חדושי ר' חיים הלוי פט

נתפסין בדמי מע"ש של סלע, וע"כ אינו מפריש אלא סלע, וא"כ כ"ז הוא לפ"מ דקי"ל מע"ש ממון גבוה הוא, משא"כ המשנה דאתיא כר"י דמע"ש ממון הדיוט הוא וכדהבאנו מהסוגיא דקידושין, וא"כ הא נמצא דהכל נעשה רק אח"כ בהפרשת הכסף, ואז הוא דהוי מעשה הקנין כסף עם גמר החילול ביחד וכש"נ, וע"כ הכל תלוי רק בתר שיווי הפירות בשעת נתינת הכסף ואין חילוק בין הוקרו להוזלו, ומיושב היטב דעת הרמב"ם וכמש"כ. והנה בדברי הראב"ד שם עוד וז"ל ועוד שהלוקח פירות חולין להחליפן בכסף מעשר מה עשה המעשר בכאן והלא הפירות שנמשכו חולין הן אטו אפוטרופוס של מעשר הוא שיהא ידו כיד המעשר וכו', וביאור דבריו הוא, דהראב"ד לטעמי' דס"ל דמשיכת הפירות חולין דין קנין משיכה הוא דאית בה ולא דין כסף, וא"כ הא נמצא דבמשיכת הפירות חולין עוד לא נעשה שום קנין בכסף המע"ש, דהרי משיכה אינה קונה את הדבר שכנגדו, ונמצא דכל הקנין הכא נעשה לע"ע רק בהפירות חולין לבד, שהלוקח קנה מהמוכר פירות חולין, וגם החיוב תשלומין שנעשה ע"י המשיכה הוא ג"כ רק בין המוכר והלוקח בלבד שהלוקח נתחייב לשלם לו מאיזה מעות שירצה, וזהו שהשיג הראב"ד דמה עשה המעשר בכאן, וזה טעם דממילא לא שייך הכא לא הדין דונתן הכסף וקם לו וגם לא הדין דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש כיון דהכא הוא קנין פשוט של הדיוט בלבד ואינו שייך כלל להמע"ש, אכן הרמב"ם לטעמי' דס"ל דמשיכת הפירות חולין דין קנין כסף בה, שקונה את שכנגדו, וא"כ הא נמצא דבמשיכת פירות החולין נקנה עצם הכסף של מע"ש, וע"כ שפיר הוי זאת קנין של מע"ש. אלא דבאמת קשה עוד לדעת הרמב"ם, דנראה דאף אם מע"ש ממון גבוה מ"מ לא שייך על הקנין הך דינא דונתן הכסף וקם לו, דהקנין הוא מרשות הדיוט, ול"ד להקדש דשם עצם הקנין הוא מרשות הקדש, וע"כ שייך גם לענין הקנין הך דינא דונתן הכסף, משא"כ במע"ש דהקנין מה שזה לוקח מזה הוא זה מהדיוט להדיוט, א"כ לא שייך בי' הדין דונתן הכסף רק על קנין החילול דהוא קנין של גבוה, אבל לא על הקנין שבין המוכר והלוקח, ואע"ג דמע"ש מתחלל דרך מקח, מ"מ הרי המקח והחילול שני דברים נפרדים הם, והמקח הוא רק גורם שיהא כאן חילול, אבל עצם המקח אינו שייך כלל לדין המע"ש, וא"כ קשה איך שייך על המקח הך דינא דונתן הכסף וגו', ואולי גם זה נכלל בכוונת דברי הראב"ד שכתב דאין הבעלים אפוטרופוס של מעשר שיהא ידו כיד המעשר, ור"ל דהמוכר והלוקח הן עצמן אין ידן כיד מעשר ונידונין כדינן שהן הדיוט ואין כסף קונה. ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דס"ל דבמע"ש דמתחלל דרך מקח הוי הגזה"כ דהמקח גופי' הוי מעשה חילול, והוא זה דין מסויים בפ"ע במע"ש, דהמקח בעצמו הוא חילולו של המע"ש, ויסוד דבר זה נלמד מהא דפסק הרמב"ם בפ"ז ממע"ש הי"ד וז"ל הלוקח מים ומלח וכו' לא קנה המעשר אעפ"י שיצאו המעות לחולין עכ"ל, והרי בדין חילול פשיטא דכל שלא נכנס החולין תחתיו בקדושה א"כ אין כאן חילול כלל, ובע"כ דהוא דין מסויים במקח שמפקיע קדושת המע"ש לגמרי אף אם אין דבר אחר נכנס כנגדו ואף בלא מעשה חילול, וא"כ ה"ה נמי הא דמע"ש מתחלל דרך מקח הוא ג"כ דכוות הדעצם מעשה המקח הוא חילולו. אשר לפ"ז שפיר פסק הרמב"ם דהקרא דונתן הכסף שייך במע"ש גם על מעשה המקח, כיון דמעשה המקח בעצמו הוא ניהו מעשה חילולו והפקעת קדושת מעשר שבו, ונמצא דעצם מעשה המקח הוא מרשות גבוה, דכסף קונה בי' מקרא דונתן הכסף. ואין להקשות לפ"ז, דא"כ למה תלי לה הגמ' בקידושין בדין מע"ש ממון גבוה הוא או ממון הדיוט, והרי דין החילול לכו"ע הוא רק בכסף גם אם מע"ש ממון הדיוט, וא"כ אם נימא דהא דהמקח דינו בכסף הוא משום דהמקח עצמו דין חילול בי', א"כ גם אם מע"ש ממון הדיוט הוא ג"כ יהא דינו רק בכסף, כיון דבדין החילול ליכא שום נפקותא בין אם מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט, אכן ז"א, דאע"ג דהמקח עצמו דין חילול בי' ודינו מחמת זה בכסף, אבל מ"מ מכיון דמע"ש ממון הדיוט וחלה בו מכירה גם בלא דין חילול, א"כ אכתי לא פקע גם דין הדיוט מיני', כיון דיש בו גם דין קנין הדיוט ככל קנין הדיוט דעלמא, וממילא דכסף אינו קונה בו, ואדרבה דנידון ככל מקח דעלמא, משום דעיקר מעשיו הוא מכירה, והחילול הוא חלות דין שבו, וע"כ ממילא דנידון כהדיוט, משא"כ אם מע"ש ממון גבוה הוא דדינו דאינו ניתן ונקנה כלל, וכל דין מקח שבו הוא רק משום דהוא ניהו מעשה חילול, ומקח וחילול תרי גווני חילול נינהו, א"כ שפיר הוי דינו כחילול דדינו בכסף ומקרא דונתן הכסף וגו' ונראה דכן הוא מתבאר מהא דפסק הרמב"ם בה"ח שם וז"ל נתן לו סלע של מעשר ולא הספיק למשוך הפירות עד שעמדו בשתים מה שפדה פדה וכו', וצ"ע דהרי בדין חילול החולין הם שעושין מעשה החילול, דבזה דהחולין נכנסין להתפס בקדושת מע"ש בזה הוא שנעשה שיצא המע"ש לחולין, ואיך נעשה הכא החילול בנתינת כסף המע"ש, אלא ודאי כמש"כ דשני דינים הם, דין חילול שע"י מעשה חילול, ודין חילול שע"י מקח, שהמקח עצמו הוא מעשה החילול, ובזה הן חלוקין בדינן, דדוקא בדין חילול שלא ע"י מקח הוא דבעינן שיהא קנין החילול ע"י כסף של חולין, משא"כ בחילול הבא ע"י מקח שפיר יוכל להיות קנין החילול גם ע"י המע"ש אם אך דין קנין כסף בי', ולהכי הוא דמהניא גם בנתן הכסף של מע"ש, כיון דבחילול הבא ע"י מקח הרי יוכל להיות קנין החילול גם ע"י מע"ש. ואין לומר דהכא הוי באמת חילולו אח"כ, דעי"ז דנקנו הפירות חולין בעד הסלע של מע"ש חזרו הפירות להיות כסף לעשות מעשה החילול, דהנה באמת צ"ע על עיקר דין זה דנתן לו סלע של מעשר, איך יוכל להקנות כלל את הסלע של מע"ש, והלא מבואר ברמב"ם בפ"ז ממע"ש הי"ט דגם כסף מע"ש הוי בכלל ממון גבוה, וא"כ ממילא דאינו ניתן ונקנה כלל, וכמבואר בקידושין דף נ"ד, ובע"כ צ"ל דהכא שאני דבנתינת הכסף כבר הוא מתחלל על הפירות וקנינו וחילולו באין כאחת, אכן כ"ז הוא אם נימא דהחילול נעשה ע"י עצם המקח ע"כ שפיר שייך לומר דמתנתו וחילולו באין כאחת, כיון דמעשה הנתינה זהו גופא מעשה החילול, אבל אם נימא דהחילול נעשה רק אח"כ ע"י פירות החולין, ונתינת הכסף מע"ש הוא רק גורם שיהא אח"כ מעשה חילול, א"כ אכתי צ"ע איך יכול ליתן לו את הסלע של מע"ש והא הוי ממון גבוה שאינו ניתן ונקנה כלל, כיון דעצם נתינת הכסף לא הויא מעשה חילול כלל, ובע"כ מוכרח כדברינו דבחילול שע"י מקח המקח עצמו הוא חילולו הלכות בכורים פ"ב הי"ג הקונה אילן בתוך שדה חבירו אינו מביא לפי שאין לו קרקע, שלשה יש לו קרקע, ואע"פ שאין לו אלא אילנות בלבד הרי הוא כמי שקנה קרקע עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל לא כי אלא מפני שבסתם קנה עמהם קרקע, ואם פירש בלא קרקע אינו מביא וכו' עכ"ל. וי"ל דדעת הרמב"ם היא, דבאמת בקנה שלשה אילנות עצם הקרקע אינה קנוי' לו בגופה, דגוף הקרקע לא בטיל לגבי האילנות, ורק דזכות נטיעה וזריעה הוא