חדושי ר' חיים הלוי פד

בהן כדי לבטל כל הנתינת טעם של תרומה, וצ"ע. וכן לענין יין נסך מבואר ברמב"ם בפט"ז ממאכא"ם הל"א ז"ל בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחלה ואח"כ נפל לתוכו יי"נ רואין את יין ההיתר כאילו אינו והמים שנפלו משערין בהן עם יי"נ אם ראויין לבטל טעם אותו יי"נ הרי המים רבין עליו ומבטלין אותו עכ"ל, והוא בסוגיא דע"ז שם, וגם בזה קשה דליצטרף מיהא היין של היתר להפקעת דין טכע"ק, והאיסור עצמו יבטל ברוב של אינו מינו, ולמה צריכינן דוקא שיהא בהמים לחוד כדי לבטל טעם היין, וצ"ע. ואשר נראה מוכרח מזה, דאע"ג דהיין והמים דהיתרא מועילין לעשות שלא יהא נרגש טעם יין התרומה והיי"נ, מ"מ אכתי לא פקע בזה דין טעם כעיקר כי אם בצירוף דין ביטול, ומשום דבאמת אף בתערובת של מין בשאינו מינו ויש בתערובת ס' נגד האיסור דליכא הרגשת טעם כלל, מ"מ מכדי טעם מעורב עם טעם ההיתר ביחד לא נפיק, ולא בטל טעמו לגמרי, רק שהוא מעורב עם טעם ההיתר ביחד, והגע עצמך הרי שעירב ס"א מינים מטעמים נפרדים מכל מין בשוה הרי יהא בהתערובת טעם מעורב מכולן, א"כ גם בשכל הס' הוא ממין אחד וטעם אחד מ"מ יש בו טעם מעורב במקצת ולא בטל טעמו לגמרי, וא"כ הרי י"ל דזה שלא חל על הטעם המעורב דין טכע"ק הוא מתורת ביטול, ומשום דכך הוא דינו דריבוי הטעמים המועילים שלא יורגש טעם האיסור במסויים מבטלין שלא יחול בי' דין טכע"ק ולא נחוש לטעם המעורב שבו. או דנימא דבאמת כל טעם מעורב לא חשיב טעמא כלל ופקע מיני' הך דינא דטכע"ק גם בלא דין ביטול, ורק דהכא שאני דהא איכא היתר שטעמו שוה לטעם האיסור, א"כ הא נמצא שנרגש טעמם בהתערובת, אלא דהוא בצירוף ההיתר, וא"כ הרי י"ל דכ"ז הוא מדין ביטול, דריבוי הטעמים העושים שלא יורגש טעם האיסור במסויים מבטלין לטעם האיסור שאף שנרגש בצירוף ההיתר לא נחוש לו. אשר לפ"ז הרי שפיר ניחא הא דצריכינן שיהא בהמים לחוד כדי לבטל טעם היין של תרומה או של יי"נ, דכיון דדין הפקעת טכע"ק הוא זה מדין ביטול, א"כ ביי"נ הא קי"ל דמין במינו לא בטל, וע"כ אין היין מצטרף להפקעת דין טכע"ק, כיון דהוא מדין ביטול, וכן בתרומה ג"כ הדר דינא דהמים והיין אין מצטרפין, אי משום דאין המים מועילין להעלות את היין, אי משום דאין שיעוריהם שוין, וממילא דלא פקע מינה דין טכע"ק כי אם בשיש בהמים לחוד לבטל טעם היין, כיון דדין הפקעת טכע"ק הוא מדין ביטול, וכש"נ. ועיין בפירש"י בחולין דף ק"ט ע"א שכתב דלר"י דמין במינו לא בטל כל שנתערב במינו ואינו מינו ביחד צריך ששים מהאינו מינו לבד ואין המינו מצטרף לזה, ואע"ג דהא דמין במינו לא בטל הוא דין מסויים דוקא בביטול לבד, אלא ודאי כמש"כ דגם הפקעת טכע"ק הוא ג"כ מדין ביטול, וע"כ אין המינו מצטרף. והנה בשו"ע יו"ד סי' צ"ח סעיף ט' קדירה שיש בה .:

נ"ט זיתים היתר ונפלו בה שני זיתים אחד של דם ואחד של חלב כל אחד מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל חבירו, וצ"ע דהרי אף אם איסורין מבטלין זא"ז הרי זהו רק לענין לפטור על אכילתו ממלקות, אבל לענין להעשות היתר הלא מפורש להדיא בטור ובב"י סוף סי' צ"ח שם דאין איסורין מבטלין זא"ז, ואיך מצטרפי הכא החלב והדם עם ההיתר לבטל כ"א את חברו לעשותו היתר. אכן הלא מקור הך דינא הוא בתשובות הרא"ש כלל כ', ושם מבואר להדיא דטעמא דהך דינא דכיון דחלב ודם אין טעמיהן שוין א"כ ממילא אין טעם כל אחד נרגש בתוך התערובת, וממילא שפיר מהני הרוב היתר לבטל, עיי"ש בדברי הרא"ש, ולפי דברינו דהפקעת טכע"ק היא מדין ביטול, וכל המצטרף להועיל שלא יורגש הטעם צריך שיחול בי' דין ביטול, א"כ הא קשה איך מצטרפין הכא החלב והדם להפקעת טכע"ק, כיון דלענין לאשוויי היתרא הא חסר בהו דין ביטול מזע"ז, וצ"ע. ונראה לומר, דהכא שאני, כיון דבאמת הרי איסורין מבטלין זא"ז, וכדחזינן דמבטלין זא"ז לענין מלקות, והא דלא משוי לי' היתר, היינו משום דלא מצינו בהו גוונא דביטול, אבל לא דפקע מיני' שם ביטול, והרי זהו יסוד החילוק שבין מלקות להיתר, דלמלקות בעינן שם הלאו במסויים, וע"כ כל איסור מבטל שם חברו, משא"כ לענין היתרא כיון דעכ"פ כולהו איסורא נינהו, א"כ הרי ליכא שום צד ביטול לעשותו היתר. ולפ"ז שפיר ניחא דברי הרא"ש שכתב דהואיל וחלב ודם שני טעמים נפרדים נינהו ע"כ ליכא בהו דין טכע"ק, גם אם נימא דהוא זה מדין ביטול, ומשום דנהי דדין ביטול איסור ליכא כאן, אבל מ"מ הא איכא דין ביטול על חלות שם טכע"ק של דם ושל חלב, דכיון דאין טעם הדם והחלב מצטרפין יחד, א"כ כל טעם בפ"ע יש עליו דין ביטול המועיל לעשות שאין כאן טכע"ק לא של חלב ולא של דם, וכיון דפקע מיני' דין טכע"ק ממילא גוף האיסור מתבטל ברוב היתר, ואדרבה מדברי הרא"ש שהביא שם בתוך דבריו מהא דקי"ל איסורין מבטלין זא"ז הרי מוכרח כמש"כ, דלכאורה צ"ע למה הביא כלל הך דאיסורין מבטלין זא"ז, ותיפוק לי' דבלא"ה אין כאן טכע"ק, כיון דלא ניכר הטעם ואין הטעם נרגש בו, אלא ודאי כמש"כ, דגם הפקעת טכע"ק עי"ז שאינו נרגש ג"כ מדין ביטול הוא דקאתינן עלה, וע"כ למ"ד אין איסורין מבטלין זא"ז דפקע מינייהו עיקר דין ביטול, א"כ ממילא דלית בהו גם הדין ביטול של טכע"ק, וע"כ לא פקע מינייהו גם דין טכע"ק, וכמש"כ דגם הפקעת טכע"ק בזה שאינו נרגש היא ג"כ מדין ביטול, וממילא דאין איסורין מבטלין זא"ז בשום דבר, ואך דכיון דאיסורין מבטלין זא"ז וחלה בהן תורת ביטול, אלא דלא שייך בהו הביטול לאשוויי היתרא כיון דהן עצמן איסור, בזה שפיר אמרינן דמ"מ הביטול של טכע"ק מאחד לחברו איתי' גם באיסורין להפקיע מיני' דין טכע"ק, וממילא דעצם האיסור בטל ברוב. ולפ"ז מיושבת היטב הסוגיא הא דבעינן בהמים כדי לבטל טעם היין כמש"כ, כיון דהתם הא דאין המים והיין מצטרפין הוא משום חסרון דין ביטול, א"כ ממילא דליכא בהו גם דין ביטול של הפקעת דין טכע"ק, ולהכי בעינן דוקא שיהא בהמים עצמן כדי לבטל טעם היין, וכש"נ. הלכות מעשר פ"כ ה"א אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאכלן לעצמו אבל הגומרן למכרן פטור מה"ת וחייב מדבריהם שנאמר עשר תעשר וגו' ואכלת אינו חייב אלא הגומר תבואתו לאכלה, וכן הלוקח פטור מה"ת שנאמר תבואת זרעך וחייב מדבריהם, בד"א בשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר אבל אם נגמרו ביד לוקח חייב לעשר מה"ת עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א אינו כן את תבואת זרעך ולא לוקח והלא עשר תעשר משנמרח הוא ועל זה אמר תבואת זרעך ולא לוקח והרי הפקר פטור ואפילו נתמרח משזכה בו פטור מה"ת כדאמרינן בלקט שכחה ופאה שעשאן גורן בעיר שהם פטורים ש"מ בשדה חייבין מדרבנן, ושמעתא דהשוכר את הפועלים נמי קשיא לי' דוק ותשכח עכ"ל, וצריך ביאור דברי הראב"ד שכתב והלא עשר תעשר משנמרח הוא, והלא אדרבה אם היה קאי הקרא על קודם מירוח אז היה יותר קשה על הרמב"ם, דהרי היה מוכרח דפטורא דלקוח הוא גם על קודם מירוח, וצ"ע. ונראה לומר, דדעת הראב"ד היא, דליכא למימר דהנ"מ