חדושי ר' חיים הלוי פח

חשיבי כספא לגבי הכסף מע"ש, אבל לענין הקנין הדר דינו ככל קנין דעלמא של הדיוט, דדוקא משיכה היא דקונה ולא כסף, וגם דהפירות הנישומין חשובין פירי, ורק הקייץ הוא דחשוב כספא. ולפ"ז הכא במע"ש אם מועיל משיכת הפירות לענין קנית הכסף מע"ש הדין תלוי, דאם מע"ש ממון גבוה הוא א"כ גם דין קנינו הוא בכלל הא דתנן רשות הגבוה בכסף דכסף קונה בי', וגם זה דהפירות הנישומין חשיבי כספא לגבי כסף המע"ש שייך גם לענין דין קנינו וכדין פדיונו כן דין קנינו, כיון דהוא קנין של גבוה, משא"כ אם מע"ש הוי ממון הדיוט, א"כ אז נתחלק דין קנינו מדין פדיונו, דנהי דהפירות נחשבין כספא לגבי פדיון, אבל דין קנינו הוא ככל קנין הדיוט, דמעות אינן קונות, וגם דפירות הנישומין לא הויין כספא כלל, ורק דמשיכתן היא קנין משיכה. אשר ע"כ זהו ביאור הסוגיא, דהנה במתני' הא תנן דמשתכר בסלע, והיינו משום דנתחלק דין קנינו מדין פדיונו, וכיון דלענין הקנין הא הוי זאת קנין משיכה ולא קנין כסף, ולא נעשה עוד קנין בכסף המע"ש שכנגדו, א"כ ממילא דלא נעשה עוד מעשה החילול של מע"ש במשיכת הפירות, ורק ע"י נתינת הכסף שלאח"כ שנקנה בזה עצם כסף המע"ש בזה הוא שנעשה מעשה החילול, וכיון דהוקרו בינתים ועמדו בשעת נתינת הכסף דהוא שעת עשית החילול בשתים, ע"כ מתחלל מהכסף מע"ש שתי סלעים, וזהו דתנן דהשכר לו ולא למעשר, דלהמוכר אינו נותן רק סלע אחת, דהפירות עצמן הרי כבר קנאם בסלע ע"י משיכתם, וא"כ כ"ז הוא אם מע"ש ממון הדיוט, משא"כ אם מע"ש מ"ג דאז הרי חשיבא משיכת הפירות קנין כסף ומועיל לקנות את הכסף מע"ש על ידו, ונמצא דמשיכת הפירות גומרין גם החילול של המע"ש שנעשה ע"י קנית הכסף, וא"כ הרי ממילא דהשכר למע"ש, כיון דכבר נעשה החילול והקנין, וזהו דקאמר הגמ' דלר"מ דמע"ש מ"ג הוא והוי זאת קנין כסף, אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא, ר"ל והכא הא הוי ג"כ קנין כסף, וצריך להיות השכר למעשר, אלא ודאי דר"י היא דמע"ש ממון הדיוט, ומשיכת הפירות הויא קנין משיכה, וע"כ השכר לעצמו וכש"נ. ולפ"ז הרי מיושב היטב הא דפסק הרמב"ם דהשכר למע"ש והוי קנין כסף, ודלא כמשנתנו דתנן דהשכר לעצמו, דהא אנן קי"ל דמע"ש מ"ג, וע"כ שפיר קי"ל דהשכר למע"ש, וכדהבאנו מהסוגיא דקידושין, וכן לשון הרמב"ם שמביא הקרא דונתן הכסף מוכיח דכוון להביא הסוגיא דקידושין, והיינו כמש"כ. והנה צ"ע עוד בדברי הרמב"ם שם, שפסק דבמשך הפירות בשתי סלעים והוזלו אינו מפריש ממעות מע"ש אלא סלע, ולדעת הרמב"ם דמשיכת הפירות חשיבא קנין כסף שגומר החילול של כסף המע"ש, א"כ מאי מהניא מה שהוזלו אח"כ ואמאי אינו מפריש אלא סלע. ועוד צ"ע דברי הרמב"ם שמחלק בין הוקרו להוזלו, והרי במתני' מבואר להדיא דהוזלו והוקרו שוין הן בדינן, דבתרווייהו אזלינן רק בתר הפרשת הכסף, וקשה על הרמב"ם שחילק בינייהו. ועוד יותר קשה מהא דאיתא בירושלמי פ"ד דמע"ש ופסק כן הרמב"ם בפ"ה ממע"ש וז"ל הפודה מע"ש ביתר על דמיו לא נתפסה התוספת למעשר, וא"כ הרי אין לחלק בין הוקרו להוזלו כיון דסוף סוף לא הותפס רק כפי שוויו של שעת פדיונו, וממ"נ אם פדיונו הוא בשעת משיכת הפירות א"כ גם בהוזלו צריך להפריש שתי סלעים, ואם נימא דפדיונו הוא בשעת הפרשת הכסף א"כ בהוקרו אין המעשר תופס יותר מדמיו ואמאי אינו נותן אלא סלע, ובמה חלוק הוקרו מהוזלו, וצ"ע. והנראה לומר בזה, דהנה באמת צ"ע דברי הרמב"ם שכתב דאם משך הפירות בסלע והוקרו אינו נותן אלא סלע משום דקנה במשיכת הפירות מדין ונתן הכסף וקם לו, וקשה דהלא אכתי לא הוברר במסויים על איזה סלע של מע"ש הוא עושה מעשה הפדיון, וא"כ איך יוברר אח"כ בהפרשת הסלע למפרע שנעשה החילול במשיכת הפירות, והלא זה שייך לדין ברירה, וכמבואר בעירובין דף ל"ז דהאומר מעשר וכו' מחולל על הסלע שתעלה בידי תלוי בדין ברירה, ואנן הרי קי"ל דבדאורייתא אין ברירה, [ואע"ג דהרמב"ם בפ"ד דמע"ש הט"ו פסק גם שם דמחולל, אכן הרי שם בעירובין דף ל"ז איפלגי בזה תנאי והכא הוי סתם משנה בלא שום פלוגתא כלל], וצ"ע. ואשר יראה לומר בזה, דהנה בפדיון מע"ש איכא שני דברים, חדא עצם החילול מה שמתחלל קדושת המע"ש על החולין, ועוד יש בזה דין קנין כסף, דמעשה זו גופה של חילול יסוד חלות דינה הוא מדין קנין כסף, שהחולין נעשין כסף קנין לעשית מעשה זו של חילול, וע"י דין קנין כסף הוא דמיקיימא וחלה מעשה זו של חילול, [ובהכי מתישבא קושית התוס' בב"ק דף ס"ח על הא דאמרינן התם דאין אדם יכול לחלל נטע רבעי שאינו ברשותו דמוכח מזה דדין פדיון מע"ש ונט"ר הוא דבר התלוי בבעלים ואין אדם יכול לחלל מע"ש ונט"ר של חבירו שלא מדעתו, ומ"ש מפטר חמור דיכול לפדות של חברו אף שלא מדעתו וכדמוכח בבכורות דף י"א, עיי"ש בדברי התוס', ולפי דברינו ניחא, דבפט"ח כיון דאין השה נתפס תחת הפט"ח א"כ אין בפדיונו שום מעשה קנין, ורק הפקעת איסורא בעלמא, וע"כ אין זה שייך לבעלים, משא"כ בפדיון מע"ש ונט"ר דדין חילולן דין קנין כסף בי' ע"כ הוי ככל מעשה קנין דעלמא דצריך דוקא דעת בעלים], ונמצא דנתינת הכסף של חולין תרתי בה, דין מעשה חילול, ודין מעשה קנין כסף לעשית החילול. אשר לפ"ז ניחא היטב דברי הרמב"ם דמשיכת פירות החולין הויא כסף לענין דין חילול וקונה מדין כסף, ולא תקשי מהסוגיא דעירובין דכל שאינו מבורר השתא בשעת חילול איזה סלע שנעשה בו החילול הוא תלוי בדין ברירה, דבאמת אה"נ גם לדעת הרמב"ם דחלות החילול הוא רק אח"כ בהפרשת הסלע של מע"ש, והא דמשיכת הפירות קונה מדין כסף הוא רק לענין דין מעשה הקנין, דבמשיכת הפירות נעשה ונגמר דין קנין כסף של החילול שיחול אח"כ בשעה שהסלע של מע"ש יופרש ויבורר, והוי כמו קנין כסף על לאחר זמן דמבואר בקידושין דף ס' דמהני, וה"נ הכא חייל במשיכת הפירות דין קנין כסף של חילול, והשתא אין זה שייך עוד לברירה כיון דהפקעת קדושת המע"ש מהכסף יהי' לאחר זמן ברירתו, ורק מעשה הקנין כסף הוא שנעשה עכשיו דהוי כמו קנין לאח"ז דמהני. אשר לפ"ז נראה, דלענין דין שומת שווייהן של הפירות אזלינן בהכסף והפירות חולין בכל חד בתר דידי', ולענין הפירות חולין אזלינן בדין יוקרא וזולא בתר שעת קנייתם של הפירות, בשעה שנקנו על הדין חילול, ולענין הכסף מעשר אזלינן רק בתר שעת חילולו והפקעת קדושתן של הכסף מעשר. אשר ע"כ שפיר מחלק הרמב"ם בין הוקרו להוזלו, דבהוקרו הרי אנו דנין לענין הדין דמע"ש אינו תופס יותר מכדי דמיו, וא"כ הלא עיקר הדין הוא על הפירות חולין אם יכולין הן להתפס בקדושת מע"ש של הסלע אם לא, וע"כ כיון דהפירות הרי כבר נקנו במשיכתם לעשית החילול של מע"ש בדמי סלע, ע"כ שפיר הותפסו הפירות כולן ונכנסו בדמי מע"ש של סלע, משא"כ בהוזלו דאיירינן לענין חילול והפקעת קדושת המע"ש של הכסף בפחות מדמיו, ע"כ אזלינן רק בתר שעת הפרשת הכסף, שאז הוא שעת חילולו והפקעת קדושתו וכש"נ, וכיון דאז אין הפירות שוין אלא סלע ע"כ אין מתחלל ממעות מע"ש אלא סלע אחת. והשתא לא תקשי מהא דבמתני' מבואר דהוזלו והוקרו שוין הן בדינן, דלפמש"נ הרי הא דבהוקרו אינו נותן אלא סלע הוא משום שכבר נגמר הדין קנין כסף של החילול במשיכת הפירות, ונקנו הפירות להיות