חדושי ר' חיים הלוי ח

דיותר שוה מזוזה לפרשת סוטה דתרווייהו אינן חובת הגוף משא"כ ס"ת דהיא חובת הגוף, וכמו דאמרינן התם דנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות וה"נ דכוותה. וממילא כיון דהדין ספר ילפינן לי' מפרשת סוטה ע"כ לא בעינן לשמה בעיבודה וכש"נ. פ"א הט"ו הכותב ס"ת או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין עכ"ל, מבואר בדברי הרמב"ם דרק אזכרות אם לא כתבן לשמן הוא דפסולין הס"ת והתפילין והמזוזה, אבל דין כתיבת סת"מ עצמו כשר גם בלא כוונה דהרי תרי מילי נפרדים נינהו. דכוונת אזכרות הוא לשם קדושת השם וכמבואר בגיטין דף כ' ולא כוונת קדושת סת"מ] וכן לקמן בפ"י כשחשב כל הדברים שס"ת נפסלת בהן חשב שם רק שכתב האזכרות בלא כוונה, ולא הזכיר שם דגם ביתר הכתיבה אם לא כתבה לשם ס"ת דפסולה, והיינו משום דהרמב"ם סובר דבדין קדושת סת"מ כשר גם בלא כוונת כתיבה לשמה, ורק בדין קדושת אזכרות הוא דבעינן שיכתבם לשם קדושתן. וקשה מהא דאיתא בגיטין דף מ"ה דפריך שם על הא דתניא ומעשה בנכרי אחד בצידן שהי' כותב ספרים והתיר רשב"ג ליקח ממנו ורשב"ג עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי וכו', ומסיק שם דבאמת לרשב"ג דבעי עיבוד לשמן גם כתיבה לשמן הוא לעיכובא, ולפ"ז צ"ע על הרמב"ם שפסק בפ"א שם הי"א דגויל של ס"ת וקלף של תפילין אם עיבדן שלא לשמן פסולין. וכן פסק בפ"י שם, וא"כ הרי כש"כ דבעינן כתיבה לשמן וכמבואר בהסוגיא דגיטין וצ"ע. והנה בעיקר החילוק שבין כתיבה לעיבוד לדעת הרמב"ם, נראה דהוא משום דהרמב"ם ס"ל דכתיבה כיון שבה הוא דנגמר וחל כל דין ושם סת"מ, דפרשה הכתובה היא היא עצם הסת"מ. ומשו"ה לא בעינן בה כוונת לשמה, כיון דמעשה הכתיבה היא בעצמותה עצם מעשה הסת"מ ע"כ חייל בה קדושת סת"מ ממילא וסתמא לשמן קאי משא"כ בעיבוד דאכתי לא נעשו סת"מ ורק מעשה הכשר בלבד הוא דהוי, וע"כ בעינן בו כוונת לשמה. כיון דבלא"ה אין בהמעשה שום חלות קדושה כלל. אשר לפ"ז מתישבא היטב הסוגיא דגיטין גם לדעת הרמב"ם דנראה דהא דמעשה נכרי לא הוי בכלל לשמה, אין זה רק משום חסרון מחשבתו. כי אם דהנכרי מופקע מעיקר דין עשית לשמה, וכך הוא דינו דאין במעשיו כל עיקר החלות של לשמה, ומשום דכל שאינו בקדושת ישראל אינו בכלל עשית קדושה ולשמה של סת"מ אשר לפ"ז זהו דפריך הגמ' ולרשב"ג עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי, דבנכרי דהלשמה פקע בי' מדינא א"כ הרי פקע מיני' גם הך דינא דסתמא לשמן קאי כיון דגם עיקר מעשיו לית בהו חלות דין דלשמה, וממילא דכתיבה ועיבוד שוין בי', ואדרבה כתיבה עוד בעי יותר לשמה. כיון דהוא עיקר הסת"מ, אבל אה"נ דבישראל שפיר י"ל דכתיבה עדיף דסתמא לשמן קאי. והרמב"ם דפסק דכתיבת נכרי בסת"מ פסולה מקרא דוקשרתם וכתבתם. וכל כתיבת סת"מ אינה רק בישראל, ע"כ ממילא דבכתיבה אמרינן דסתמא לשמן קאי, ומשו"ה הוא שהשמיט בכתיבה כל הדין לשמן של סת"מ, ולא הביא רק הלשמן של אזכרות שהוא דין בפ"ע ולא אמרינן בי' סתמא לשמן קאי, ועיין בתוס' שהקשו דמאי פריך מעיבוד לכתיבה ודילמא שאני כתיבה דסתמא לשמן קאי ונשארו בצ"ע ובע"כ כמש"כ דנכרי שאני דלית בי' גם הדין של סתמא לשמן קאי. אלא דקשה מהא דכתב הרמב"ם בפ"א מהל' תפילין הי"א ז"ל גויל של ס"ת וקלף של תפילין וכו' ואם עבדן שלא לשמן פסולין לפיכך אם עבדן הנכרי פסולין אע"פ שאמרנו לו לנכרי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין שהנכרי על דעת עצמו הוא עושה לא על דעת השוכר אותו עכ"ל, הרי דתלי לפסול הנכרי בטעמא דעושה על דעת עצמו הא לא"ה הי' העיבוד כשר, ומבואר מזה להדיא דאין מעשה נכרי מופקע מדין תורת לשמה של סת"מ, אכן נראה דהא דכתב הרמב"ם שהנכרי ע"ד עצמו הוא עושה. אין פירושו דמשו"ה חיישינן שמא לא נתכוין כלל לשם הסת"מ, ורק דדינא נקט הכא, דהא ודאי דנכרי כיון דאינו בתורת סת"מ, א"כ ממילא דמופקע הוא גם מדין לשמה שלהם, ומחשבתו לשמן אינה מועלת כלל, אלא דאם הי' חל הדין במעשיו שהן נעשין על דעת ישראל, א"כ אז הי' מיחשב זאת עיבוד לשמן. ולא שייך הא דעצם מעשיו מופקעין מדין חלות לשמה, כיון דהעיבוד הוא רק הכשר בעלמא, וע"כ שפיר אם הי' חל במעשיו הך דינא שנעשין על דעת הישראל הי' סגי להדין לשמה של עיבוד והא דנכרי עושה ע"ד עצמו זהו גופא יסוד הדין מה דמעשיו מופקעין מדין תורת לשמה. ומיושב היטב דעת הרמב"ם וכמש"כ וכבר הערני כה ידידי הגרש"ז שי' בהסוגיא דגיטין דף כ"ג דנכרי פסול לכתוב את הגט משום דנכרי אדעתא דנפשי' קעביד, דאין זה רק משום אומדנא דלא נתכוין לשמה כי אם דהוא פסול מדינא, והביא לזה מדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' גירושין הט"ו שפסק דישראל מחלל שבתות בפרהסיא ג"כ דינו כנכרי בזה, ואם נימא דהוא רק אומדנא בלבד מאי שייכות הוא בזה הדין דמומר לחלל שבת בפרהסיא דינו כנכרי לכל דבריו, א"ו דהפסול דנכרי הוא מדינא. והיינו כמש"כ דהא דנכרי אדעתא דנפשי' קעביד הוא דינא דלא חייל בי' דין ציווי הבעלים, ושם בגירושין הדבר פשוט, דבלא ציווי הבעל הא לא הוי לשמה, אלא דגם הכא ג"כ נכון כמש"כ דבלא חלות דין של ציווי ישראל לית במעשיו דין תורת לשמה של סת"מ וכמש"כ. ויסוד דבר זה נלמד הוא מהסוגיא דגיטין דף מ"ה דס"ת שכתבו נכרי תניא אידך קורין בו. ומוקי לה שם בסוגיא כמ"ד דלא בעינן כתיבה לשמן. וקשה דבאזכרות הא ודאי דבעינן לשמן לכו"ע וכדאיתא בגיטין דף כ' ודף נ"ד ולא מצינו בזה שום פלוגתא כלל וא"כ איך כשר הס"ת שכתבו נכרי וקורין בו והא חסר הלשמן של אזכרות. והנראה לומר בזה. דהנה שם בסוגיא עוד א"ר נחמן נקיטינן ס"ת שכתבו מין ישרף כתבו נכרי יגנז ועיין ברמב"ם בפ"ו מיסודי התורה שכתב הטעם דישרף לפי שאינו מאמין וכותב האזכרות שלא לשמן. וקשה לפמש"כ בדעת הרמב"ם דנכרי אינו בר לשמה וכל מעשיו הן מופקעין מתורת לשמה, א"כ אמאי בכתבו נכרי יגנז והא לא חלה על האזכרות תורת לשמן והוי כמו שכתבו מין, והפשוט בזה הוא. דדין לשמה של סת"מ ודין לשמה של אזכרות חלוקין הן בזה דז"ל הרמב"ם שם אבל אפיקורוס ישראל שכתב ס"ת שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם עכ"ל. הרי דלענין דין קדושת אזכרות אין זה דין כוונה של לשמו שהוא באמת דבר נוסף על מעשה הכתיבה. כי אם דהוא זה במעשה הכתיבה עצמה אם נכתבה בתורת שם אם לא וכל שהוא נכתב בתורת שם חל בי' קדושת שם ואית בי' הלאו דלא תעשון וגו'. וכמש"כ הרמב"ם דהפקעת קדושת שם בכתבו מין הוא מפני שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, ור"ל דלא נכתב בתורת שם כלל, אבל לא דיש בו דין נוסף של כוונה לשמו, אשר לפ"ז הרי ניחא הא דכתבו נכרי יגנז. דנהי דמעשיו מופקעין מדין חלות לשמה, אבל מ"מ כתיבתו היתה בתורת קדושת השם, וזה מעצם