חדושי ר' חיים הלוי פג

קנה, וכבר הקשה זאת הר"י אבן מיגש, וכן קשה על הרמב"ם שפסק דהמזכה לעובר לא קנה בפכ"ב ממכירה ה"י עיי"ש, וגם בירושה הבאה מאלי' פסק דאין לו זכי', וכמש"כ בפ"ב מזכיה ומתנה הי"ח וז"ל גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ושמעו שעדיין לא מת או שיש לו בן או שאשתו מעוברת כולן חייבין להחזיר, החזירו כולן ואח"כ שמעו שמת ששמועה ראשונה אמת היתה ובראשונה מת או מת בנו מקודם או הפילה אשתו כל המחזיק בשני' קנה ובראשונה לא קנה עכ"ל, וטעמא דלא קנה מבואר בב"ב דף קמ"ב דהוא משום דרפויי מרפיא בידייהו, ומשו"ה הוא שכתב הרמב"ם שמת בנו מקודם כי היכי דתיקום בגוונא שחזקתם הראשונה הי"ל להיות קיימת מדינא, ובהפילה אשתו הרי נקט הרמב"ם סתמא בלא תנאי דמקודם, והיינו משום דבכל גווני חזקתם הראשונה היתה קיימת משום דאין זכי' לעובר גם בירושה הבאה מאלי' וכרבא, והיינו כמו שפסק הכא דעובר אינו פוסל, ולפ"ז הא קשה דלמה הביא הך פסקא דעובר אינו ממעט בחלק בכורה בפ"ב מנחלות ה"ה עיי"ש, אלא ודאי כמש"כ בדעת הרמב"ם, דאע"ג דגם בירושה הבאה מאליה עובר אין לו זכי', מ"מ דין ירושתו חלה בהנכסים, ושפיר הוה ממעט בחלק בכורה, אם לא משום טעמא דוילדו לו, והיינו כמש"כ. ונראה דגם דעת הראב"ד כן לחלק בין חלות דין ירושתו לדין זכית ממון שלו, וכדחזינן דלא השיג על הרמב"ם רק מטעמא דאנן קי"ל דעובר יש לו זכי', הרי דאם הי' הדין דעובר אין לו זכי' אף בירושה הי' ניחא דברי הרמב"ם אף בטעמא שכתב דאינו ילוד אינו מאכיל, אשר כ"ז לא יתכן רק אם נחלק בין חלות דין ירושתו לחלות דין זכייתו, אלא ודאי דגם דעת הראב"ד כדעת הרמב"ם בזה, ורק דס"ל דמעיקר הדין עובר יש לו גם זכית ממון בירושה הבאה מאליה, וכמו שהוכיח כן מהא דהמזכה לבנו קנה, אשר זה לא יתכן רק אם עובר יש לו גם זכית ממון, דבלא זכית ממון הרי לית כאן מעשה זכי' כלל, ולהכי הוא שפוסק דעובר פוסל מפני חלקו שיש לו בהעבדים. ובדעת הרמב"ם נראה שסובר דגם במתנת אביו ג"כ עובר אין לו זכי', והא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו מהני רק שיזכה בהם לאחר שיולד, וכמש"כ הרמב"ם בפכ"ב ממכירה ה"י ז"ל כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם ואפילו עובר הרי הוא כמי שלא בא לעולם והמזכה לעובר לא קנה ואם הי' בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה עכ"ל, הרי דהרמב"ם מיירי לענין החסרון דאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם, דהיינו לענין שיזכה בהם לאחר שיולד, וע"ז הוא דנקט הדין דבנו שאני הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו, ור"ל דעל כן מתקיימת זכייתו כשיולד אף שהוא עתה דבר שלא בא לעולם, אבל אה"נ דבעודו עובר לית לי' זכי' כלל, ואין חילוק בין מתנה למתנה, וע"כ ס"ל להרמב"ם דגם בירושה עובר אין לו זכי', ובזה הוא שחולק הראב"ד וס"ל דהטעם דדעתו של אדם קרובה אצל בנו הוא דמשו"ה הוי בר זכי' במתנה זו גם בעודו עובר, וע"כ זהו שהשיג דא"כ מכש"כ בירושה הבאה מאליה יש לו זכי'. פי"ג ה"ט לוג מים שנפל לתשעים ותשעה לוגין יין ואח"כ נפל לתוך הכל לוג יין של תרומה נדמע הכל שאין המים מעלה את היין עכ"ל, ובפט"ו שם הי"ז ז"ל שני כוסות של יין אחד תרומה ואחד חולין מזג כל אחד במים ואח"כ עירבן רואין את יין החולין כאילו אינו וכאילו יין התרומה שנתערב במים שהרי אינו מינו אם ראוי אותו המים לבטל טעם יין התרומה הרי הכל מותר לזרים ואם לאו אסור שכבר ביארנו שאין המים מעלין את היין עכ"ל, ובהשגות בפי"ג שם ז"ל שהרי דבר ידוע שהמים מבטלין את היין אם אין בו בנו"ט אלא לפי שהמים נפלו לתוך היין ואין בהן כדי לבטל התרומה בטעם אע"פ שיש שם מאה חולין אין מצטרפין לפי שהן שני שיעורין שהמים ביין בנו"ט ויין ביין שיעורו במאה וכיון שאין שיעוריהן שוין לביטול התרומה אין מצטרפין וכו' עכ"ל. מקור הדין הוא בתוספתא תרומות פ"ו לוג מים שנפל לתוך תשעים ותשעה יין ואח"כ נפל לוג שמן [עיין בכ"מ שצ"ל יין] מעלין זא"ז דברי ר' נחמי' וחכ"א אין מעלין זא"ז, ופסק הרמב"ם כחכמים, והדין דשני כוסות הוא בע"ז דף ע"ג ב' כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן ועירבן זב"ז רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו, וזהו שפסק הרמב"ם דצריך שיהא בהמים לבטל טעם יין התרומה, ואע"ג דבצירוף המים והיין איכא מאה לגבי יין התרומה מ"מ הרי לא מצטרפי וכמבואר בהתוספתא, אלא דבטעמא דמילתא דלא מצטרפי נחלקו הראב"ד והרמב"ם, דהראב"ד ס"ל דהוא משום דאין שיעוריהן שוין דזה בנו"ט וזה במאה וע"כ לא מצטרפי בהדדי, ונראה דהרמב"ם לטעמי' שפסק בפט"ו ממאכא"ס הכ"ג וה"ל דהיכא דא"א למיקם אטעמא גם באינו מינו איכא שיעורא דמאה בתרומה, והיכא דיש בהתערובת מינו ואינו מינו של היתר דא"א למיקם אטעמא גם מדין ביטול דאינו מינו דתלוי בטעמא ג"כ שיעורו במאה בתרומה, וא"כ הא הוי שיעוריהן שוין כיון דהכא בין המינו ובין האינו מינו שיעורם במאה, וע"כ הרמב"ם לטעמי' כתב טעמא משום שאין המים מעלה את היין, וביאור טעם זה יש לפרשו בתרי גווני, או דדין זה הוא משום דבדין שיעור מאה שנאמר בתערובת של מין במינו צריך להיות כל השיעור מהמינו לחוד ואין האינו מינו מצטרף לזה, או דהוא דין בפ"ע בשיעורא דמאה דבעינן שכל המאה יהא ממין אחד ואין שני מינים מצטרפין לזה, והכי נראה מבואר מהתוספתא דתניא שם ברישא פלוגתא דר' נחמי' ורבנן בקמחין וסלתות אם מעלין זא"ז, ומשמע דחדא פלוגתא היא עם הך דינא דמים ויין אם מעלין זא"ז, וכן פסק הרמב"ם ג"כ בפי"ד שם דקמח וסלת אין מצטרפין להעלות את התרומה, וה"נ במים ויין דכוותה. אלא דאכתי הסוגיא דע"ז צ"ע בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת הראב"ד, דהרי הא מיהא דהא דאין המים והיין מצטרפין הוא רק לענין דין ביטול, אבל לענין הפקעת שם טעם כעיקר הלא מבואר ברמב"ם פט"ו ממאכלות אסורות הכ"ב דמינו ואינו מינו מצטרפין בזה וז"ל מין במינו ודבר אחר שנתערבו כגון קדרה שהי' בה חלב אלי' וגריסין ונפל לתוכה חלב הכליות וכו' רואין את חלב האלי' ואת הגריסין כאילו הן גוף אחד ומשערין חלב הכליות כגריסין, וכאלי' וכו' עכ"ל, והטעם בזה פשוט דכיון דהאיסור נתפשט בהמינו ושאינו מינו א"כ ממילא דלית בהאיסור כדי נתינת טעם ואין כאן הרגשת טעם האיסור ופקע כאן דין טעם כעיקר, וא"כ גם בתרומה נהי דחלוקה היא בדין ביטולה משאר איסורין, אבל לענין הפקעת שמא דטכע"ק הרי דינם שוה, והמינו ואינו מינו מצטרפין יחד להפקיע מיני' שם טכע"ק דהרי לא נרגש טעם התרומה, וקשה דלמה רואין את היין כאילו אינו ובעינן בהמים שיהא בו כדי לבטל טעם היין של תרומה והרי ברובא בלבד סגי, כיון דתרי דינים נינהו, דלענין הפקעת טעם הרי גם היין צריך להיות מצטרף להמים להפקיע מיני' שם טכע"ק, ולענין ביטול עצם האיסור באינו מינו הרי ברובא סגי וכדקי"ל דכל שנתערב בשאינו מינו וטעימני' וליכא טעמא בהאיסור מתבטל ברוב בין בתרומה ובין בשאר איסורים, ומ"ש הכא דבעינן במים לחוד שיהא