חדושי ר' חיים הלוי צב

דבריהם יש ברירה. אלא ודאי כמש"כ, דהא דמועיל קנין נכרי להפקיע גזירת בעלי כיסין, הוא משום דבעודם ברשות הנכרי מועיל קנינו לפוטרם מתרו"מ מד"ת, וא"כ הא נמצא דעיקר הברירה הכא הויא בשל תורה, אם חל בהם לשעתם פטורא דנכרי אם לא, ולהכי הוא דפסק דטבל וחולין מעורבין זב"ז, כיון דעיקרו הוא בשל תורה דקי"ל אין ברירה. וזהו להדיא כמש"כ, דאפילו לפ"מ דקי"ל אין קנין לנכרי בא"י, מ"מ כל זמן שהפירות הם ברשות הנכרי, הרי הן פטורים מתרו"מ, וכש"נ. אכן אכתי זה שכתבנו דבבכורים סגי בפטורא בעלמא, גם בלא חלות דין הפקעה, משום דהוי אז גמר חיובן, אינו מוכרח, די"ל דלא דמי למירוח, דבמירוח מעשה המירוח בשעתו הוא דבר המחייב בתרו"מ, וע"כ סגי בזה בפטורא בעלמא, שמועיל שלא יחול בהן אז בשעתו חיובא דתרו"מ, וממילא דלית כאן מעשה מירוח המחייבן, משא"כ בביכורים לית בהו כלל מעשה המחייבתן בביכורים, וכל יסוד חיובא דביכורים הוא חיובא דממילא, ודין חובתן תלוי רק בגמר פרי, דכל שנתבכרו ונגמר פרי שלהן חייבים ממילא בביכורים, וא"כ הרי לא מהניא כלל מה דבשעת גמר חיובן פטורים הם, דמ"מ כל שאין בהן דין הפקעה שיופקעו עי"ז לעולם שוב חוזרין ומתחייבין אח"כ, וכל שעתא שעת חובתן היא. ונראה דכן היא גם דעת הרמב"ם, והא דנקיט טעמא לפי שאינה נפקעת מן המצות, אין זה משום דקאי על הקרקע, רק כמש"נ דגם לענין פטורא דפירות צריכינן ג"כ לדין הפקעה שחיילא על הקרקע, וזהו שכתב שאינה נפקעת מן המצות, ר"ל וע"כ חייבין גם הפירות בביכורים ואפילו בכרו ברשות הנכרי. וכן נראה ממה שכלל הרמב"ם בפ"א מהל' תרומות הל"י בהא דאין קנין לנכרי בא"י ביכורים בהדי תרו"מ, ומשמע דכולן שוין בדיניהן, וכמו דבתרו"מ חייבין הפירות שגדלו ברשות נכרי בתרו"מ, אם חזר ישראל ולקח הימנו הפירות, וכמבואר ברמב"ם בהי"א שם, כמו כן בביכורים נמי הדין כן, דגם הפירות גופייהו לא נפקעו מדין ביכורים בזה שגדלו ברשות הנכרי, ואם חזר ישראל ולקח הימנו חייב בביכורים, ומשום דכיון דאין קנין לנכרי בא"י, ע"כ ממילא לית בהו דין הפקעה שיופקעו לעולם מביכורים, ורק פטורא לשעתו הוא דהוי, בעודן ברשות הנכרי, מדינא דקנין נכרי, ושוה בזה ביכורים לתרו"מ, אבל לא דין הפקעה לעולם וכמש"כ. והכי מתבאר מסוגיא דגיטין דף מ"ז שם, דפריך הגמ' למ"ד אין קנין לנכרי בא"י מהא דתנן המוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא ביכורים מפני תיקון העולם, מפני תיקון העולם אין מדאורייתא לא, ר"ל וש"מ יש קנין לנכרי בא"י, הרי להדיא דלמ"ד אין קנין לנכרי בא"י אינו מפקיעה גם מביכורים, והיינו כמש"כ. פ"ו הי"ט נחתום שעשה עיסה לעשותה שאור לחלקה חייבת בחלה שאם לא תמכר יעשנה פת, אבל העושה עיסה לחלקה בצק פטורה עכ"ל, ובהשגות ז"ל נראה מן הגמ' שאף האשה שעשתה עיסתה לחלק חייבת בחלה שמא תמלך לעשותה עיסה מההיא איתתא דאתת ושאלת לר' מונא בגין דאנא בעיא מעבד עיסתי אטרינא מהו וכו' א"ל אסור שמא תמלך לעשות עיסה וכו' עכ"ל, והנה הך דאטרינא מתפרשת בתרי גווני, או דהיא ע"מ לעשותה סופגנין, או דהיא ע"מ לחלקה לעיסות פחותות מכשיעור, והשגת הראב"ד מתפרשת היטב לשני הפירושים, דהא עכ"פ חזינן דגזרינן שמא תמלך, וקשה על הרמב"ם שפסק דפטורה מן החלה. והנה באמת הרי לכו"ע דחלוק נחתום מאשה, דנחתום דעתו מעיקרא על ב' הדברים, או לחלקה, או לעשותה פת, וחייבת עיסתו מדאורייתא בחלה, דהרי דעתו היתה לכתחלה גם לעשותה פת, משא"כ באשה דעתה מבוררת לכתחלה רק לחלקה, ופטורה מחלה מדאורייתא כ"ז שלא נמלכה, רק לאחר שנמלכה י"ל דחייבת בחלה, אולם קודם שנמלכה עדיין פטורה, אך השיג הראב"ד על הרמב"ם מ"ש מאטרינא דמבואר בירושלמי דגזרינן שמא תמלך, וא"כ הו"ל גם הכא למיגזר שמא תמלך ולחייבה מדרבנן. אכן נראה, עפי"מ שפסק הרמב"ם בפ"ז מהל' ביכורים שם ה"ט ז"ל אבל שני ישראלים שעשו כך וחזר כל אחד אחר שחלקו והוסיף על חלקו עד שהשלימו לשיעור ה"ז פטורה שכבר היתה לה שעת חובה והן היו פטורין באותה שעה מפני שעשאוה לחלק עכ"ל, ובהשגות ז"ל ומה בין זה לעושה עיסתו קבין והשיכן או שצרפן בסל שהן חייבין וכו' עכ"ל, הרי דפליגי הרמב"ם והראב"ד באם עשה עיסה ע"מ לחלקה אם שייך בזה הך דבשעת חובתה היתה פטורה שתפטר לעולם אם לא, ולפ"ז הרי מבואר היטב פלוגתת הרמב"ם והראב"ד הכא, דלשיטת הרמב"ם דכל שבשעת חובתה הי' דעתו לחלקה ה"ז מיפטרא לעולם, א"כ ממילא הרי לא שייך הכא למיגזר כלל שמא תמלך לעשותה אח"כ כשיעור, דהרי גם אם תעשנה אח"כ כשיעור ג"כ תהיה פטורה מחלה, כיון דמתחלה הי' דעתה לחלקה א"כ הרי היא פטורה לעולם עי"ז מחלה, ולא דמי לאטרינא, דהתם היינו שחשבה לעשותה סופגנין, וא"כ אם תמלך לעשותה פת תחזור ותתחייב, וכדתנן דתחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת, וע"כ שפיר שייך למיגזר התם שמא תמלך. אכן הראב"ד דס"ל, דאף דהי' דעתו מתחלה לחלקה, מ"מ לא חייל בה עי"ז הך דינא דבשעת חובתה היתה פטורה, ומתחייבת אח"כ בחלה ביש בה אז כשיעור, וע"כ ס"ל גם הכא דחייבת משום דגזרינן שמא תמלך לעשותה כשיעור דחייבת אז מד"ת בחלה, ודמי ממש לאטרינא דגזרינן שמא תמלך. ובעיקר פלוגתת הרמב"ם והראב"ד אם היכא שעשאה מתחילה ע"מ לחלקה שייך בזה הדין דבשעת חובתה היתה פטורה אם לא, נראה לומר בטעם פלוגתתן, דהנה צ"ע בעיקר הך דינא דעושה עיסה ע"מ לחלקה דפטורה מן החלה, אם יסוד דין זה הוא בדין עיסה, דמחשבת חלוקה משוי לה כחלוקה מהשתא, וכל שדעתו לחלקה בטל מינה השתא צירופא דשיעור עיסה, ומשו"ה פטורה מן החלה, כיון דהיא כשתי עיסות נפרדות שכל אחת מהן פחותה מכשיעור, או דנימא דבאמת אין במחשבת חלוקה דין חלוקה כלל מהשתא, וכ"ז שלא נתחלקה עדיין הרי היא בצירופה ובדין שיעור עיסה שלה, ואך דהוא זה דין מסויים בחיובא דחלה, דזה שסופה להיות פחותה מכשיעור ולהיות פטורה מחיוב חלה בשעת אפי', שאז הוא שעת חלות הדין לחם, זהו גופא פוטרתה השתא מחיוב חלה, ומשום דדין לחם הוא יסוד דין המחייב בחלה, וכדכתיב בקרא מלחם הארץ, וע"כ חיוב חלה שמשעת עיסה מיתלא תלוי בדין לחם העתיד להיות בה אח"כ, וע"כ כל שעומדת מעיקרא בשעת עיסה להיות פטורה מחיוב חלה בשעת חלות הדין לחם הוי זה דבר הפוטרה מחיוב חלה, וכדתנן דעיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה, דהיינו שעשה את העיסה מתחלה ע"מ לעשותה סופגנין, ופטורה מן החלה משום דאינה עיסה העומדת להיות לחם, וזהו ג"כ הך דינא דעושה עיסה ע"מ לחלקה דפטורה משום זה שלא יהא בה שיעור חיוב דלחם. ונראה דזהו פלוגתת הרמב"ם והראב"ד שהבאנו, דהראב"ד הרי הקשה דמה בין זה שעשה לחלק לעושה עיסתו קבין וכו', הרי דס"ל דגם מחשבת חלוקה משוי לה כחלוקה וע"כ אין זה שעת חובתה כלל וחוזרת ומתחייבת כשהשלימה לשיעורא, ובדעת הרמב"ם נראה דס"ל דמחשבת חלוקה לא משוי לה כחלוקה, והויא עיסה שלמה