חדושי ר' חיים הלוי צד

לעשותה מעשה פת, הרי דכשנפטרה מחמת מחשבה של שעת לחם חוזרת ומתחייבת, משום דלא חשיבא שעת חובתה, אשר לכאורה צ"ע מ"ש מע"מ לחלקה לדעת הרמב"ם דנפטרת לעולם, אכן לפי המבואר ניחא, דשאני התם דבלא שם לחם אין מעשה עיסה גורם שום צד חיוב של חלה, ונמצא דחסר בה מהשתא עיקר מעשה עיסה המחייבה בחלה, וע"כ אין זה שעת חובתה, וחוזרת ומתחייבת בהשלימה לעשות מעשה פת, משא"כ בע"מ לחלקה דשם לחם לא פקע מינה, ושיעור של שעת עיסתה ראוי לחייבה בחלה, ורק דנפטרת משום מחשבת פטור של שעת לחם שבה, ע"כ שפיר מיקריא שעת חובתה ונפטרת לעולם. פ"ח ה"ו וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ואח"כ גלגלה, או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ה"ז חייבת בחלה, הקדישה קודם שתתגלגל ונתגלגלה ביד ההקדש ואח"כ פדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה עכ"ל, והנה מהא דהזכיר הרמב"ם ברישא גם הפקר הרי מבואר דאם היתה הפקר בשעת גלגול פטורה, ורק בהפקר שלא בשעת גלגול הוא דחייבת בחלה, וכ"ה להדיא בשו"ע יו"ד סי' ש"ל שאם היתה הפקר בשעת גלגול פטורה מן החלה, וא"כ צ"ע מ"ש דבסיפא דבשעת חובתה היתה פטורה נקט הרמב"ם רק הקדש והשמיט דין הפקר, והלא תרווייהו חד דינא להו, וצ"ע. ונראה לומר, דהנה עיקר דין זה דהפקר פטור מחלה לא נתבאר מהיכן יליף, דהרי מקרא דעריסותיכם לא ממעטינן רק עיסת הקדש ועיסת נכרי, אבל עיסת הפקר לא מצינו שתהא ממועטת מקרא דעריסותיכם, וצ"ל דילפא בזה חלה מתרו"מ דהפקר פטור בהו מקרא דובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שיש לו חלק ונחלה עמך, וה"נ ילפינן חלה דיש בה ג"כ הך פטורא. והן חלוקין בתרו"מ הקדש מהפקר ביסוד דין פטורם, דבדין הקדש העיקר תלוי בהקדש של שעת חובתן, דאם היו הקדש בשעת חובתן דהיינו שעת הבאת שליש ומירוח נפטרין מתרו"מ, משא"כ בדין הפקר כל שחל בהפירות שם הפקר שעה אחת, לעולם אית בהו פטורא דהפקר, ואין דינו תלוי כלל בשעת חובה, וכדתנן בפ"ק דפאה לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח וכו' המקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר, הרי דבהקדש בעינן דוקא שיהא המירוח ברשות הקדש וזהו הפוטרן מתרו"מ, משא"כ בהפקר לעולם כל שהיו הפקר שעה אחת הרי הן פטורין לעולם מתרו"מ, ובלבד שיהא קודם מירוח דלאחר מירוח כיון שכבר נגמר חיוב הפירות בתרו"מ שוב לא חייל בהו שום פטורא, אבל עיקר פטורו לא תלי במירוח ושעת חובה. ולפ"ז נראה, דגם בחלה כיון דפטור הפקר שבה נלמד מתרו"מ ומקרא דובא הלוי וגו', א"כ הוא שוה בדינו לפטור הפקר של תרו"מ דאינו תלוי כלל בשעת חובה, וכל שחל בה שם הפקר שעה אחת הרי היא לעולם בפטור הפקר שבה. אלא דבאמת הך דינא לא יוכל להתקיים כלל גבי חלה, דאם בהפקיר אותה קודם שנעשית עיסה, הרי אינה עוד מענינא דדין חלה כלל, והרי היא כמו תבואה קודם הגידול, ואינה שייכה עוד לשום דין חיוב ופטור של חלה, ואם הפקיר אותה לאחר שנעשית עיסה דהיינו לאחר גלגול, הרי כבר נתחייבה בחלה, ושוב לא מיפטרא, והרי היא כתבואה לאחר מירוח דתנן דאין ההפקר פוטר בה, ונמצא דלא משכחת לה פטורא דהפקר מחלה רק בהיתה הפקר בשעת גלגול, דהוא שעת התחלת הדין עיסה, דאז הוא דהויא בת הכי של חלות דין פטור של חלה, והעיסה עוד לא נתחייבה מעולם בחלה,. ואז הוא דמשכחת לה שפיר גבה הדין פטור של הפקר. ולפ"ז נמצא דאע"ג דבחלה הפקר שוה להקדש דלא חייל פטורו כי אם בשעת גלגול, מ"מ חלוקין הן בעיקר דינן וטעמן, דבהקדש הוא זה מעיקר הדין דאין ההקדש פוטר רק בשעת חובתה, משא"כ בהפקר באמת הוי דינא דפוטר לעולם בין בשעת חובתה, משא"כ בהפקר באמת הוי דינא דפוטר לעולם בין בשעת חובתה ובין שלא בשעת חובתה, ורק דכיון דהפטור לא מצי לחול כי אם בשעה שראוי' לנהוג בה דין חלה, ע"כ ממילא דחלות פטורו הוא רק בשעת גלגול, וכש"נ. ולפ"ז מדויק היטב לשון הרמב"ם, דלפי המבואר הרי פטור הפקר של חלה, נהי דהוא רק בשעת גלגול, אבל אין זה משום דינא דשעת חובתה, אשר ע"כ בסיפא דהקדישה קודם גלגול ומשגלגלה פדאה פטורה השמיט הדין הפקר, דשם הא נקט עיקר הדין דבשעת חובתה היתה פטורה, ובזה הא נשתנה הפקר דהדין פטור שלו הוא גם שלא בשעת חובתה, משא"כ ברישא בפדאה קודם גלגול או הקדישה לאחר גלגול דחייבת שפיר כלל גם הפקר, כיון דעכ"פ הרי שוה מיהא הפקר להקדש בזה דכל פטורו הוא רק בשעת גלגול ובלא"ה חייבת. אלא דצ"ע על דברינו, דהנה בפ"ג דחלה תנן אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל וכו', גלגלה וכו' האוכל ממנה חייב מיתה, כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה, ולכאורה מבואר מזה דמשעת נתינת המים הויא בכלל עיסה הראוי' לדין חלה, וכדחזינן דחייל בה קריאת שם של חלה, ורק דלא נגמר חובתה רק בגלגול, והויא דוגמת תבואה שהביאה שליש ולא נתמרחה, דחל בה קריאת שם של תרו"מ, אלא דחיובא דתרו"מ אכתי לית בה, והיינו משום דכבר נגמר בה שם תבואה הראוי' לדין תרו"מ, וכל דין המירוח הוא רק לאשוויי חיובא, וא"כ ה"נ בחלה דכוותה, כל דין גלגול הוא רק לאשוויי חיובא דחלה, אבל דין עיסה הראוי' לדין חלה כבר יש בה משעת נתינת המים, וזהו דתנן דמגבהת חלתה ולפ"ז גם לענין דין פטור הפקר, דנתבאר דאין עיקר חלות פטורו תלוי בהשעת חובה, ורק אם העיסה הויא בת הכי של חלות דין פטור של חלה, א"כ הלא צריך להיות דינו, דמשעת נתינת המים ואילך, דכבר הויא עיסה השייכה לדין חלה, א"כ ממילא דשייך בה גם חלות הדין פטור של הפקר, וצריכה היא גם להפטר לעולם עי"ז, וכמו דקי"ל גבי תרו"מ דמשעת הבאת שליש חייל בהתבואה פטורא דהפקר ונפטרת לעולם מתרו"מ, וא"כ ה"נ גבי חלה משעת נתינת המים, כיון דתרווייהו חד דינא להו, דהויין בכלל דין תרו"מ וחלה, ורק דמיחסר בהו חיובא. ולפ"ז צ"ע דברי הרמב"ם שכתב דאם הפקיר עיסתו עד שלא גלגלה וזכה בה ואח"כ גלגלה חייבת, דמבואר מזה דהכל תלוי רק בגלגול, וגם אם הפקירה לאחר נתינת המים אם אך זכה בה קודם גלגול חייבת, וצ"ע דמ"ש מתבואה שלפני מירוח דהפקר פוטר בה. ולכאורה מוכרח מדברי הרמב"ם אלה, דפטורא דהפקר מחלה אין זה כלל מקרא דובא הלוי וגו' הנאמר בתרו"מ, אלא דהוא פטור מסויים לענין דין חלה מקרא דעריסותיכם, והוי ככל פטורי דחלה דאזלינן רק בתר השעת חובה, וע"כ ממילא דתלוי רק בגלגול דהוא שעת חובה דחלה. ואפילו אם נימא דהפטור מחלה יליף מתרו"מ, ג"כ יוכל להיות דפטורא דהפקר מחלה תלוי רק בשעת חובתה, עפי"מ דאיתא בירושלמי פ"ק דמעשרות א"ר אילא מה נן קיימין אם בשנתמרח הכרי ברשות ההבקר וברשות ההקדש אמרה תורה ראשית דגנך ולא של הבקר ראשית דגנך ולא של הקדש אלא כי נן קיימין בשהבקיר שיבלין וחזר וזכה בהן בהפקר פטור בהקדש חייב בהבקר פטור מן ההיא דאר"י בשם ר"י ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך וכו' יצא הבקר שידך וידו שוין בו, הרי דבתרו"מ גופא איכא תרי גווני פטורי דהפקר, חדא דילפינן מקרא