חדושי ר' חיים הלוי צא

וכו', ומבואר בב"מ דף ק"א דזה דהפירות חייבין בתרו"מ הוא משום דאין קנין לנכרי בא"י, הרי דלמ"ד יש קנין לנכרי בא"י פטורין הפירות מתרו"מ אף דעצם הפירות הם של ישראל, והיינו משום דכיון דהקרקע היא של נכרי מפקעת את הפירות מתרו"מ, ע"י דין הפקעה שחיילא על הקרקע מדין קנין נכרי, ולפי"ז נמצא דהך דינא דדגנך ולא דגן נכרי, לא רק פטורא בעלמא דדגן נכרי פטור, דא"כ הרי הי' צריך להיות תלוי רק בעצם הפירות אם הם של נכרי או של ישראל, ולא הי' שייך כלל להקרקע כיון דהוי דין רק בהפירות, אלא ודאי דהוי דין הפקעה, שהקרקע מפקיעה את הפירות מתרו"מ, וע"כ תלוי זאת בהקרקע אם היא של נכרי או של ישראל ולפי"ז הא שוב י"ל שפיר כהכ"מ דפטורא בעלמא על הפירות בעצמן לכו"ע איכא, וכל הפלוגתא דקנין נכרי היא רק על הקרקע אם חייל עלה דין הפקעה להפקיע את הפירות מתרו"מ, אלא דמ"מ שפיר מביאה הגמ' למ"ד יש קנין לנכרי בא"י מהא דתניא דאם היתה ביד הנכרי בשעת הבאת שליש דפטורים מתרו"מ, ואף דגם למ"ד אין קנין לנכרי בא"י פטורא בעלמא מיהא חייל על הפירות, דנראה דהך דינא דתנן בפאה פ"ד דאם נפטרו בשעת חובתן שוב אינן חוזרות ומתחייבות, חלוק בזה השעת חובתן של הבאת שליש מהשעת חובתן של מירוח, דבאמת הרי הפירות שהביאו שליש ולא נתמרחו הרי אינן חייבות עוד בתרו"מ, ורק דההבאת שליש מועיל לענין הכשר הפירות לתרו"מ, שאם קרא עליהן שם הקריאת שם שלהן קיימת, וע"כ נראה דבזה לא מהני פטורא בעלמא לענין שיופטרו הפירות לעולם מתרו"מ, כיון דפטורין הן ועומדין, ורק אם יחול אז על הפירות דין הפקעה, בזה הוא דמהניא ההבאת שליש לענין שיופקעו לעולם, משא"כ שעת מירוח כיון דאז הוא גמר חיובן, וזהו המחייבן בתרו"מ, א"כ לא בעינן בזה רק שלא יחייבן המירוח, וממילא דפטורין הן ועומדין, וע"כ סגי בזה גם פטורא בעלמא. ולפי"ז נראה, דזהו שמביאה הגמ' מהך דאם היו הפירות בשעת הבאת שליש ביד נכרי פטורין לעולם מתרו"מ למ"ד יש קנין לנכרי בא"י, דהרי באמת הפירות הם עתה ברשות ישראל, ורק דכיון דבשעת חובתן היינו בשעת הבאת שליש היו ביד נכרי, ע"כ ממילא פטורין הן לעולם מטעמא דבשעת חובתן היו פטורין, וזה אינו רק למ"ד יש קנין לנכרי בא"י, דיש כאן דין הפקעה על הפירות מתרו"מ, ע"כ שפיר מועיל מה דהיו ברשות נכרי בשעת הבאת שליש שיופקעו לעולם מתרו"מ, משא"כ למ"ד אין קנין לנכרי בא"י, דאין כאן דין הפקעה, ורק פטורא בעלמא הוא שחייל על הפירות בעודן ברשות נכרי, וזה לא מועיל רק בשעת מירוח, שאז גמר חיובן של הפירות, אבל לא בשעת הבאת שליש, וממילא דלא אכפת לן כלל במה שהיו ברשות נכרי בשעת הבאת שליש, כיון דעתה הם ברשות ישראל, ושפיר מוכח כמ"ד יש קנין לנכרי בא"י, ומיושבת היטב דעת הכ"מ וכמש"כ. וז"ל הרמב"ם בפ"א מה' תרומות הי"א פירות הנכרי שגדלו בקרקע שקנה בא"י אם נגמרה מלאכתן ביד נכרי ומרחן הנכרי פטורין מכלום שנאמר דגנך ולא דגן נכרי, ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מה"ת, ולפי המבואר נראה דהיינו טעמא, דלפי"מ דקי"ל אין קנין לנכרי בא"י, א"כ נשאר הך דגנך רק לפטורא בעלמא, ולא לדין הפקעה, וע"כ אם הי' הקנין נכרי בשעת מירוח, דהוא עיקר שעת חובתן, אז מועיל גם פטורא בעלמא להפקיעם לעולם מתרו"מ, כיון דבשעת חובתן היו פטורין, משא"כ בקנין נכרי של שעת הבאת שליש, לא חייל עלייהו הך דינא דבשעת חובתן היו פטורין כי אם ע"י דין הפקעה, ולא בפטורא בעלמא, ועל כן נשארו בחיובן. והכי משמע, דהרי הדין של מירוח נכרי דפוטר מבואר ברמב"ם בהי"ג שם, ושם אינו תלוי בקנין הנכרי, כי אם במעשה המירוח עצמו שעשה הנכרי, וכמש"כ שם ז"ל וכן הנכרי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד נכרי אינן חייבין בתרו"מ אלא מדבריהם עכ"ל, והכא תלי לה בקנין נכרי שהי' בשעת מירוח, אלא ש"מ דהכא הוי פטורן משום קנין נכרי, ומשום דאע"ג דקי"ל דאין קנין לנכרי בא"י, מ"מ כ"ז הוא רק לענין דין הפקעה, אבל פטורא מיהא הוי קנין הנכרי, וע"כ מועיל קנין הנכרי שבשעת מירוח לפוטרן, הואיל דבשעת חובתן היו פטורין ולפי"ז הרי מיושבים היטב דברי הכ"מ וכתירוץ מהרי"ק דהפירות שבכרו ברשות הנכרי פטורין מביכורים, דהרי בביכורים הא נגמר חיובן בשעה שבכרו, וע"כ שפיר מועיל הקנין נכרי לפוטרן, וכמש"נ דהקנין נכרי פטורא מיהא הוי, וכל שהוא בשעת גמר חיובו מועיל לפטור הפירות מתרו"מ, וה"ה לבכורים, ומיושב היטב מש"כ הכ"מ דדמי לנתמרחו ברשות הנכרי, אשר לכאורה צ"ע מה ענין קנין נכרי למירוח נכרי, אכן לפי המבואר הרי מירוח נכרי הוי היכא שעשה הנכרי מעשה המירוח, אבל הך דנתמרחו ברשות נכרי הוא משום דין קנין נכרי דפוטר, וע"כ שפיר מייתי לה גם לענין ביכורים, וכמש"כ. והנה בפ"א מהל' תרומות הי"ג כתב הרמב"ם ז"ל ישראל שמכר פירותיו לנכרי קודם שיבאו לעונת המעשרות וגמרן הנכרי פטורין מן התרומה ומן המעשרות ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אע"פ שגמרן הנכרי חייב בכל מדבריהם עכ"ל, ובהשגות ז"ל לא ידעתי זה הגמר מהו אם רוצה לומר גמר הבישול וגמר המירוח ומשום מירוח קאמר אכתי אמאי פטור לגמרי והא אמרינן לעיל דאין קנין לנכרי בארץ להפקיע מיד מעשר ויהא חייב מדבריהם ולא מיתוקמא מילתי' אלא בסוריא עכ"ל, ביאור הדברים, דשיטת הרמב"ם הא הויא, דאע"ג דמירוח נכרי חייב בתרו"מ מדבריהם משום גזירת בעלי כיסין, כדאיתא במנחות דף ס"ז, כ"ז במירוח לבד, משא"כ כשהי' גם קנין נכרי אז הם פטורים לגמרי, וע"ז הוא שהשיג הראב"ד, דכיון דאנן קי"ל דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מתרו"מ, א"כ הרי הקנין נכרי אינו מוסיף שום פטור, ואין כאן דבר הפוטר רק מירוח בלבד, דחייב מדבריהם. אכן לפמש"נ בדעת הרמב"ם, דהא דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מתרו"מ, הוא רק למיחל עלי' דין הפקעה עולמית, אבל מ"מ כ"ז שהם ברשות הנכרי הרי הם פטורים מתרו"מ, א"כ הא ניחא דעת הרמב"ם, דס"ל דהא דגזרו משום בעלי כיסין היינו רק היכא שהיו בעת הבאת שליש ביד ישראל, שהיה בהם הבאת שליש בחובה, וחייל בהו חיובא בהבאת שליש, אז הוא דגזרו שלא יועיל המירוח של נכרי לפוטרם, משא"כ היכא שהיו בעת הבאת שליש ביד נכרי, שהיה בהן הבאת שליש בפטור, ועוד לא נתחייבו מעולם, אז שוב לא גזרו בהו רבנן ונשארין בדינם כד"ת, דמועיל המירוח של נכרי להפקיעם לגמרי מתרו"מ. והכי מתבאר מהא דפסק הרמב"ם בהל"כ שם ז"ל ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של נכרי אע"פ שמרחן הנכרי וחיובן מדבריהם עכ"ל, והא דחייבין מדבריהם הוא משום גזירת בעלי כיסין, כמבואר במנחות דף ס"ז, ואך דחלק הנכרי פטור, וכפי שיטת הרמב"ם לעיל דבקנין נכרי ומירוח נכרי פטורין לגמרי, וגם חיוב מדבריהם לית בהו, וחלק הישראל חייב כולו מד"ת, כיון דהמירוח היה ברשות ישראל, ואין קנין לנכרי בא"י להפקיע מתרו"מ, אלא דהא צ"ע דאמאי פסק הרמב"ם דאין ברירה, והא מאחר דמד"ת אינו מועיל קנין הנכרי כלל לפוטרן מתרו"מ,. ורק לענין גזירת בעלי כיסין לחוד הוא דמועיל הקנין נכרי להפקיעם מתרו"מ, א"כ הא נמצא דעיקר חלות דין ברירה הכא היא בשל דבריהם, והרי קי"ל דבשל