חדושי ר' חיים הלוי ט

דין מעשה הכתיבה שאין חלוק בזה בין כתבו נכרי לכתבו ישראל, וקאי בלאו דלא תעשון וגו' ויגנז. משא"כ לענין הדין לשמה של סת"מ דהוא זה דין נוסף של כוונת לשמה נוסף על מעשה הכתיבה, בזה הוא דאמרינן דנכרי שאין בו קדושת ישראל מופקע מזה ואין במעשיו תורת לשמה כלל, אשר לפ"ז הרי מבואר היטב הא דתני דס"ת שכתבו נכרי קורין בו דמפרש לה הסוגיא משום דלא בעינן כתיבה לשמן. ולא קשה מהא דבאזכרות בעינן ודאי לשמן לכו"ע. משום דבאמת איירי כשישראל עומד על גביו ומלמד אותו שיכתוב לשמן. אלא דכיון דנכרי על דעת עצמו הוא עושה ומחשבתו לשמן הוא כוונת עצמו ולא על דעת ישראל, א"כ הא ממילא דלענין קדושת סת"מ מעשיו מופקעין מתורת לשמה ובע"כ דלא איתכשרא כתיבתו אם לא דלא בעינן כתיבה לשמן, משא"כ לענין הדין לשמן המיוחד באזכרות דמהניא בזה גם כוונת נכרי ע"כ שפיר מתכשרא כתיבתו ע"י האחרים המלמדין אותו שיכתוב לשמן האומנם דנראה דכל מש"כ בדין כוונת האזכרות הוא רק לענין הלאו דלא תעשון וגו' ומשום דכיון דנכתב בידיעה וכוונה שהוא השם חיילא בי' קדושת אזכרה וקאי בלאו דלא תעשון וגו', אבל מ"מ י"ל דלענין דין הכשר כתיבתו צריך כוונת לשמו, ומשום דלא סגי בחלות קדושת השם שבו. כי אם דבעינן שיהיו כל עשיותיו לשמו, וממילא דלענין הכשרא דסת"מ בעינן דוקא שכל האזכרות יהיו כתובין לשם קדושת האזכרה, אשר לפ"ז אכתי צ"ע סוגית הגמ' בס"ת שכתבו נכרי דקורין בו משום דלא בעינן כתיבה לשמן והא אכתי מיחסרא הלשמן של קדושת האזכרות דמעכב בסת"מ, שבזה הנכרי פסול כיון דאין במעשיו דין תורת לשמה, אכן נראה דעיקר דין זה במחלוקת שנוי. והסוגיא מתישבת לדברי הכל. דהנה הטור ביו"ד סי' רע"ד כתב וז"ל צריך שיאמר הסופר כשיתחיל לכתוב ספר זה אני כותב לשם קדושת ס"ת וכו' ואם לא עשה כן פסול. ובסי' רע"ו כתב וז"ל אע"פ שאומר בתחילת הספר שכתבו לשם קדושת ס"ת בכל פעם שכותב שם צריך לחשוב שכותב לשם קדושת השם עכ"ל, וכבר הקשו דמ"ש כוונת קדושת אזכרות דסגי במחשבה לחוד מדין כוונת כתיבת כל הס"ת דצריך דוקא שיאמר ולא סגי במחשבה בלבד, עיי"ש בב"י ובט"ז, ולפי דברינו נראה דה"ט דהטור, דשאני דין לשמן של סת"מ דהוא דין כוונה ומחשבה נוספה של לשמן, וע"כ בעינן בזה דיבור כדילפינן לה מפיגול, משא"כ לענין דין כוונה המיוחדת בכתיבת אזכרות וקדושתן דהוא רק שיכתבם בתורת השם. ושיהיו מעשיו וידיעתו מכוונים שכותב את השם. ונמצא דהוא זה רק כוונת וידיעת מעשה הכתיבה בלבד שהוא זה כתיבת השם, ולא חלות דין נוסף של כוונה וע"כ סגי בזה במחשבה לחוד, הרי להדיא בדעת הטור דגם לענין הכשר כתיבת האזכרות יסוד דין כוונתם הוא רק שיכתבם בתורת השם, אכן בסמ"ג וספר התרומה כתוב בכתיבת האזכרות דצריך שיאמר בפיו דוקא, וש"מ דס"ל דלענין כתיבת השם צריך כוונה לשמו נוסף על מעשה הכתיבה ומשו"ה הוא דבעינן שיאמר בפיו, והנה לדעת הטור הרי הסוגיא ניחא בפשיטות, כמש"כ דלענין כתיבת האזכרות כשרה כתיבת נכרי באחרים עומדים ע"ג, וכמש"כ הטעם דאין בזה דין כוונת לשמן, אלא דנראה דגם לדעת הסמ"ג וסה"ת ג"כ ניחא הסוגיא כמש"כ. דהא מיהא דשני דינים נפרדים הם באזכרות, חדא דין כתיבתן בתורת שם שזהו עצם מעשה האזכרות שבזה חיילא עלייהו דין אזכרות וקדושת השם, ושנית חלות דין הכוונה דלשמן שהוא דין הכשר כתיבתן, וע"כ נראה דנהי דעיקר דין כתיבתו בתורת שם זהו לכו"ע וכמו שהבאנו מהסוגיא דגיטין דליכא שום פלוגתא בזה, אכן כ"ז הוא לענין הכוונה דבעינן שיכתבנו בתורת השם דהוא דין בפ"ע בחלות דין קדושת אזכרות הנאמר על מעשה כתיבתן אשר בלא זה אין בוקדושת השם ואינו בכלל אזכרה, ואין זה שייך כלל לדין לשמה, משא"כ הדין השני שבאזכרות שהוא דין לשמה בהכשר כתיבתו שפיר י"ל דהוא שוה בדינו לדין לשמה של שאר כל הכתיבה של סת"מ, ולמ"ד דלא בעינן כתיבה לשמן בסת"מ פקע גם הך דינא דלשמן של אזכרות, אשר ע"כ ממילא ניחא הא דכשר בכתבו נכרי משום טעמא דלא בעינן כתיבה לשמן, דזה מועיל לענין דין לשמן האמור בון בכתיבת סת"מ ובין בכתיבת אזכרות, ולענין כוונת כתיבת האזכרות שהוא מעצם מעשה הכתיבה הרי מתכשרא בכתיבת נכרי באחרים עומדין ע"ג שיראו שכותב לשמו ומתישבא היטב הסוגיא לכו"ע וכש"נ. אכן הרי כ"ז הוא אם נימא דהא דנכרי לאו בר לשמה הוא מדינא, וע"כ שפיר נוכל לחלק בין דין לשמן של סת"מ ובין דין כוונת אזכרות, אבל אם נימא דכל החסרון לשמה שבנכרי הוא רק משום דאדעתא דנפשי' קעביד ולא נתכוין כלל לשמה, והכל תלוי בתר מחשבתו, א"כ הרי אין לחלק בין כוונה לכוונה, וכוונת לשמן וכוונת כתיבת האזכרות שניהן שוין בזה, והדרא קושיא לדוכתה על הא דתני דס"ת שכתבו נכרי קורין בו דמפרש לה בסוגיא שם משום דלא בעינן כתיבה לשמן והא חסר כוונת אזכרות שזה מעכב לכו"ע, אלא ודאי כמש"כ דכתיבת נכרי מופקעת מדינא מתורת לשמה, והא דנכרי אדעתא דנפשי' קעביד הוא ג"כ מדינא דלא חל בי' דין ציווי הבעלים, ושפיר חלוק בזה דין כוונת לשמה מדין כוונת קדושת אזכרות, ונמצא דכל דברינו מוכרחים ומבוארים מתוך הסוגיא, ומיושב היטב דעת הרמב"ם כמש"כ. הלכות מילה פ"א ה"י כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים שהם נימולים לשמנה דוחה את השבת אם חל שמיני שלהם בשבת חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע"פ שנימול לשמנה אינו דוחה את השבת עכ"ל ובהשגות ז"ל לא ידעתי מהו זה ההפרש ואולי מפני שהוא מסופק אם הלכה כר' חמא דמפליג בטבילה ולענין מידחי שבת לחומרא ולא דחי עכ"ל, והוא משום דבשבת דף קל"ה איתא אמר ר' אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמנה וכל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמנה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו וכו' איני והאיתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות ר"ה ורחב"ר ח"א מחללין עליו את השבת וח"א אין מחללין ע"כ לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לח' ודאי מהלינן לי' הא בהא תליא, ר"ל דחילול שבת בשמיני תליא וע"כ הא בהא תליא וזהו שהשיג הראב"ד דכיון דנימול לשמנה א"כ אמאי אינו דוחה את השבת. אלא דשם בסוגיא כתנאי יש יליד בית שנימול לאחד ויש יליד בית שנימול לשמנה וכו' לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית הנימול לח' ר' חמא אומר ילדה ואח"כ הטבילה זהו יליד בית שנימול לא' הטבילה ואח"כ ילדה זהו יליד בית הנימול לח' ות"ק לא שני לי' בין הטבילה ואח"כ ילדה בין ילדה ואח"כ הטבילה דאע"ג דאין אמו טמאה לידה נימול לח' וזהו שסיים הראב"ד די"ל דהרמב"ם מספקא לי' אם הלכה כר' חמא או כרבנן ופסק בשניהם לחומרא דנימול לשמנה ואינו דוחה את השבת אבל אה"נ דשמנה ודחית שבת זב"ז תליין, והן י"ל בדעת הרמב"ם, דס"ל דאע"ג דבעיקר הדין מילה שמיני ודחית שבת תלויין זב"ז, וכל שנימול לשמנה