חדושי ר' חיים הלוי י

דוחה שבת, מ"מ הכא ביליד בית שלא טבלה אמו עד אחר לידתה לא דחי שבת, ומשום דבאמת הרי הולד עד שלא טבל הרי הוא נכרי ואינו שייך לדין מילה כלל, וכל דין חובת מילה שיש לרבו עליו הוא בצירוף מה דיטבול אח"כ ויחול בי' גרות דעבדות, אבל אם לא יטבול אח"כ אז נמצא דמילתו לא הוי מילה כלל, וא"כ הרי שפיר לא דחיא שבת, כיון דאכתי לא הוגמר עוד חלות הדין מילה שבו, ונהי דדין שמיני בו משום דין עבדות העומדת לחול עלי', אבל אין זה מועיל לענין דחית שבת, דלענין דחית שבת בעינן שיהא בו חלות דין מילה בשעת מילתו, והסוגיא דשבת הא איירי בישראל ובזה ודאי שמיני ודחית שבת הא בהא תליין, משא"כ ביליד בית זה שהוא עדיין בגיותו, בזה שפיר סובר הרמב"ם דלעולם אינו דוחה את השבת וכמש"כ. ובאמת דצ"ע דעת הראב"ד שסובר דלרבנן דיליד בית שלא טבלה אמו נימול לשמנה הרי מילתו דוחה שבת ואיך יוכל להיות כן כיון דאכתי נכרי הוא ולא הוגמר עוד חלות שם מילה בו. ונראה דהראב"ד ס"ל כדעת הרמב"ן דהא דקי"ל לעולם אינו גר עד שימול ויטבול ה"ה דמהניא גם טבילה ואח"כ מילה, וע"כ זהו שהשיג דאיך סתם הרמב"ם דיליד בית שלא טבלה אמו לעולם אין מילתו דוחה את השבת והא משכחינן גוונא דדחי שבת והוא בטבלוהו מקודם דבמילתו נגמר כל גרותו וחלות שם מילה שבו, ובזה הוא דס"ל להראב"ד דכיון דנימול לשמנה דחי גם שבת. אשר לפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל כדעת התוס' ביבמות דף מ"ז דבגרות בעינן דוקא מילה ואח"כ טבילה, וא"כ הרי לעולם אינו נגמר חלות שם מילה בו כי אם בטבילה שאחריה, ולהכי הוא שסתם דלעולם אין מילתו דוחה שבת. ונראה עוד, דאפילו היכא דבמילתו נשלמת גרותו, ג"כ י"ל דדעת הרמב"ם היא דלא דחי שבת, ומשום דהא דמילה דוחה שבת הוא מחמת דין מילה שבגופו, משא"כ בזה דעדיין הוא נכרי וחובת מילה שבו הוא מחמת הרב שמחויב למול ילוד ביתו ומקנת כספו, אבל העבד בעצמו הרי אכתי לית בי' דין וחובת מילה כיון שהוא נכרי, ובהא לא מצינו דדחי שבת, ואע"ג דבמילתו יהא נשלם גרותו ודין מילה כאחת, אבל מ"מ הרי היא ככל מילה של גרות דלא דחי שבת. ובזה הוא דפליגי הרמב"ם והראב"ד, דדעת הראב"ד היא דכל שחל עליו חובת שמיני דחי שבת גם במילה של גרות, ודעת הרמב"ם דלא דחי שבת כ"א היכא שחלה חובת מילה בגופו מקודם ולא במילה של גרות דאכתי נכרי הוא. אכן דעת הרמב"ם אכתי צ"ע דפסק לקמן בהי"א דגם יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות אע"ג דנימול לשמנה מ"מ לא דחי שבת ובזה הא ודאי קשה כיון דנימול לשמנה אמאי לא דחי שבת, והרי בסוגיא דשבת מבואר דהא בהא תליא. ונראה דגם השגת הראב"ד היא על יוצא דופן אבל ביליד בית שלא טבלה אמו גם לדעת הראב"ד לא דחי שבת, ופלוגתא דר' חמא ורבנן שהביא הראב"ד הוא משום דמבואר בסוגיא שם דר"ח ורבנן פליגי גם ביוצא דופן, וזהו שהשיג על הרמב"ם והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה שם בסוגיא אהא דא"ר אסי דכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמנה, א"ל אביי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמנה, א"ל ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ויש לפרש בזה ב' פירושים, או דאביי מוכיח מדורות הראשונים דש"מ דאין מילת שמיני תלוי בטומאת לידה ולא דרשינן הסמוכין דוטמאה שבעת ימים וגו' וביום השמיני ימול, או דבאמת גם אביי לא פליג אהך סמוכין, וכל שאינה בכלל וטמאה וגו' אינו בכלל וביום השמיני ימול, והא דפריך דורות הראשונים יוכיחו, הוא משום דאזהרת מילה בשמיני הרי נאמרה ונשנית, נאמרה לאברהם, ונשנית למשה בקרא דאשה כי תזריע וגו', ואזהרת אברהם לכל נאמרה גם לבני קטורה, משא"כ אזהרת משה נאמרה רק לישראל לבד, ודין שמנה נאמר בשניהם וכדכתיב בקרא ובן שמנת ימים ימול וגו', וכן גם בני קטורה מילתן בשמיני אשר ע"כ זהו דפריך אביי דורות הראשונים יוכיחו, ר"ל דנהי דמשום הך אזהרה דוביום השמיני וגו' שנאמרה לישראל בלבד נתמעט כל היכא שאין אמו טמאה לידה, אבל אכתי ינהוג בו דין שמיני הנאמר לאברהם, דשם אע"ג דאין אמו טמאה לידה נימול דוקא לשמנה, וע"ז משני ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, דבישראל מיהא ליכא דין שמיני כ"א בשאמו טמאה לידה. אשר לפ"ז נראה, דזהו ביאור הסוגיא דפריך שם איני והאיתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות, ר"ה ורחב"ר, ח"א מחללין עליו את השבת, וח"א אין מחללין, ע"כ לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לח' ודאי מהלינן לי', אשר לכאורה צ"ע דאיך נוכל לחלק בין דחית שבת לדין שמיני והא תרווייהו מחד קרא דוביום השמיני נפקי ושניהם חד טעמא להו אם דרשינן סמוכין לקראי דוטמאה שבעת ימים וגו' וביום השמיני וגו' או לא, א"כ מה"ת נחלק ביניהם. אכן לפי המבואר הרי ניחא, דנראה דהא דמילה בשמיני דוחה שבת הוא דוקא באזהרת שמיני שבקרא דוביום השמיני ימול שנאמרה רק לישראל, משא"כ בדין מילה בשמיני שנאמרה לאברהם בקרא דובן שמנת ימים וגו' ההיא לא דחיא שבת, ובני קטורה יוכיחו דאיכללו באזהרה זו ואין מילתן דוחה את השבת, וזהו דקאמר הגמ' דעד כאן ל"פ אלא לחלל עליו את השבת, ומשום דדרשינן דכל שאינו בכלל וטמאה אינו בכלל וביום השמיני וגו', ולית בי' אזהרת שמיני האמור לישראל, אבל מ"מ לח' ודאי מהלינן לי', משום אזהרת שמיני שנאמרה לאברהם, ומשום דלא גרע מבני קטורה, וש"מ דלא אמרינן ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, וע"ז הוא דמשני דהא בהא תליא, וכטעמא דרב אסי דנתחדשה הלכה דכל שאין אמו טמאה לידה פקע מיני' דין שמיני לגמרי, וע"ז הוא דמייתי כתנאי דפליגי רבנן ור' חמא באין אמו טמאה לידה אם נוהג בו דין שמיני האמור לאברהם אם לא. ולפ"ז הרי מיושב היטב דעת הרמב"ם שפסק ביוצא דופן וביליד בית שלא טבלה אמו שנימולין לשמנה ואינן דוחין את השבת, משום דפוסק כאביי דלא אמרינן ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, והדרשא דכל שאינה בכלל וטמאה אינו בכלל וביום השמיני ימול, הוא רק לאפקועי מיני' דין שמיני האמור לישראל, אבל אה"נ דנוהג בי' דין שמיני מקרא דובן שמנת ימים וגו' שנאמר לאברהם, וע"כ לא דחי שבת, וכש"נ דדחית שבת תלוי רק באזהרת שמיני שנאמרה לישראל בקרא דוביום השמיני וגו'. ודעת הראב"ד כפירוש הראשון שכתבנו דהא דדורות הראשונים יוכיחו ר"ל דמזה מוכח דלא דרשינן כלל להך סמוכין דוטמאה וגו' וביום השמיני ימול וגו', אבל אה"נ דלא מחלקינן כלל בין אזהרת שמיני שנאמרה לאברהם לאזהרת שמיני שנשנית למשה, ותרווייהו חד דינא להו, וע"כ ס"ל דלעולם דין שמיני ודחית שבת הא בהא תליא וכהסוגיא דשבת שהבאנו וכש"נ. הלכות שבת פ"י הי"ז ז"ל המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאים עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה ה"ז חייב וכו' ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה ה"ז מותר עכ"ל, ובהכ"ה ז"ל רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן וכו' מותר לצוד אותן בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו עכ"ל, ובמ"מ שם הקשה מהא דאיתא בשבת דף ק"ז ע"ב איכא דמתני לה אהא המפיס מורסא בשבת אם