חדושי ר' חיים הלוי עט

שליש ומירוח, משא"כ בחלה לית בה רק חד מילתא המחייבה בחלה דהיינו גילגול לרבנן וקרימת פני' בתנור לר"ע. ולפ"ז הרי ניחא היטב דברי הרמב"ם, דהנה בירושלמי פ"ב דחלה מבואר דהך דינא דשמה תלוי בתר השעת חובה אם היו אז בא"י או בחו"ל, וכדאיתא שם דעל דעתי' דר' עקיבא הכל הולך אחר הקרימה בתנור, וכ"ה בתוספתא שם, והיינו משום דר"ע סובר דהכל הולך אחר הקרימה בתנור לענין כל חיובי ופטורי דחלה, הרי להדיא דהך דינא דשמה תלוי רק בתר שעת חובתה, ולפ"ז שפיר מבואר ההבדל שבין חלה לתרו"מ בפירות חו"ל שנכנסו לארץ, דבאמת בעיקר הדין חלה ותרו"מ שוין הם דתרווייהו ילפינן להו מקרא דשמה דתלוי רק במקום היותם בין לחיובא ובין לפטורא, אלא דמ"מ לא נוכל לחייב פירות חו"ל שנכנסו לארץ בתרו"מ מד"ת משום הך קרא דשמה, דכיון דלחייבן בתרו"מ בעינן גם הבאת שליש, וא"כ כל פירות חו"ל שנכנסו לארץ, נהי דבשעת חובה דמירוח הם בא"י וחייל בהו אז הדין דשמה שצריכין להתחייב בתרו"מ, אבל מ"מ אכתי הרי אין די בהמירוח לבד לחייבן, כי אם דצריכינן גם להבאת שליש המחייבן, ומאחר דגדלו בחו"ל א"כ הא נמצא דבשעת הבאת שליש היו הפירות עצמן בחו"ל, והיה בהן אז הדין דשמה לפטורא ולא לחיובא, א"כ ממילא לית בהו חיובא דתרו"מ, והרי זה כמו שהיו הקדש או של נכרי בשעת הבאת שליש, דהבאנו לעיל מהירושלמי דמיפטרי לעולם מתרו"מ משום דבשעת חובתן היו פטורין, וה"נ הכא שהיו בחו"ל בשעת הבאת שליש דכוותייהו, וממילא דלא מצינו הדין דשמה בתרו"מ רק לפטורא משום השעת חובה דמירוח ולא לחיובא, משא"כ בחלה דכל השעת חובה שלה הוא רק גילגול או קרימה בתנור, וא"כ שפיר משכחת לה הדין דשמה גם לחיובא, כגון שבשעת גילגול היתה בא"י דלא הי' לה עוד שעת חובה בפטור, ומיושבים היטב דברי הרמב"ם, וכש"נ. עוד נראה לומר בדעת הרמב"ם, דבאמת לא דמי עיקר חיובא דתרו"מ לחיובא דחלה, דחלה עיקר חיובה הוא ע"י מעשה הגילגול, וכל דין חלה תלוי בשם עיסה וכדכתיב בקרא עריסותיכם, משא"כ בתרו"מ עיקר חיובם הוא בא רק מכח דין גידולם, וכדכתיב בקרא דגנך, ומעשה המירוח הוא רק דבר המעכב בחיובא דתרו"מ, דזה הוי דין בפ"ע דכל שלא נגמר מלאכתו לית בי' עדיין חיובא דתרו"מ, ומירוח גמר מלאכתו הוא, אבל לא דעיקר החיוב נעשה ע"י המירוח, וזיתים וענבים יוכיחו, דכשחשב עליהן לעשות מהן יין ושמן אינן חייבין בתרו"מ עד שתגמר מלאכתן, ואם חשב עליהן לאכלן כמו שהן חייבין בתרו"מ מיד משום דלאו בני גורן נינהו וכמבואר בב"מ דף פ"ח עיי"ש, הרי להדיא דגמר מלאכה הוא רק דבר המעכב בחיובא דתרו"מ, דכל שלא נגמר מלאכתו לית בי' חיובא, אבל לא דמעשה המירוח הוא עיקר דין המחייב בתרו"מ, וכדחזינן דהיכא דלאו בני גורן נינהו חייבין בתרו"מ מיד. אשר ע"כ זהו שמחלק הרמב"ם, דדוקא בחלה דהגידול אינו שייך כלל לדין חלה, ורק הדין. עיסה ומעשה הגילגול הוא עיקר דינה, וע"כ שפיר שייך בה הדין דשמה גם לחיובא, דהכל תלוי בתר מקום שהם בשעת גילגול שהוא מקום שנעשית עיסה, משא"כ בתרו"מ דיסוד דינם הוא הגידול, א"כ הא ודאי דדין גידולם הכל הולך בתר היניקה אם היא מא"י או מחו"ל, וע"כ אע"ג דהקרא דשמה קאי גם על תרו"מ, דחיובם תלוי במקום היותם, אבל מ"מ הא דאזלינן בהו בתר יניקה וגידול לא פקע בהו, וממילא דהדין דשמה לא מועיל בתרו"מ רק לפטורא ולא לחיובא, וזהו שפסק כן הרמב"ם דרק בחלה הוא דמועיל הדין דשמה גם לחיובא, ולא בתרו"מ. ולפ"ז לא צריכינן להא שכתבנו בתירוץ הראשון, דלהכי מיפטרי מתרו"מ משום דהיו בשעת הבאת שליש בחו"ל, ואף לא לטעמא דכבר נפטרו בשעת הבאת שליש, אלא דבלא"ה ניחא, דכל שיניקתן מחו"ל שפיר פטורין הן מתרו"מ, ומשום דשאני תרו"מ בעיקר דינם מחלה, דחיובן בגידולן, שהוא זה תלוי רק ביניקה, אם מא"י אם מחו"ל, וכש"נ. והנה בגיטין דף כ"ב נקבו בארץ ונופו בחו"ל אביי אמר בתר נקבו אזלינן רבא אמר בתר נופו אזלינן, בדאשרוש כו"ע לא פליגי כי פליגי בדלא אשרוש וכו' ואכתי בדאשרוש לא פליגי והא תניא אילן מקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל טבל וחולין מעורבין זב"ז וכו' מאי לאו מקצת נופו בארץ ומקצת נופו בחו"ל, לא מקצת שרשין בארץ ומקצת שרשין בחו"ל, וקשה לפ"מ דפסק הרמב"ם דגם בתרו"מ איכא הדין דשמה לפטורא, א"כ כל שנופו בחו"ל הו"ל להיות פטור מה"ט, דנהי דבדין גידולם אזלינן בתר השרשין, אבל מ"מ הפירות עצמן בשעת הבאת שליש הם בחו"ל, א"כ הא צריכין להיות פטורין מתרו"מ לעולם, כיון דבשעת חובתן של הבאת שליש היו פטורין, ומה גם באילן דלאו בני גורן נינהו ואינם בני מירוח, וכל שעת חובתן הוא רק הבאת שליש, וא"כ הרי בודאי צריכין להיות פטורין משום דהיו בחו"ל בשעת חובתן, ואמאי אמרינן דבדאשרוש כו"ע לא פליגי דבתר נקבו אזלינן, וכן אמאי טבל וחולין מעורבין זב"ז והא אותן שנופן בחו"ל צריכין להיות פטורין בודאי מתרו"מ, ודוחק לומר דכל הסוגיא קיימא אליבא דר"א דאזיל בתר מקום גידולן בפ"ב דחלה שם, וגם דהרי הרמב"ם בפ"א מה' תרומות הכ"ד כתב ז"ל אילן שעומד בחו"ל ונופו נוטה לארץ או עומד בארץ ונופו נוטה לחו"ל הכל הולך אחר העיקר, היו מקצת שרשיו בארץ ומקצתן חו"ל וכו' הרי טבל וחולין מעורבין זב"ז עכ"ל, הרי להדיא גם לדעת הרמב"ם כל שעיקרו בארץ חייב בתרו"מ אף אם נופו בחו"ל, וקשה מ"ש מפירות א"י שיצאו לחו"ל דפטורין מתרו"מ, והא הכא ג"כ הם בחו"ל בשעת חובתן של הבאת שליש, וצ"ע. והנראה מוכרח מזה אחת משתי אלה, או דנימא דהא דאית גם בתרו"מ הדין דשמה לפטורא היכא שנגמר חיובן בחו"ל, כ"ז הוא על דין מירוח דהוא מעשה בפ"ע המחייבתן בתרו"מ, ודמי לדין גילגול דחלה, בזה הוא דשייך למילף תרו"מ מחלה דבעינן גם שיהא מקום היותן בא"י מקרא דשמה, משא"כ דין הבאת שליש, שדינו הוא דין דממילא, אין לדמותו לדין גילגול דחלה, ואין למילפינהו זמ"ז, וממילא דבהבאת שליש אינו נוהג כל הך דינא דשמה, וגם פטורא דשמה ג"כ לא שייך בי', ואין מקום היותן של הפירות שייך כלל בזה, כי אם דהכל תלוי בתר גידולן, וזהו דתלי לה הגמ' בתר מקום השרשין, דהוא מקום גידולן ויניקתן. או דנימא דאע"ג דפטורא דשמה נוהג גם בשעת הבאת שליש, והוי דין בפ"ע דחובת תרו"מ אינה נוהגת אלא כשהפירות בארץ, אבל מ"מ לענין למיחל הך דינא דשמה על גוף החפצא של הפירות, בזה דינו חלוק, דבמירוח חייל הך דינא על עצם מעשה המירוח שנעשה בחו"ל, והוי הפקעה בגוף הפירות, דמיפטרי עי"ז לעולם, משא"כ בהבאת שליש דלא חשוב הך דינא דשמה רק פטורא בשעתו אבל לא שיהא חייל עי"ז דין הפקעה על עצם הפירות, וכשנכנסין לא"י חוזרין ומתחייבין, ודין חו"ל שיהא בתורת הפקעה בעצם הפירות ועל עצם דין הבאת שליש שלהן תלוי רק ביניקתן, ולהכי הוא דמבואר בהסוגיא דגיטין דאזלינן בתר השרשים, כיון דלפוטרן לגמרי הכל הולך אחר היניקה. ועכ"פ מבואר מתוך הסוגיא דגיטין, דהדין דשמה לא מהני בתרו"מ למיחל פטורא בשעת הבאת שליש שלהן, ומכש"כ דלא חייל ע"י גידולן והבאת שליש שלהן חיובא דתרו"מ, וכ"ה מבואר בסוגיא שם גבי אילן דמקצתו שבארץ ג"כ הוי טבל וחולין מעורבין זב"ז, ואע"ג דאיירי בפירות האילן דנגמר כל חיובן בעת גידולן בא"י, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דבתרו"מ נאמר זה רק לענין פטורא ולא לחיובא,