חדושי ר' חיים הלוי צ

שיש לו בהקרקע לעולם, וזהו דבטיל אגב האילנות שמכר לו שיהא לו שדה אילן לעולם, וע"כ זהו שכתב הרמב"ם ואעפ"י שאין לו אלא אילנות בלבד, ר"ל דהרי גוף הקרקע אינה קנוי' לו, מ"מ שפיר מביא בכורים, והרי הוא כמי שיש לו קרקע, ומשום דכיון דלענין זכות נטיעה וזריעה הרי הקרקע קנוי' לו לעולם, ע"כ שפיר הויא בכלל האדמה אשר נתת לי, ומקריא שפיר אדמתך, כיון שיש לו הקרקע לאילנותי' ולפירותי' והרי היא לו שדה אילן לעולם. ולא תקשי דא"כ דגם בכה"ג חשוב קנין הגוף, א"כ גם באילן אחד תחשב קנין פירות, כיון שיש לו מ"מ זכות שדה אילן לשעה, והרי בקנין פירות הא מבואר בב"ב דקל"ו דמביא ורק דאינו קורא, ואילו בקנה אילן אחד הא מבואר ברמב"ם שם וכ"ה בירושלמי פ"א דביכורים דפטור גם מהבאת ביכורים, דשאני הך דקנה אילן אחד דגם לשעה אין לו בקרקע זכות וקנין כלל, ורק היניקה בעצמה הוא דאית לי', וע"כ לא חשוב גם קנין פירות, משא"כ בשלש אילנות דיש לו זכות נטיעה וזריעה, ע"כ הוי קנינו בזכות זה בגוף הקרקע, ואם אך יש לו זאת לעולם חשוב גם קנין הגוף וחייב בביכורים. ועוד י"ל דבקונה אילן אחד אין לו קנין בקרקע כלל, ואף יניקת הקרקע ומקום האילן ג"כ אינו קנוי לו, ואך שהאילן הוא שמכר לו, ובזה הוא קנינו, ורק דממילא מחוייבים הבעלים לתת לו מקום האילן ויניקתו, כי היכי דליהוי לי' האילן שמכר לו, וע"כ אין זה קנין בקרקע כלום, ולא הוי גם קנין פירות, ולהכי מיפטר גם מהבאה, כקונה פירות מן השוק, משא"כ בשלשה אילנות דיש לו זכות ליטע אחרים במקומם, א"כ הרי קנינו הוא בהקרקע לאילנותי' ולפירותי', וע"כ שפיר הוי כמו שקנה קרקע אם לשעה אם לעולם כפי קנינו, וכ"ה מבואר בתוס' ב"ב דכ"ז ובחי' הרשב"א לגיטין דמ"ח לחלק בין קונה אילן אחד לקנין פירות כמש"כ. ואשר ע"כ לענין ביכורים, כל שקנה לעולם לנטיעה וזריעה הוי זאת קנין הגוף וחשוב אדמתך, ואף שלא קנה גוף הקרקע, מ"מ כיון דלגבי הפירות והאילנות הוי קנינו בעצם הקרקע לעולם, שפיר הוי כמי שקנה קרקע וחייב בביכורים מד"ת, ומיושב היטב כמש"כ בדעת הרמב"ם. ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם גם לפמש"כ הראב"ד לפרש דהא דכתב אעפ"י שלא קנה קרקע פירושו הוא שהתנה שאינו מקנה לו הקרקע, והראב"ד השיג ע"ז דבכה"ג הרי פטור הוא מביכורים כמו אילן אחד, ולפמש"כ הרי ניחא, עפי"מ דאיתא בב"ב דל"ז מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דר"ע ורבנן, לר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר אית לי' לרבנן לית לי', ופירשו התוס' שם דקאי במכר שלש אילנות דיש לו קרקע אם שייר בפירוש את הקרקע דלר"ע אית לי' מקום האילנות מ"מ ליטע אחרים במקומן, ולפי"ז הא נמצא, דלדידן דקי"ל כר"ע, אף דשייר בפירוש את הקרקע, מ"מ מקום האילן והיניקה באמת קנוי לו לעולם, וא"כ ממילא הדר דינו דחשוב קנין הגוף, כיון דיש לו זכות בהקרקע באותו מקום האילן שיהא לו' שדה אילן במקומו ועל יניקתו הצריך להאילן, וע"כ שפיר מיחשב קנין הגוף גם בשייר בפירוש את הקרקע, ומביא בכורים. האומנם דברמב"ם משמע דמפרש להסוגיא באופן אחר, מדלא הביא בה' מכירה שם הך דינא דגם בשייר קרקע יש לו ליטע אילנות במקומן מ"מ עיקר הדין י"ל דגם אליבי' הוא כן דבשלשה יש לו ליטע אחרים במקומן אף בשייר את הקרקע, ומשום דזכות האילנות מיהא מכר לו לעולם כיון שהם שלשה, וממילא דחשוב קנין הגוף ומביא בכורים, וכש"נ. ולפי"ז מתישבים היטב דברי הרמב"ם בכל גווני, בין בסתמא ובין בשייר את הקרקע בפירוש, דבכולהו לא קנה את גוף הקרקע, ורק דבסתמא יש לו קנין נטיעה וזריעה בכל קרקע הראוי להם, ובשייר את הקרקע יש לו זכות נטיעה במקומם הראשון, ולענין ביכורים בכל גווני חשוב קנין הגוף והרי כמי שקנה קרקע וחייב בביכורים, וכש"נ. פ"ב הט"ו המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו ה"ז מביא ביכורים מה"ת שאינה נפקעת מן המצות בקנין הנכרי כמו שביארנו עכ"ל, ובהשגות ז"ל אע"פ שבכרו ברשות הנכרי עכ"ל, ובכ"מ בשם מהר"י קורקוס שם ז"ל ונראה דרבינו לטעמי' אזיל שהוא מפרש מה שאמרו אין קנין לנכרי בא"י להפקיע היינו אם חזר ישראל וקנה השדה כמש"כ בפ"א מה' תרומות ולכך כתב כאן וחזר ולקחה ממנו שסובר רבינו דמתניתין בהכי מיירי, ובשבכרו ברשות הנכרי אפשר דדמי לפירות שנתמרחו ברשות הנכרי שאין ישראל הקונה חייב עכ"ל, וכוונתו הוא למש"כ הרמב"ם בפ"א מה' תרומות ה"י שם ז"ל נכרי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצות אלא הרי היא בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרו"מ ומביא ביכורים והכל מה"ת כאילו לא נמכרה לנכרי מעולם עכ"ל, ומפרש הכ"מ דדעת הרמב"ם היא, דהא דאין קנין לנכרי בא"י, הוא רק להפקיע עצם הקרקע מקדושתה, אבל הפירות לכו"ע יש קנין לנכרי בא"י להפקיען מתרו"מ, וע"כ גם הכא אינן חייבין בביכורים אלא הפירות שבכרו ברשות ישראל, ומש"כ אח"כ דבכרו ברשות נכרי דינם כנתמרחו ברשות נכרי הוא טעם שני, דלהכי בכרו ברשות נכרי פטורין מביכורים, משום דהוי כנתמרחו ברשות נכרי דפשיטא דפטור לכו"ע אף למ"ד אין קנין לנכרי בא"י וכמבואר בסוגיא שם, או דנימא דשני הטעמים אחד הוא דבאמת קשה על טעם הראשון שכתב דדעת הרמב"ם היא דהפירות עצמן שגדלו ברשות נכרי פטורין, והלא בהי"א שם מבואר להדיא דהפירות עצמן שגדלו ברשות נכרי ומרחן ישראל חייבין בתרו"מ מה"ת, וצ"ל דס"ל דדוקא שם חוזרין ומתחייבין ע"י מירוח, וכדמשמע כן בפ"ד מה' שו"י הכ"ט בכ"מ שם, וזהו שסיים דהכא דאין חסר עוד מירוח ע"כ דינם כנתמרחו ברשות נכרי דאינן חוזרין ומתחייבין, וממילא דפטורין הן ע"י הקנין נכרי דחייל על הפירות עצמן לדעת הרמב"ם. והנה צ"ע בדברי הכ"מ, דהרי בסוגיא דגיטין דמ"ד מבואר להדיא, דכל הפלוגתא אם יש קנין לנכרי או אין קנין לנכרי, היא רק על הפירות, ובאותן שגדלו ברשות הנכרי אם נפטרו מתרו"מ ע"י קנין הנכרי או לא, וכדאיתא שם ת"ש ישראל שלקח שדה מנכרי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה נתחייבה אין לא נתחייבה לא, וש"מ יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מתרו"מ, הרי להדיא דגוף הקרקע אינה נפקעת מן המצות גם למ"ד יש קנין לנכרי בא"י, וכדתנן דבלקחה קודם הבאת שליש חייבת בתרו"מ גם למ"ד יש קנין לנכרי בא"י, ורק הפירות שהביאו שליש ברשות הנכרי הוא שנפקעו מתרו"מ למ"ד יש קנין לנכרי בא"י, ולמ"ד אין קנין לנכרי בא"י גם הפירות לא הופקעו מתרו"מ, וקשה על מש"כ הכ"מ דהפירות עצמן שגדלו ברשות הנכרי לכו"ע פטורין, וצ"ע. וגם זה דנימא דחוזרין ומתחייבין ע"י מירוח ישראל, צ"ע דלאחר שהופקעו איך יחזרו ויתחייבו, וצ"ע. ונראה לומר בזה, דהנה הא מיהא נראה, דהדין קנין נכרי לא דחייל רק על הפירות לבד, כי אם דחייל על הקרקע, אלא דזה מיהא דאין הקרקע נפקעת מקדושתה, וכדהבאנו מהך דגיטין דהפטור דקנין נכרי תלוי בהבאת שליש, הרי דעצם הקרקע אינה נפקעת מן המצות, רק דהדין קנין נכרי חייל על הקרקע, ואך דהפטור הוא על הפירות, ומשום דכן הוא הדין דקנין נכרי, דההפקעה שחיילא על הקרקע מהניא שיופקעו הפירות מתרו"מ, וכדתנן בדמאי פ"ו החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רי"א אף המקבל