חדושי ר' חיים הלוי פא

מדברי הרמב"ם עצמו נראה דסובר דעובר יש לו זכי' בירושה, וכמש"כ דטעמא דאין העבדים אוכלין בשביל העובר הוא משום דילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, הרי דיש לו מיהא בהם זכי', אלא דקשה דברי הרמב"ם שכתב דלפיכך הואיל ואינו ילוד אינו מאכיל ע"כ אינו פוסל, דמאי שייכות הוא הך דינא דאינו ילוד אינו מאכיל לענין שלא יפסול, והלא אדרבה הך דינא גופא דאינו מאכיל הוא טעם לפסול את העבדים מלאכול בתרומה, כיון דחלקו של עובר אין לו מי שיאכילנו, ואם נימא דעובר אין לו זכי' ניחא עצם הדין דאינו מאכיל ואינו פוסל, כיון דאין לו זכי' בהם כלל, אבל קשה הא דנקט הרמב"ם הטעם דילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, וא"כ דברי הרמב"ם ממ"נ צ"ע. ובעיקר דברי הרמב"ם שחלק בין רישא לסיפא, דברישא נקט דהעבדים אינן אוכלין משום דאינו ילוד אינו מאכיל, ובסיפא נקט דאפילו אם הי' העובר חלל העבדים אוכלין משום דעובר אינו פוסל, צריך ביאור מהו החילוק שבין רישא לסיפא, ואימתי אמרינן דאינו מאכיל ואימתי אמרינן דאינו פוסל. ובפשיטות נראה מבואר בדברי הרמב"ם, דעיקר החילוק הוא, דברישא מיירי דאין לו עוד בנים, וצריכינן דוקא שהעובר יאכילם, וע"ז הוא דהוי הדין דעובר אינו מאכיל, ובסיפא מיירי דיש לו עוד בנים, דהעבדים יכולין לאכול בשביל השאר, וע"ז הוא דהוי דינא דעובר אינו פוסל, וכמש"כ הרמב"ם בלשונו אינו פוסל העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו הכשרים, הרי להדיא דהא דאינו פוסל את העבדים קיימא כשיש להעובר אחין, וממילא דרישא דאינו מאכיל קיימא כשאין להעובר אחין שיאכלו בגללם. אלא דצ"ע מ"ש בין בנים לשאר יורשין, וממ"נ, אם אמרינן דעובר יש לו זכי' ומשו"ה אין העבדים אוכלין בשביל יתר היורשין משום דאין לשאר יורשין במקום הבן כלום, א"כ הרי גם במקום בנים אין להבנים כלום בחלקו של עובר, וא"כ אמאי אינו פוסל, כיון דחלקו של עובר אין לו מי שיאכילנו בתרומה, ואם נימא דעובר אין לו זכי', ושפיר ניחא הא דהעבדים אוכלין בגלל יתר האחין, משום דהם יורשים גם חלקו של עובר, א"כ גם באין לו בנים אמאי לא יאכלו העבדים בתרומה בשביל שאר היורשין, כיון דעובר אין לו זכי' א"כ הרי יש דין ירושה לשאר היורשין, וצ"ע דברי הרמב"ם מ"ש בין רישא דאינו מאכיל לסיפא דאינו פוסל. והנראה לומר, דדעת הרמב"ם היא, דדין עובר בירושה חלוק, דאע"ג דגם בירושה עובר אין לו זכי', מ"מ עיקר דין זה הוא בדין זכית ממון, דעובר לאו בר קנין וזכית ממון הוא, אבל בהלכות נחלות ודין ירושה ליכא שום דין דעובר לא יהא בר ירושה, ועובר וילוד שוין הן בעיקר הדין של ירושה, אלא דמופקע הוא מדין זכית ממון, וע"כ אכתי אין לו בנכסי הירושה עד שיולד, ודינו מתחלק, דשם יורש לא פקע מיני', ולא בטל עיקר כח ירושתו שיש לו על הנכסים, וזכית ממון אין לו, כי אם שיורש את הנכסים שיהיו שלו לאחר שיולד. אשר לפ"ז נראה, דזהו שמחלק הרמב"ם בין יש עוד בנים לשאר קרובים, דשאר קרובים הרי היכא דאיכא קרוב קודם לא הוו יורשין כלל, וא"כ אף דהעובר אין לו זכי' בהנכסים, אבל מ"מ כיון דדין יורש עלי' ודין ירושתו לא פקע, א"כ הרי איכא קרוב קודם ולא הוו שאר הקרובים יורשין כלל, וממילא דחלות הדין ירושה זו היא רק להעובר לבד, ולא ליתר הקרובים, משא"כ היכא דאיכא בנים אחרים, נראה דאף דהעובר הוא יורש, מ"מ הרי מדין ירושה יש לכל אחד זכות ירושה על כל הנכסים, אלא דכל אחד זוכה בהנכסים ומעכבים זא"ז שלא יזכה כל אחד בכל הנכסים, וע"כ בעובר דאין לו זכי' שפיר זכו היורשים האחרים לע"ע בכל הנכסים עד שיולד העובר. ולפ"ז זהו שפסק הרמב"ם, דבאין להעובר אחין, דנמצא דהעבדים שייכים להעובר, ושאר הקרובים אינן יורשין ואינן זוכין בהן כלל, ואכילתן בתרומה צריכה להיות דוקא מחמת העובר, בזה הוא דהוי דינא דאינו ילוד אינו מאכיל, וע"כ העבדים אינן אוכלין בתרומה, משא"כ בסיפא דיש עוד בנים, דנמצא דכיון דהעובר אין לו זכי' בחלק ירושתו א"כ ממילא זכו לע"ע יתר הבנים גם בחלקו, ע"כ זהו שפסק הרמב"ם דאף אם הי' העובר חלל אינו פוסל, והעבדים אוכלין בגלל אחיו הכשרים עד שיולד. ואפילו אם נימא, דכ"ז שלא נולד העובר זכו לע"ע בהירושה יתר הקרובים, כיון דלית להעובר בה זכית ממון מ"מ כיון שנגמר כח ירושת העובר לזכות בכל הירושה לאחר שיולד, ולבטל ירושת יתר הקרובים וזכייתן, ע"כ שוב אינן מאכילין את העבדים, דזכות ירושה של העובר רכיב עלייהו לבטל דין קנין כספו שלהן, משא"כ באיכא עוד אחין, דזכות ירושה שלהן לא יופקע לעולם, ורק זכייתן הוא שתופקע לאחר שיולד, עפ"י דין חלוקה שלהן, בזה הוי דינא דכ"ז שלא נולד העובר ונכסים קיימי בחזקתייהו חשוב זאת קנין כספו, ומועיל להאכיל את העבדים תרומה. ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם שכתב דלפיכך הואיל ואינו ילוד אינו מאכיל ע"כ אינו פוסל ג"כ, וכבר הקשינו דמאי שייכות הוא הך דינא דאינו ילוד אינו מאכיל לענין שלא יפסול, והלא אדרבה יסוד דינו הוא דין פסול של אכילת תרומה, ועוד דאיך שייך כלל דינא דאינו פוסל, והלא הפסול ממילא הוא, כיון דחלקו של עובר אין לו מי שיאכילנו, ואיזה חלות דין של פוסל צריכינן הכא דנימא עלי' הדין דעובר אינו פוסל. אכן לפמש"נ ניחא, דנראה דהרמב"ם ס"ל, דאע"ג דעובר אין לו זכי' ולא זכה בחלק ירושתו עד שיולד, מ"מ לענין הדין של קנין כספו הנאמר לענין תרומה, הי' מועיל זה שיש מיהא להעובר בהם דין זכות ירושה שיזכה בהם לאחר שיולד, דבזה לחוד הי' חל בהם שם קנין כספו, והי' סגי בזה להאכיל ולפסול מן התרומה מדין קנין כספו, וכמבואר כן בדברי הרמב"ם שכתב דטעמא דעובר אינו מאכיל הוא משום דאינו ילוד אינו מאכיל, הרי להדיא דבלא"ה הי' מאכיל, ואע"ג דאין לו זכית ממון בהעבדים כלל, אלא ודאי דבזכות ירושה שבו נעשין העבדים קנין כספו, אשר ע"כ שפיר כתב הרמב"ם דהואיל ואינו ילוד אינו מאכיל ע"כ אין העובר פוסל, דבאמת הרי כיון דאין זכי' לעובר והעבדים הם לע"ע של יתר הבנים שזוכין לע"ע בחלקו וכש"נ, א"כ הא נמצא דגם על חלקו של עובר אין כאן חסרון מאכיל כלל, כיון דהעבדים כולם הם לע"ע קנין גמור של יתר הבנים, ויוכלו לאכול עי"ז בתרומה, וממילא דאין כאן חסרון מאכיל כלל, אלא דיש לדון הכא, דכיון דיש בהן גם שם קנין כספו של העובר החלל, מחמת הדין ירושה שיש לו בהן, א"כ יחול בהן עי"ז דין הפוסל בתרומה מחמת חלות הדין קנין כספו של זר, וע"ז שפיר כתב דעובר אינו פוסל ותלי לה בדינא דאינו ילוד אינו מאכיל, ומשום דנראה דהרמב"ם ס"ל דהך דינא דאינו ילוד אינו מאכיל המבואר בגמ' לענין קנין כספו, יסוד דינו אינו רק דין הפקעה של האכלת תרומה, דאינו ילוד לאו בר האכלה בתרומה הוא, כי אם דמופקע גם מעצם דין קנין כספו, ואינו ילוד ליכא בי' כל חלות הדין של קנין כספו, ומשום דבאמת גם עצם חלות שם של קנין כספו הוא דין מסויים בתרומה, ואינו ילוד דהופקע מכל דין האכלת תרומה הופקע גם לענין זה שאין בו שום חלות שם של קנין כספו האמור בתרומה, וע"כ ממילא דהדין דמאכיל והדין דפוסל חד דינא להו בזה, כיון דתרווייהו תלויין בדין חלות שם של קנין כספו, ורק משום טעמא דבאינו ילוד פקע מהעבדים שם קנין כספו משו"ה הוא דאינו מאכיל כשהוא כשר ואינו פוסל כשהוא חלל, ומיושב היטב הא דתלאן הרמב"ם בהדדי וכש"נ. אלא דעיקר הך מילתא שכתבנו בדעת הרמב"ם, דעובר