חדושי ר' חיים הלוי צג

בשיעורה, ופטורא דע"מ לחלק הוא רק פטור מחשבה, מה שחשב עליה שלא יהא בה שיעור חיוב בשעת לחם, וע"כ שפיר מיקריא השתא בעודה בשיעורה שעת חובתה דמיפטרא לעולם. אלא דבאמת הרי לא נוכל לומר כן, דמחשבת חלוקה משוי דין חלוקה מהשתא, דהרי בירושלמי מבואר דהעושה עיסה ע"מ לחלקה בצק פטורה, הרי דאם עשה לחלקה לאחר אפי' חייבת, ואם נימא דכל שחשב עליה לחלקה חשיבא מהשתא כחלוקה, א"כ גם בחשב לחלקה לאחר אפי' ג"כ תפטר מחיוב חלה, כיון דהיא כחלוקה, ולית בה שיעורא דעיסה, ובזה דמחשבת חלוקה עושה חלוקה הרי לא שייך כלל לחלק בין אם מחשבתו היא על לאחר אפי' או על קודם אפי', אלא ודאי דאין במחשבת חלוקה דין חלוקה מהשתא כלל, ורק דהוא דין בחיוב חלה, דזה שסופה להיות מחולקת ופטורה מחיוב חלה בשעה שתהא לחם, זהו הפוטרה עכשיו מחיוב חלה, וע"כ שפיר מחלקינן, דכ"ז הוא בחשב לחלקה בצק, אבל בחשב לחלקה לאחר אפי', שכבר נגמר חובתה וכל דין לחם שבה, ע"כ לא איכפת לן עוד במה שיעשה בה אח"כ, ואין מחשבה כזאת פוטרה מחיוב חלה. ועוד דמדברי הראב"ד בעצמו שכתב דהיכא דעשה ע"מ לחלקה צריך להפריש מדרבנן, משום גזרה דשמא תמלך, נראה מוכרח מזה דגם קודם שנמלכה אם קרא שם הקריאת שם חייל מד"ת, דאל"כ איך מחייבינן להפריש ממנה עתה משום גזירה דשמא תמלך לעשותה כשיעור, והרי אם תמלך ותעשנה אח"כ כשיעור תתחייב אז בחלה מד"ת, וא"כ הרי לא תהני אז כלל ההפרשה שמקודם שהיתה רק מדרבנן, ומאי מהניא ההפרשה עתה להחששא דשמא תמלך, כיון דסוף סוף אם תמלך ותעשנה כשיעור תהא צריכה הפרשה אחרת, אלא ודאי דגם קודם שנמלכה הקריאת שם חל מד"ת, ומועילה שגם אם תעשנה אח"כ כשיעור תהא נפטרת בהפרשה זו, כיון דהויא קריאת שם גמור מד"ת. ואם נימא דלדעת הראב"ד מחשבת חלוקה משוי לה כחלוקה ממש מהשתא, א"כ איך חיילא בה הפרשה מד"ת, והרי בעיסה פחותה מכשיעור תנן בחלה פ"ד מ"ד דלא חיילא הפרשה כלל, אלא ודאי דאין מחשבת חלוקה עושה אותה כחלוקה, ורק דמחשבתו לחלקה הוא זה דבר הפוטרה, וע"כ לא מהניא זאת רק לפטרה מחיובה, אבל לא שתהא מופקעת גם מחלות קריאת שם דחלה. אשר לפ"ז צ"ע דברי הראב"ד שהקשה מעושה עיסתו קבין, כיון דהכא בעושה ע"מ לחלק היא עיסה גמורה כשיעור, ורק פטורא בעלמא הוא דרמי עלה, ושפיר צריך להיות דינא דנפטרת לעולם, מטעמא דבשעת חובתה היתה פטורה. וע"כ נראה מוכרח מזה, דגם לדעת הראב"ד ע"מ לחלק לא מיחשב כחלוק, וכל הפטור של עושה עיסה ע"מ לחלק הוא כמש"כ לדעת הרמב"ם, משום דכיון דחשב עליה שלא יהא בה כשיעור בשעת חלות שם לחם שהוא עיקר המחייב בחלה ע"כ מיפטרא בהכי. והא דמדמה לה הראב"ד לעושה עיסתו קבין, הוא משום דהראב"ד ס"ל, דיסוד דין פטור זה של ע"מ לחלק הוא, דשיעור חלה שבעיסה בלא לחם אינו מועיל להתחייב בחלה, ונמצא דעיסה זו דינה חלוק, דהעיסה עצמה בגופה הרי היא עיסה שלמה כשיעור, ואך דהמחשבת חילוק גורם לחול בה פטורא דחסרון שיעור, אשר ע"כ שפיר חלוק דין החיוב של חלה מדין חלות הקריאת שם של חלה, דלענין חלות קריאת שם, כיון דדינה דאינו מועיל לה מחשבת חילוק שאח"כ, ע"כ ממילא דלית בה לענין זה שום דין חסרון שיעור כלל, משא"כ לענין החיוב של חלה, שמועיל לה המחשבת חילוק לפטרה, והפטור שלה הוא מדין שיעורין, א"כ ממילא היא שוה בזה לחסרון שיעור ממש, דלא חשיבא שעת חובתה כלל, וחוזרת ומתחייבת בהשלמת שיעורה, כדין עיסה פחות מכשיעור. ונראה דדעת הראב"ד, דגם אם נימא דחשיבא שעת חובתה ג"כ חוזרת ומתחייבת בהשלימה לשיעור, ומשום דלא נאמר הך דינא דפטור של שעת חובתה פוטרה לעולם, אלא במידי דיש בו דין פטור בהחפצא, כמו נכרי והקדש וכדומה, משא"כ בחסרון שיעורים, דעצם החפצא לית בי' שום צד פטור, ורק חסרון שיעור בלבד, בזה לא חייל בה שום דין הפקעה מחובת חלה, כיון דגם בשעתה ובעת חסרון שיעורה לא הי' בה שום חלות שם של פטור, ושפיר חוזרת ומתחייבת בהשלמת שיעורה, וגם בעושה עיסתו קבין דחוזרת ומתחייבת בהשלמת שיעורא, דזה לכו"ע, וכדתנן בפ"ב דחלה, ג"כ הוא משני טעמים, חדא משום דלא הי' לה שעת חובה, ושנית משום דלא חל עלי' שם פטור, ולא נפטרה כלל, דאין בחסרון שיעורים שום שם פטור. ובהכי מתבארים דברי הראב"ד שכתב וז"ל ועוד דקי"ל אין דיחוי אצל מצות ואחד זה ואחד זה כיון שהשלים עליו חייב עכ"ל, אשר לכאורה אינו מובן, מאי שייטי' הכא בחלה הדין דאין דיחוי אצל מצות, והלא בחלה תנן דאם היתה פטורה בשעת חובתה פטורה עולמית, וצ"ע. אכן לפ"ז הרי ניחא, דחלוק דין בשעת חובתה היתה פטורה מדין דיחוי, דלדין בשעת חובתה היתה פטורה צריכינן דוקא שיחול בה אז דבר הפוטרה, ולא בחסרון שיעורא בעלמא, דלית בזה שום חלות דין של פטור, משא"כ בדין דיחוי, כל שלא חל בה עכ"פ החיוב של חלה, יהי' מאיזה טעם שיהי', חל בה דין דיחוי, אשר ע"כ זהו שהקשה הראב"ד מהא דאין דיחוי אצל מצות, ר"ל דהדין דבשעת חובתה היתה פטורה בלא"ה לא שייך בפטורא דחסרון שיעור, כיון דלית בזה שום חלות דין של פטור והפקעה בעצם החפצא, וכל מה שיש לדון בזה הוא רק מטעם דיחוי, וכיון דקי"ל אין דיחוי אצל מצות ע"כ אחד זה ואחד זה כיון שהשלים עליו חייב. ונמצא דדברי הראב"ד שתי השגות הם, חדא דמה בין זה לעושה עיסתו קבין, ר"ל דלא חשיבא שעת חובתה כלל, וכמבואר ברמב"ם שם דכל פחות מכשיעור ל"ח שעת חובה כלל לפטרה לעולם, ועוד דקי"ל אין דיחוי אצל מצות, ר"ל דאף אם היתה חשובה שעת חובתה עכ"פ לית בזה רק דין דיחוי בלבד, דקי"ל דאין דיחוי אצל מצות, ולדעת הרמב"ם נראה, דס"ל דהפטור בעושה עיסה ע"מ לחלקה אין יסוד דינו מחמת מחשבתו שלא יהא בה שיעור בשעת לחם, דאי משום הא לא איכפת לן, דכיון דעכ"פ איכא שיעור חלה בעודה עיסה שהוא שעת טיבולה שפיר מועיל זאת להתחייב בחלה, ופטורא דע"מ לחלקה הוא משום, דאע"ג דשעת עיסתה גורמת לה להתחייב בחלה, אבל כיון דחשב עלי' שבשעת חלות דין לחם שבה תהא פטורה ממילא מיפטרא גם מהשתא, ולהכי הוא דאהני הא דעיקר חיוב חלה תלוי בשם לחם, דכל דחשב עלי' להיות נפטרת בעת לחם מיפטרא גם מהשתא, ונמצא דמחשבת לחלקה הוא רק גורם למיחל בה דין פטור ע"י מחשבת פטור של שעת לחם, אבל לא דחסר בה מהשתא דין שיעורין המחייב בחלה, אשר ע"כ שפיר מיקריא שעת חובתה ומחשבת פטור הפוטרה לעולם, כיון דבאמת חל בה עתה דין שיעור המחייב בחלה, ורק דנפטרה משום מחשבת פטור של שעת לחם, משא"כ הראב"ד ס"ל דעצם מחשבת חילוק שבשעת לחם מיקרי חסרון והפקעת חובת שיעור גם עתה, ומשום דשיעור חלה שבעיסה בלא לחם אינו מועיל להתחייב בחלה, וע"כ שפיר ס"ל דלא מיקריא שעת חובתה וגם לא מחשבת פטור, כיון דכל הפקעת חובתה גם עתה הוא מדין חסרון שיעור המחייב בחלה. והנה תנן דעיסה שתחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה, ועיין ברמב"ם שפי' דהיינו שלשה תחלה ע"מ לאפותה בחמה והשלימה