פ"י מ"ב דהאונס והמפתה והמוציא ש"ר וכל מעשה ב"ד אין משמטין וקאמר ע"ז בירושלמי דר"מ היא דאמר במלוה הדבר תלוי, וא"כ צ"ע איזה השגה יש כאן, אם לא שנימא דבא להראות מקור דברי הרמב"ם, אשר לזה הי' צריך לציין גם דברי התוספתא ג"כ, וצ"ע. ונראה לומר, דהנה הרמב"ם שם בה"ח כתב ז"ל הלוהו ותבעו וכפר בו והגיע השמטה והוא בכפירתו והודה אחר שעברה שביעית או שבאו עליו עדים אחר השביעית אין השביעית משמטת, וכתב ע"ז הראב"ד שדין זה אינו אלא כשפטרוהו ב"ד בשבועתו אבל בלא"ה משמט דאל"כ קשיא מתניתין דשבועות דתנן השביעית משמטת את השבועה והרי זה עומד בכפירתו, ר"ל חזינן מזה דאעפ"י שעומד בכפירתו מ"מ כל זמן שחייב לישבע ויש להמלוה זכות לתובעו עדיין משמטת, וקשה על הרמב"ם שסתם הדברים ולא חלק בין כפירה שחייבין עלי' שבועה ובין כפירה שאין חייבין עלי' שבועה. והנה בהך דינא דשביעית משמטת את השבועה, הרי לא מצאנו אלא דמשמטת את השבועה, אבל אם משמטת את עצם החוב זה לא מצאנו, והנה הטעם של הך דינא דמלוה שכפרוה אינה משמטת הא הוי משום דכיון דאינו יכול לתובעו ע"כ לא קרינן בי' לא יגוש ואינו משמט, וא"כ לכאורה צריך להחלק, דהחיוב שבועה דאית לי' למלוה עליו שפיר משמטת, אבל עצם החוב שכפרו ואין לו לתובעו אינו משמט, ולפי"ז צריך ביאור מה זה שהוכיח הראב"ד מהא דשביעית משמטת את השבועה דמשמטת גם את החוב, ועיין בבעה"ת שער מ"ה הי"ב שכתב כן דמשמטת את השבועה ואינה משמטת את החוב. ועיין בר"ן פרק כל הנשבעין שכתב על הא דתנן דהשביעית משמטת את השבועה, דאע"ג דהמלוה עצמה אינה משתמטת הואיל והיא כפרנית, מ"מ מאחר שמה שהודה משתמט א"כ נעשה כופר הכל דפטור מן השבועה, [וכבר הקשה ע"ז הגאון בעל מנחת חינוך, דהרי הא דכופר הכל פטור מן השבועה הוא רק אם בשעת תביעה הי' כופר בכל, אבל אם בשעת תביעה הי' מודה במקצת לא אכפת לן אם אח"כ נעשה כופר הכל, כמו בהילך דפטור משום דהוי כופר בכל, ומ"מ אם לא אמר הילך ואח"כ פרע המקצת חייב בשבועה הקודמת, וה"נ דכוותה. ונראה דהר"ן קושיא אחריתא קשיתי', דבאמת הא דהשבועה נשמטת לא קשה כלל, דהוי גזה"כ, כדילפינן במס' שבועות דמ"ט ע"א מקרא דוזה דבר השמטה, וא"כ יהא דמלוה כפרנית אינה משמטת, הוא רק בעצם החוב, אבל השבועה נשמטת, אלא דקשה עדיין דמאי איכפת לן במאי דנשמטת השבועה, מ"מ הרי החוב לא נשמט עדיין, א"כ הרי יחזור ויתבענו ויתחייב בשבועה שנית, וע"ז משני, דמאחר דמה שהודה כבר נשמט, א"כ לענין חיוב חדש תו לא יחול עליו משום דהוי כופר בכל, ולפ"ז יתישבו היטב דברי הר"ן, דלענין חיוב חדש הא נמצא דהוי כופר בכל בשעת התחלת חיובו, ואז בודאי פטור כופר בכל ומיושבים היטב דברי הר"ן. והנה לפי דברינו קשה, דלמה:

לו להר"ן לטעמא דכופר בכל, תיפוק לי' דהרי לענין חיוב חדש הרי קדמה הודאה לתביעה, ובקדמה הודאה לתביעה הא ליכא שבועה. אכן נראה דזה אינו, דהרי הא דשביעית משמטת הוא רק החיובים שיש למלוה על הלוה אבל הטענות והתביעות לא בטילי, ונמצא דהתביעה קיימת ועומדת וכשהודה אחר שביעית הוי הודאה על תביעתו שלפני שביעית, וע"כ שפיר הי' חייב אם לא משום הך טעמא דכופר בכל, ועל כן הוסיף הר"ן הך טעמא דכופר בכל, וזה תלוי בחיובא, ולא בטענה, ובעינן שבשעת התחלת חיובו יהא מודה במקצת, וכיון דהחיוב הא הוי מחדש, דחיוב הראשון הרי כבר נשמט, ע"כ שפיר הוי כופר בכל ופטור], הא חזינן מדברי הר"ן אלו, דהא דשביעית משמטת, הוא רק חיוב השבועה, אבל עצם החוב אינו נשמט, והיינו כדעת הרמב"ם שהבאנו. ואשר יראה בדעת הראב"ד, דס"ל דאע"ג דמרבינן לה מקרא דשביעית משמטת את השבועה, וכמבואר בשבועות דמ"ט ע"א, מ"מ הרי פשוט דאין שמטה שייכה אלא בממונא, ותו לא מצינו בענין שמטה כלל שתשמט דברים אחרים מלבד ממונא, והגע עצמך, הרי שיש לאדם חיובא על חבירו שישבע בדבר שאינו נוגע לממונא, האם תשמט את השבועה הלזו, הרי פשיטא דלא, ומשום דאין שמטה אלא בממונות לחוד, א"כ הרי גם בשבועת ממונא, אם נימא דאינה משמטת את עצם החוב, א"כ נמצא דהשמטת השבועה הויא רק שמיטת שבועה לחוד, בלא שום סרך שמיטת ממון, ובשבועה לחוד ס"ל להראב"ד דלא שייכא כלל שמיטה, דאין שמיטה אלא בעצם החיוב ממון בלבד, ועדיפא מינה מצאנו דגם ממון אינו משמט אלא א"כ זקפו במלוה, ושאר חובות כגון נזקין והקפת חנות אינו משמט, ואיזה זקיפת מלוה שייך גבי שבועה דתשמט, ואשר ע"כ פירש הראב"ד, דהגזה"כ דשביעית משמטת את השבועה בא להשמיענו דבמקום שהלוה נתחייב שבועה אז גם עצם החוב נשמט, אע"פ שעמד בכפירת חובו, והא דכפרנית אינה משמטת היינו דוקא היכא דלא נתחייב שבועה, דאז אינו יכול לתובעו כלום, וע"כ לא חל עלי' שמיטה. ואשר יראה לומר בישוב דעת הרמב"ם, דהנה בהך דינא דשמטה מצינו עשה דשמוט כל בעל משה ידו, ולאו דלא יגוש, וצריך ביאור אם הך דינא דשמטה ליכא כ"א בשמיטת עצם החוב שיבטל לגמרי, אבל אם עצם החוב לא שייך בדין שמיטה שיבטל אז אינו נוהג בו דין שמיטה כלל, או אולי אפשר כיון דאיכא לאו דלא יגוש א"כ אף אם עצם החוב איננו מתבטל מ"מ נוהג בו דין שמיטה לענין זה שאינו יכול לנוגשו, ואם אך יצוייר דעל עצם:

השמטת החוב לא יוכל לחול עליו דין שמטה, ועל הנגישה תוכל לחול עלי' דין שמטה, אפשר דיועיל הדין שמטה לענין הך נגישה שתתבטל. ונראה דזהו דעת הרמב"ם דהשמיטה מועלת לענין השבועה ולא לענין עצם החוב והבאנו על זה השגת הראב"ד דהרי שמטה לא שייכא אלא על חיוב ממונא, וכיון דעצם החוב אינו משתמט הרי קשה איך תחול השמיטה על השבועה לחוד, ולפי"ז ניחא, דהרי השבועה היא אחת מנגישות של תביעת החוב, וא"כ שפיר אמרינן, נהי דעצם החוב אינו משתמט, מ"מ לאו דלא יגוש איכא, ושפיר משתמטת הך נגישה דשבועה. ובזה יבואר היטב לשון הרמב"ם שכתב הך דינא דשביעית משמטת את השבועה וסיים הטעם משום שנאמר לא יגוש מכל מקום לא לשלם ולא להשבע, וקשה דאמאי שנה הרמב"ם והביא הך קרא דלא יגוש, והרי בשבועות דמ"ט ילפינן לה מקרא דדבר השמטה דאפילו דיבור משמטת, אכן לפי דברינו הרי