חדושי ר' חיים הלוי פ

וכמש"כ למעלה, דכיון דבגידולן אזלינן בתר מקום יניקה, ממילא אין המירוח לבד מועיל לחייבן, או משום טעמא דכבר נפטרו בשעת הבאת שליש, כמש"כ בתירוץ הראשון, או משום דאין המירוח עושה עיקר החיוב, ורק בחלה הוא דמועיל הגילגול לאשוויי חיובא וכש"נ. ואך שזה שכתבנו בתירוץ הראשון דטעמא דהרמב"ם הוא משום שהפירות בשעת הבאת שליש היו בחו"ל, זה נסתר מהסוגיא דגיטין דמבואר שם דאף אם היו בשעת גידולן בא"י מ"מ הכל הולך אחר השרשין ויניקתן, וכש"נ. והנה בעיקר הפטור דשמה, עיין בדברי הראב"ד שם דמתבאר מתוך דבריו דהא דביצאו לחו"ל פטורין הוא בנתמרחו בחו"ל, ומשום דזהו הגזה"כ דשמה דאזלינן בתר גמר חיובם אם הוא בא"י או בחו"ל, וכן מבואר בדברי הירושלמי שהבאנו דהדין דשמה בחלה תלוי בקרימה בתנור אליבא דר"ע, דהוא גמר חיובא דחלה, וצ"ע על מה שפסק הרמב"ם בסתמא דפירות א"י שיצאו לחו"ל פטורין מתרו"מ ומחלה, ולא הזכיר דהוא רק אם היו בחו"ל בשעת גמר חיובם, ועיין בפ"א מהל' תרומות ובפ"ב ופ"ג מהל' מעשר גבי פטורי דנכרי והקדש דביאר הרמב"ם דהכל תלוי בתר מירוח וגילגול והכא סתם הדברים, וצ"ע. ונראה דדעת הרמב"ם היא, דחלוק דין פטורא דהקדש ושל נכרי מדין פירות א"י שיצאו לחו"ל, דבהקדש ונכרי עיקר הפטור תלוי במירוח וגילגול, דבזה שנתמרחו או נתגלגלה ברשות נכרי והקדש הוא שנפטרו מתרו"מ ומחלה, ומשום דכיון דעיקר פטורם בדין דגנך ובדין עריסותיכם תלוי, ע"כ ממילא דחלות דין זה הוא רק ע"י מירוח וגילגול, שעי"ז הוא דחייל שם דגן ועיסה, ובהם תלוי דין דגנך ודין עריסותיכם, משא"כ הך דפירות א"י שיצאו לחו"ל דהוי פטור דממילא, דאין חובת מצות אלו נוהגת רק בא"י ולא בחו"ל, ע"כ נוהג הך פטורא לעולם, ואין יסוד דינו תלוי כלל לא בהבאת שליש ולא במירוח, אלא לעולם כל שהוא בחו"ל מיפטר, ואע"ג דגם הכא הוי דינא דאם יצאו לחו"ל אחר מירוח או אחר גילגול אינם נפטרים, וכן אם יצאו לחו"ל קודם מירוח וגילגול ובשעת מירוח וגילגול חזרו לא"י חייבין בתרו"מ ובחלה, הרי דהכל תלוי במירוח וגילגול, היינו משום טעמא אחרינא, דכל שנגמר חיובם מקודם בא"י וכבר איטבלו הפירות לתרו"מ וחלה שוב לא חייל בהו שום פטורא, ואינו מועיל בהו שוב יציאתן לחו"ל לפוטרם, וכן בחזרו לא"י קודם מירוח הדר בהו דינא דנהי דבעודן בחו"ל פטורין הן מקרא דשמה מ"מ כשחזרו לא"י חוזר להיות בהו חיובא דתרו"מ וחלה, דשפיר קרינן בהו אז שמה, ורק בנתמרחו בחו"ל דהיו פטורים בשעת גמר חיובם ע"כ ממילא נפטרו עי"ז לעולם כיון דבשעת חובתן היו פטורין, אבל לא דעיקר פטורן תלוי במירוח וגילגול. ונ"מ בזה, דבנכרי והקדש גם בעודן ברשות הנכרי וההקדש אם קרא עליהן שם או שהפריש עליהן ממקום אחר קודם שנפטרו ע"י מירוח הפרשתן קיימת, כיון דאכתי לית בהו פטורא כלל, משא"כ בפירות א"י שיצאו לחו"ל, כל שהם בחו"ל חייל בהו פטורא דשמה, אף קודם מירוח, ואם קרא עליהן שם אין הפרשתו קיימת כלל, כיון דפטורים ועומדים. ולפ"ז בהקדש ונכרי דעיקר חלות דינם הוא בהמירוח והגילגול, ע"כ זהו שביאר הרמב"ם זאת להדיא, כיון דזהו יסוד דין הנך פטורי, משא"כ בפירות א"י שיצאו לחו"ל, דעיקר פטור זה לעולם חייל, ע"כ לא הזכיר הרמב"ם הכא מירוח, וסתם הדברים כעיקר דינם. אכן הרי כ"ז לא שייך רק לענין פירות א"י שיצאו לחו"ל, בזה הוא דאמרינן דפטורן ממילא חייל מקרא דשמה, משא"כ לענין פירות חו"ל שנכנסו לארץ, אע"ג דחיובן הוא ג"כ מקרא דשמה, מ"מ הרי חיובא בכדי לא חייל, ובעינן דבר המחייבן, ובע"כ דדינן תלוי בגמר מלאכה, וכן הוא בירושלמי מה מקיים ר"ע טעמא דר"א לחם הארץ בספינה שנכנסה לארץ אם קרמו פני' מן החוט ולפנים חייבת מן החוט ולחוץ פטורה, הרי דנקט הך דקרימה בתנור לענין פירות חו"ל שיתחייבו בכניסתן לארץ, ולהכי הוא דכתב הרמב"ם ג"כ הכי, דלענין חיובם בתרו"מ הזכיר תנאה דנגמר חיובם בא"י, ולענין פטורא נקט סתמא, משום דלעולם מיפטרי, וכמש"כ. אלא דלפמש"כ בהסוגיא דגיטין, דטעמא דאזלינן בתר השרשין ולא בתר נופו, הוא משום דעל דין הבאת שליש לא נאמר כל עיקר הך דינא דשמה, אף לפטורא, א"כ הרי כל הך דינא דשמה לא נאמר רק בנתמרחו בחו"ל, ושוב קשה על הרמב"ם למה נקט בסתמא דפירות א"י שיצאו לחו"ל פטורין, ולא הזכיר תנאה דמירוח. ובע"כ נראה מוכרח מכאן כתירוץ השני שכתבנו, דפטורא דשמה נוהג גם שלא בשעת מירוח, ואך דלמיחל על הפירות דין הפקעה שלעולם זהו דתלוי במירוח שבחו"ל, ולהכי הוא שלא הזכיר הרמב"ם תנאה דמירוח, כיון דעיקר הפטור אינו תלוי במירוח. אכן אין זה מוכרח, די"ל דגם לדעת הרמב"ם הפטור דשמה הוא רק בשעת מירוח, והא דנקט לה בסתמא הוא משום דהרמב"ם לשון המשנה נקט, ובנכרי והקדש שהוזכר תנאה דמירוח והבאת שליש במשנתנו ע"כ הזכירם גם הרמב"ם, משא"כ ביצאו לחו"ל דתנן לה במתני' סתמא, ע"כ סתמינהו גם הרמב"ם, מלבד לענין חיובא שמוזכר בירושלמי. והנה בגיטין דף מ"ז פליגי רבה ור"א אם יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מתרו"מ אם לא, ולהך מ"ד דיש קנין לנכרי בא"י פטורין הפירות מתרו"מ אם חזר ישראל ולקחה ממנו משום דכתיב דגנך ולא דגן נכרי, והנה הך דינא דדגנך ולא דגן נכרי, אף דהוי זאת גזה"כ לפטור דגן נכרי מתרו"מ, אבל מ"מ כ"ז לא שייך אלא בדבר שחיובו תלוי בקדושת הארץ, וכמבואר בתשובות הרא"ש כלל ב', וכן מהא דקאמר הגמ' בגיטין דף מ"ז שם דהך מ"ד דס"ל אין קנין לנכרי יליף מדכתיב כי לי הארץ לי קדושת הארץ, הרי דהך דקנין נכרי תליא באם יש בו קדושת הארץ, א"כ ממילא דזה לא שייך אלא בדברים דליתנייהו בחו"ל, ולא בדברים דאיתנהו גם בחו"ל, וא"כ הרי קשה דבכל קנין נכרי למ"ד יש קנין מ"מ כשלקחה ישראל ממנו להוי כפירות חו"ל שנכנסו לארץ, ולענין חיובא דחייבין גם פירות חו"ל הא לא מהני כלל פטורא דקנין נכרי, ובע"כ משום דההבאת שליש שהי' ברשות נכרי פוטרתן מתרו"מ מטעמא דבשעת חובתן היו פטורין. אלא דעדיין צ"ע, דהרי הא דקנין נכרי מפקיע מהפירות דין תרו"מ הלא זהו רק בעיקר דין הפירות ובדין גידולם אם יש על הפירות דין פירות א"י אם לא, אבל בזה שחיובן מצד היותן בא"י בזה הרי נראה דלא שייך כלל דקנין נכרי יפקיע זאת, וא"כ הרי אכתי צ"ע דהרי הא מיהא דהקרקע יש עלי' דין א"י, וא"כ הא הפירות בשעת הבאת שליש הויין בא"י, וא"כ להוו כפירות חו"ל שנכנסו לארץ בשעת הבאת שליש, ואיך נפטרו כלל מתרו"מ. וע"כ מוכרח מזה כמש"כ בדעת הרמב"ם, דהא ודאי דדין הבאת שליש דחיובו תלוי בגידולו עיקרו תלוי ביניקתו אם יונק מא"י או מחו"ל, וע"כ שפיר שייך בי' גם הך דינא דקנין נכרי, וזהו להדיא כמש"כ בדעת הרמב"ם, וכש"נ. פ"ח ה"ד בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה בשביל העובר, שהילוד הוא שמאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, לפיכך אם הי' העובר חלל אינו פוסל העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו הכשרים עד שיולד זה החלל ויאסרו העבדים מלאכול עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א מאי לפיכך ואם אינו מאכיל אפ"ה פוסל דקי"ל עובר אית לי' זכי' ואפילו במתנת אביו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וכ"ש בירושה הבאה מאלי' הילכך העבדים אינן אוכלין מפני חלקו של חלל עכ"ל, ובאמת דגם