חדושי ר' חיים הלוי פז

איסורי בכור איכא גם בבכור חו"ל ורק דאינו קרב, אכן בטור סי' ש"ו הביא דדעת הרמב"ם היא דבכור חו"ל אין בו דין בכור כלל אלא הרי הוא חולין לכל, וכן נראה מדברי הרמב"ן והרא"ש שהי' להם כן הגירסא בדברי הרמב"ם, ולפ"ז דברי הרמב"ם והראב"ד מתפרשים כפשוטן דהרמב"ם לטעמי' דבכור אינו בא מחו"ל ע"כ ילפינן מיני' דגם מע"ש אינו בא מחו"ל, והראב"ד לטעמי' דבכור בא מחו"ל ורק דאינו קרב, ע"כ זהו שהשיג דלפ"ז אין ללמוד ממנה לפטור חו"ל ממע"ש. אלא דלפי גירסתנו דהילפותא מבכור היא רק דאינו בר הבאת מקום, ולא להפקיע כל חיובו, וא"כ הא נמצא דהא דפטורה לגמרי היא תקנת חכמים מסוימת, דאע"ג דבכל מצות התלויות בארץ סוריא כא"י, מ"מ לא חייבוה במע"ש הואיל שאינו בר הבאה, וזהו שסיים הרמב"ם לפיכך לא חייבו להפריש מע"ש בסוריא, ר"ל הואיל שאינו בר הבאה משא"כ לפי גירסת הטור, הרי הילפותא מבכור מועיל להפקיע כל חיובא דמע"ש, א"כ מש"כ הרמב"ם לפיכך לא חייבו ר"ל דהואיל דהפטור חו"ל שבו הוא מהיקשא דבכור לפיכך אין זה בכלל תקנת חכמים דסוריא כא"י, וכש"נ דלענין היקשא דבכור סוריא כחו"ל. פ"ח ה"ז הלוקח פירות בסלע של כסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים ה"ז מפריש עליהן סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה והשכר למעשר, משך פירות בשתי סלעים ולא הספיק ליתן המעות עד שהוזלו הפירות ועמדו בסלע אינו מפריש עליהן ממעות מע"ש אלא סלע אחת ומוסיף עליה סלע שני' מן החולין ונותן למוכר, נתן לו סלע של מעשר ולא הספיק למשוך הפירות עד שעמדו בשתים מה שפדה פדה והדין ביניהם, נתן לו סלעים שתים של מעשר ולא הספיק למשוך הפירות עד שחזרו להיות בסלע מה שפדה פדה ומדת הדין ביניהם שהמע"ש פדייתו היא משיכתו עכ"ל, ובהשגות ז"ל אי אפשר וכו' שהרי לא נתן לו כסף ובמשיכתו הוא קונה כדי שלא יהא הדיוט חמור מהקדש, ועוד וכו' שהלוקח פירות של חולין להחליפם בכסף מעשר מה עשה המעשר בכאן והלא הפירות שנמשכו חולין הם אטו אפוטרופוס של מעשר הוא שיהא ידו כיד המעשר, והמשנה לא דברה בענין זה, אבל הוא במשנה משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים משמע שהפירות הם המעשר וכו' עכ"ל, ופליגי הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם מפרש להמשנה דמשך הימנו פירות דר"ל שמשך פירות חולין שיחולל הכסף מע"ש עליהן, והראב"ד מפרש דאיירי במשך פירות מע"ש עצמן, והשגת הראב"ד הרי מבוארת במש"כ הרמב"ם על משיכת הפירות הקרא דונתן הכסף וקם לו, והלא משיכת הפירות קנין משיכה היא דהויא ולא קנין כסף. ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה יסוד דין קנין כסף הוא מה שקונה את הדבר שכנגדו, ויסוד דין קנין משיכה הוא מה שקונה את גוף הדבר וממילא דנתחייב שכנגדו בתשלומיו, והרי גם שוה כסף מהני לקנות את הדבר שכנגדו, וכדתנן להדיא בקידושין דף כ"ח כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו כיצד החליף שור בפרה וכו', ומבואר שם בסוגיא דהוא מדין קנין כסף, הרי להדיא דגם שו"כ חשוב כסף לעשות קנין כסף לקנות את שכנגדו, וע"כ ס"ל להרמב"ם דבמשיכת פירות החולין חייל דין קנין כסף לקנות את הכסף מע"ש שכנגדם, וכן הרי תנן להדיא בבכורות דף נ"א אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות ומפרש שם בגמ' ולא הקדשות בכל אלו, וכ"ה בב"מ דף נ"ד דהקדש אינו מתחלל על הקרקע, הא כל מטלטלין ושו"כ מחללין הקדשות עליו, וכדדרשינן בספרא בחוקותי פי"א אין לי אלא סלעים מנין לרבות כל דבר המיטלטל ת"ל ופדה, והיינו משום דשו"כ ככסף לגבי החילול, וכן הוא גם בעיקר הקנין, דהרי בהקדשות הא מלבד דצריך להתחלל על הכסף, הרי עיקר חילולו דין קנין כסף בי' דהכסף קונה את ההקדש להתחלל עליו, וכדתנן בקידושין דף כ"ח רשות הגבוה בכסף דהיינו קנין כסף, וכן בקידושין דף ה' מה לכסף שכן פודין בו הקדש ומעשר שני דאיירי ג"כ לענין קנין כסף, ובע"כ דכל שו"כ ככסף בין לענין חילול ובין לענין קנין החילול, וע"כ ה"ה הכא נחשבין הפירות ככסף לעשות הקנין והחילול של כסף המע"ש. ולא תקשי מהא דמבואר בב"מ בפ' הזהב דדין קנין כסף תלוי באם חשוב כספא או פירי, ומשום דהכל לפי הנישום אם הוא בתורת כסף או בתורת פירי, דכ"ז הוא רק בקנין הדיוט, דהתם הוא דהוי דינא דהכל לפי הנישום והטבעא הוא כספא, משא"כ בקנין הקדש ומע"ש, כיון דעיקר דין חילולן הוא, דבזה דחייל על החולין דין הקדש ומע"ש, בזה הוא שנעשה שיצא ההקדש לחולין, וזהו גופי' עצם הקנין ג"כ, ע"כ אמרינן דלעולם החולין הם דחשיבי כספא, שקונין את ההקדש ומחללין אותו, וגוף הדבר. המקודש מיקרי פירי וגוף הדבר הנקנה, וע"כ זהו שהביא הרמב"ם הקרא דונתן הכסף, כיון דדין קנין כסף כאן לגבי החילול, מה דהפירות שהן שו"כ של חולין נעשין כסף לקנין המע"ש וחילולו, וכש"נ. ואכתי צ"ע דברי הרמב"ם, דהרי במתני' דמשך הימנו פירות והוקרו הא תנן נותן סלע ומשתכר בסלע ומע"ש שלו, ופי' הרמב"ם בפה"מ שם דהפירוש דמשתכר בסלע הוא מפני שמפריש שתי סלעים ממע"ש שיוצאין לחולין ולהמוכר אינו נותן רק סלע אחת והסלע השני' הוא משתכר, ואיך פסק הרמב"ם דהשכר למעשר ואינו מפריש ממע"ש אלא סלע כיון דתנן דמפריש ממע"ש שתי סלעים. ועוד דבמתני' הא תנן ולא הספיק לפדותו, הרי להדיא דהחילול והפדיון לא נעשה עוד במשיכת הפירות עד שעת נתינת הכסף, ובע"כ דבמשיכת הפירות אין בזה דין קנין כסף, ורק קנין משיכה הוא שיש בזה, שאינו קונה כנגדו את הכסף מע"ש, ורק דנתחייב שכנגדו בתשלומי כסף המע"ש, וע"כ לא נעשה עוד במשיכת הפירות מעשה החילול והפדיון, ומשו"ה הוא דמשתכר בסלע ויצאו שני סלעים של מע"ש לחולין כיון דאכתי לא נעשה עוד מעשה החילול, ולפמש"כ דיש במשיכת הפירות דין קנין כסף שקונה את שכנגדו, א"כ הא קנה במשיכת הפירות עצם הכסף של מע"ש, וצריך להיות נעשה במשיכת הפירות גם עצם מעשה החילול. ונראה לומר, עפי"מ דאיתא בקידושין דף נ"ד ע"ב ת"ש משך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן סלע ומשתכר בסלע ומע"ש שלו, מני אילימא ר' מאיר אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא אלא לאו ר"י ע"כ, ופירש"י דהקושיא הויא דאם מע"ש ממון גבוה הוא א"כ אין המע"ש נקנה במשיכה כי אם בנתינת הכסף, וכ"ז הוא אם נפרש המשנה דמשך הימנו מעשר שהפירות הם מע"ש וא"כ הוי זה רק קנין משיכה, אבל לדעת הרמב"ם דהמשיכה היא בפירות חולין, וגם דהרי הוא קנין כסף, א"כ הא קשה מאי פריך הגמ' מקרא דונתן הכסף, כיון דהכא באמת הוי קנין כסף, וכבר הקשה התוי"ט מסוגיא זו על הרמב"ם. ואשר יראה לומר לדעת הרמב"ם, דהנה בפדיון מע"ש הכא דהחילול נעשה ע"י המקח הרי איכא שני דברים, עצם מעשה החילול מה שמתחלל קדושת המע"ש שבהכסף על הפירות חולין, ועוד איכא בזה דין קנין בפ"ע לבד החילול, מה שקונה את הפירות מחברו, ולפ"ז נראה דנהי דלענין עצם החילול איכא גזה"כ דונתן הכסף דנתינת הכסף קונה, וגם דפירות הנישומין של חולין