חדושי ר' חיים הלוי צה

דדגנך ולא של הפקר, דבזה הפקר שוה להקדש, דכל פטורו הוא רק בשעת חובתן, ועוד איכא בהפקר פטור נוסף מקרא דובא הלוי וגו', דמיני' ילפינן דהפקר פוטר לעולם, גם אם הפקיר שבלים וחזר וזכה בהן, ולא תלי כלל בדין שעת חובתן, ולפ"ז הרי י"ל דהא דחלה ילפא מתרו"מ לענין הפטור של הפקר, הוא רק לענין הפטור דדגנך ולא דגן הפקר, אבל הפטור השני שיש בהפקר מקרא דובא הלוי וגו', בזה לא ילפא כלל חלה מתרו"מ, וא"כ ממילא דהדר דינא דהפטור של הפקר שבחלה הוא רק בשעת חובתה, כיון דעיקרו הוא מקרא דדגנך, וניחא היטב הא דפסק הרמב"ם דהפקיר קודם שתתגלגל וחזר וזכה בה חייבת בחלה, ולא חלק בין קודם נתינת מים לאחר נתינת מים, כיון דשאני פטור הפקר שבחלה דהוי רק בשעת חובתה דהוא זה שעת גלגול. אלא דלפ"ז שוב קשה סוף דברי הרמב"ם שפסק דהקדיש קודם גלגול ופדה לאחר גלגול פטורה, ולמה השמיט הפקר, כיון דגם הפקר דינו כן דאם היתה הפקר בשעת חובתה פטורה, וצ"ע. אלא דנראה, דבאמת לא דמי כלל דין נתינת המים לדין הבאת שליש, וחלוקין הן ביסוד דינם מהדדי, דאע"ג דבתרווייהו הוי דינא דחל בהו קריאת שם דתרו"מ וחלה וחיובא לית בהו, מ"מ ביסוד ועיקר דינם שני ענינים נפרדים הם, דהבאת שליש יסוד דינה הוא בדין חיובא דתרו"מ, וביאור דין זה הוא, דהנה בחיובא דתרו"מ בעינן שני דברים, דגנך, שזהו עצם המחוייב בתרו"מ, ודיגונך, דבלא מירוח לא מתחייבי, וע"ז הוא דנאמר דין הבאת שליש, דבהכי הוא דחשוב דגנך, וזהו כל יסוד דינה של תבואה שהביאה שליש, דנשלם בה הדין של דגנך האמור בחיובא דתרו"מ, וזהו ג"כ טעמא דחל בה קריאת שם דתרו"מ, משום דנשלם בה דין דגנך לענין החיוב, ונמצא דיסוד דינה של הבאת שליש שמועיל שיחול הפרשה דתרו"מ הוא זה מדיני החיוב של תרו"מ, משא"כ בדין חלה כל דין חיוב חלה תלוי רק בשם עיסה, וחלות שם עיסה תלוי רק בגלגול לבד, ונתינת המים אינה שייכה כלל לדין החיוב של חלה, ויסוד הדין דנתינת המים נראה דהוא זה דין הנאמר במסויים לענין דין הפרשה דחלה, דמשעת נתינת המים חל בה קריאת שם דחלה, אע"ג דלענין החיוב לא חייל בה עוד מידי, ואין נתינת המים מועלת כלל לזה, מ"מ חל בה קריאת שם, וכדאיתא בירושלמי שם והובא ברמב"ם בפ"ח מבכורים שם דהא דכיון שנותנת המים מגבהת חלתה הוא זה מקרא דראשית עריסותיכם, ופירושו דאע"ג דלענין החיוב לא חשיבא אכתי שום שעת חובה כלל, מ"מ זהו גזה"כ דראשית עריסותיכם דחל בה מ"מ הפרשה דחלה. אשר לפ"ז נראה, דלענין הדין דהפקר שפיר חלוקין הן נתינת המים והבאת שליש זמ"ז, דנראה דגם בתרו"מ דהפקר פוטר בהם לעולם גם שלא בשעת חובתן, וכל תבואה שהביאה שליש כיון דשייך בה דין תרו"מ חייל בה פטורא דהפקר, מ"מ אין זה משום טעמא דחלות קריאת שם של תרו"מ, דאין דין חלות קריאת שם שייך כלל לחלות דין הפקעה ופטור, וכל דין הפקעה ופטור שייך רק לחלות חובתן של תרו"מ, והא דמועיל שיעורא דהבאת שליש לענין חלות פטור הפקר, הוא משום דכל שהביאה שליש הרי נשלם בה דין דגנך האמור לענין חיובא, ומשו"ה הוא דחל בה פטורא דהפקר, וא"כ כ"ז לענין הבאת שליש שהוא שיעור האמור לענין חובת תרו"מ, משא"כ בשיעורא דנתינת מים דחלה, דכל דינו הוא רק לענין חלות קריאת שם של חלה, אבל אין זה שייך לדין חובת חלה, ולענין חובת חלה דינה כקמח דאינה בכלל עיסה כלל, א"כ ממילא דלא חייל בה גם פטורא דהפקר, כיון דאינה בת מינה של עיסה האמורה לענין חובת חלה. אשר לפ"ז שוב נוכל לומר כמש"כ מקודם, דדין פטור הפקר האמור בחלה ילפינן לי' מתרו"מ, ושוה הוא ממש לפטור הפקר האמור בתרו"מ לכל מילי, דלעולם הפקר פוטר בה, ולא תלי כלל בדין שעת חובתה, ומ"מ כל שלא גלגלה כיון שאינה בת מינה של עיסה האמורה בחובת חלה אין ההפקר פוטר בה, וממילא דדין פטור הפקר שבחלה הוא רק בשהפקירה בשעת גלגולה, ומ"מ אינו תלוי בדין שעת חובתה, ומיושב היטב לשון הרמב"ם שכלל דין הפקר ברישא, להשמיענו שפטורו הוא רק בהפקר של שעת גלגול, ומ"מ בסיפא השמיטה משום דאין דינו תלוי בשעת חובתה, וכש"נ. פ"י הי"ד השותפין חייבין בראשית הגז והוא שיהי' בחלק כל אחד מהן כשיעור, אבל חמש צאן בלבד של שני שותפין פטורין, עכ"ל, והוא מסוגיא דחולין דקל"ה דתניא שם בהמת השותפים חייבת בראה"ג ור' אלעאי פוטר, ופסק כחכמים, וכ"ה להדיא ברדב"ז ובביאור הגר"א על יו"ד סי' של"ג יעו"ש אכן עיין במנחת חינוך שהוכיח דהרמב"ם פוסק כר"א, מהא דפסק הרמב"ם בפ"ו מה' ביכורים שם לענין חלה דעיסת השותפין חייבת בחלה אף אם אין בחלק כ"א מהן כשיעור, ורק בשותפות נכרי הוא דבעינן שיהא בחלק כ"א מהן כשיעור, וקשה דמ"ש בראה"ג דבעינן דוקא שיהא בחלק כ"א מהן כשיעור, ובע"כ דהא דמצריך הרמב"ם שיהא בחלק כ"א כשיעור הוא משום דפוסק כר"א דשותפין פטורין, ועל כן בחלה הא מבואר בחולין דקל"ה שם דגם ר"א מודה דשותפין חייבין, וע"כ פסק דחייב גם אם אין בחלק כ"א מהן כשיעור עכ"ד, ומבואר מתוך דברי המנחת חינוך דהיכא דיש בחלק כ"א כשיעור אז ליכא גם לר"א פטורא דשותפות, וזה צ"ע דהרי הא מבואר בחולין שם דר"א ורבנן פליגי גם בתרומה, ובתרומה הא בודאי דאית בחלק כ"א מהן כשיעור, דבתרומה הא ליכא שיעורא כלל, דכל מקצת בפ"ע חייב בתרומה, אלא ודאי דהך דינא דשותפים פטורים לר"א הוא בין ביש בחלק כ"א כשיעור ובין באין בחלק כ"א כשיעור, ומשום דשותפות הוי דבר הפוטר, ואפילו היכא דאית בחלק כ"א כשיעור ויש די בכל חלק לבד לחייבו מ"מ כל דחייל שם שותפות מפטר מדין שותפות. והא דמחלק הרמב"ם בין חלה לראה"ג, דבחלה מצטרף של שניהם לשיעורא, ובראה"ג בעינן דוקא שיהא בחלק כ"א כשיעור, נראה דהיינו משום דחלוקה חלה מראה"ג, דבחלה עיקר חיובא ושיעורא הוי רק על גוף החפצא של העיסה, דכל דהויא עיסה שהיא כשיעור נטבלת ומתחייבת בחלה, וע"כ מצטרפי לזה גם משני בעלים מיוחדים, כיון דיש כאן מ"מ עיסת שיעור הנטבלת לחלה, משא"כ בראה"ג, אחרי דילפינן מקרא דאינה טובלת, הדר דינא דאין כאן חיובא כלל על גוף החפצא של הגיזות, ורק על הבעלים הוא דחייל חיובא, וכן צירוף שיעורא דחמשה צאן ג"כ לא הוי בהחפצא של הגיזות, וכדחזינן דגם בגוזז השני' לאחר מכירת גיזות הראשונה ג"כ פסק הרמב"ם בהט"ו שם דחייב בראה"ג, ואע"ג דליכא גבי' כלל חפצא גיזות של חמשה צאן כיון דמכר אחת קודם גיזת חברתה, ומ"מ חזינן דחייב בראה"ג, ובע"כ ש"מ דעיקר צירוף שיעורא בעינן רק לגבי הבעלים, דבגיזת חמשה צאן מתחייב בראה"ג, וע"כ מצטרפי גם בזאח"ז, ולפי"ז לא מצטרפי רק בחד בעלים אבל בתרי בעלים לא יוכלו להצטרף כלל בשיעורם, כיון דאין כאן דין צירוף בהחפצא של הגיזות כלל, וגם דכיון דהחיוב חייל רק על הבעלים א"כ מאחר דכ"א בפ"ע ליכא גבי' שיעורא שתחייבנו, ממילא לא שייך שיהא אחד מסייע לחבירו בחיובו, ולא מצטרפי יחד, וזהו שפסק דבעינן שיהא בחלק כ"א מהן כשיעור, משום דבלא"ה חסר שיעורא, אבל אה"נ דבעיקר הדין דשותפות פוסק כחכמים דשותפות לא מפטרא, וכמש"כ