חדושי ר' חיים הלוי ז

הרמב"ם בגויל וקלף של ספרים ותפילין וכן בעור של רצועות דצריכין עיבוד לשמן משום דכל הני העיבוד מעכב בהן ואין דינן תלוי בדין הזמנה מילתא היא כי אם דלכו"ע בעינן בהו לשמן, משא"כ בעור הבתים דא"צ עיבוד כלל ודינן תלוי בדין הזמנה מילתא היא ע"כ פסק הרמב"ם דא"צ עיבוד לשמן וכרבא דהזמנה לאו מילתא היא. ומתישבים דברי הרמב"ם גם לפי שיטת התוס' והרמב"ן דלא מחלקי בין תשמישין לעצם הקדושה וכש"נ. ולפ"ז מיושבים היטב דברי הרמב"ם שפסק דמזוזה א"צ עיבוד לשמה, דהנה הך דינא דעיבוד הא אין זה דין בסת"מ לחוד, כי אם בכל מקום דבעינן ספר בעינן עיבוד, דספר היינו מעובד, וכמבואר בהג"מ פ"א מהל' תפילין, והביא זאת מהך דפרשת סוטה צריכה עיבוד והרי בירושלמי סוטה פ"ב מבואר דמגילת סוטה אין בה משום קדושה משום דניתנה למחיקה וכדאיתא התם דאינה מטמאה את הידים, הרי להדיא דכל דכתיב בי' ספר היינו מעובד ואפילו במקום דלית בי' משום קדושה כלל. ולפ"ז צ"ע בסת"מ דבעינן עיבוד. וכדאיתא ברמב"ם פ"א הי"ד דגם מזוזה שכתבה על עור שאינו מעובד פסולה] אם הוא דין של סת"מ מדין קדושתן, או משום דלא גרע מכל כתיבה וספר שבתורה דבעינן בהו עיבוד, וה"נ סת"מ דכוותה, אבל דין מסויים בסת"מ ליכא שיהיו צריכין עיבוד. והנה בפשיטות נראה הדבר מבואר מהא דאיתא בשבת דף ע"ט הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שער, ואם שינה בזה ובזה פסול, ובירושלמי פ"א דמגילה ס"ת על הגויל במקום שער, וקאי זאת על ההלכה למשה מסיני המוזכרת מקודם וכמבואר ברמב"ם פ"א מהל' תפילין יעו"ש, הרי להדיא דהוא דין מסויים בסת"מ מהלמ"מ, דאי משום דין ספר שבכ"מ הרי ליכא שום חילוקא בין גויל וקלף ודוכסוסטוס ובין מקום שער או מקום בשר דבכל גווני ספר מיקרי, והכא הא תניא דאם שינה בזה ובזה פסול, אלא ודאי ש"מ דהוא דין מסויים בסת"מ בלבד. אכן אכתי צ"ע, דהנה במנחות דף ל"ד ת"ר וכתבתם יכול יכתבנה על האבנים נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על הספר אף כאן על הספר, או כלך לדרך זו נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על האבנים אף כאן על האבנים וכו' דנין כתיבה הנוהגת לדורות מכתיבה הנוהגת לדורות וכו', וביאור הסוגיא, דאע"ג דאיכא הלכה בסת"מ דבעינן דוקא גויל וקלף ודוכסוסטוס ובלא"ה מיפסלא, מ"מ על האבנים שפיר הוה מתכשרא מגז"ש דכתיבה כתיבה, אם לא משום טעמא דדנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות דנמצא דילפינן מהג"ש דבעינן דווקא ספר. אכן אכתי צ"ע בעיקר הגז"ש למאי אתיא, כיון דלפי המסקנא נשאר דין סת"מ כפי ההלכה דווקא בגויל וקלף ודוכסוסטוס שבזה נכלל גם דין ספר, וא"כ אכתי עיקר הגז"ש מייתרא. והנראה מוכרח מזה, דבההלכה שנאמרה בגויל וקלף ודוכסוסטוס לא נכלל דין עיבוד, ואי משום ההלכה הוה גם עור מצה ודיפתרא כשר בהו, וע"ז באה הגז"ש במזוזה דבעינן דווקא ספר, ור"ל שיהא דווקא מעובד, אלא דלאחר שנאמרה הגז"ש הרי הוה מצינן למילף דיכתבנה על האבנים וע"ז הוא דקאמר דנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות ובעינן דווקא ספר. ולפ"ז שוב צ"ע בדין עיבוד של סת"מ אם הוא דין מסויים בסת"מ, או מדין ספר של כה"ת כולה, דמההלכה הרי ליכא שום הוכחה ע"ז כיון דלא נכלל בה דין עיבוד, ותרי דיני נינהו דההלכה נאמרה על עצם העור של גויל וקלף ודוכסוסטוס ומקום שער ומקום בשר, ודין העיבוד הוא במזוזה רק מגז"ש דכתיבה כתיבה דבעינן דווקא ספר, ובזה הרי לא מצינו אם הוא דין מסויים בסת"מ אם לא. ונראה דבס"ת דכתיב בי' וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר א"כ ודאי דדין עיבוד שלו יש בו גם מדין קדושת ס"ת, דכיון דכתיב ספר בגופי' א"כ גם זה דבעינן בי' ספר הוא ג"כ מדין ס"ת. אכן במזוזה צ"ע, דהנה בהא דדרשינן בה נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על הספר אף כאן על הספר, פירשו התוס' במנחות שם דהג"ש הוא מכתיבה דפרשת סוטה, אשר לפ"ז צ"ע אם נימא דכיון דילפינן לה מסוטה א"כ הוי דין עיבוד ודין ספר שלה כמו גבי סוטה דאין בה משום קדושה, או דנימא דהא דנלמד בגז"ש מקרא דוכתבתם היינו כמאן דכתיב בה ספר להדיא והדר דין ספר שלה משום דין מזוזה וקדושת מזוזה. אך לפ"ד הרמב"ם נראה הדברים מוכרחים מתוך דברי הירושלמי יומא שהבאנו דפליגי רשב"ג ורבנן בעור מזוזה אם צריכה עיבוד לשמה, ולפ"ד הרמב"ם שהוסיף בפלוגתא דעור הבתים דטעמא דחכמים דא"צ עיבוד לשמן הוא משום דעור הבתים א"צ עיבוד כלל, הרי קשה דהרי רבנן מכשרי גם במזוזה ואע"ג דשם ודאי דצריכה עיבוד והעיבוד מעכב בה. ובע"כ צ"ל דהדין עיבוד של מזוזה כיון דילפינן לי' מכתיבת פרשת סוטה אינו מדין כתיבת מזוזה ורק כדין ספר דפרשת סוטה דאין בזה משום קדושה, וע"כ לענין דינא דלשמה דדינו תלוי רק בדין קדושה דינה שוה כמו שא"צ עיבוד כלל, וזהו דפליגי בה רשב"ג ורבנן כמו דפליגי גבי עור הבתים, כיון דשניהן שוין בדין עיבוד לענין דינא דלשמה וכש"נ. אשר לפ"ז הרי מיושב היטב דעת הרמב"ם שמחלק בין מזוזה לספרים ותפילין, ומשום דלשיטת הרמב"ם דחכמים לא פליגי להכשיר בעיבדן שלא לשמן כי אם בדבר שא"צ עיבוד כלל, א"כ ממילא דרק במזוזה דהעיבוד הוא רק משום דין ספר אבל אין בו משום קדושה, בזה הוא דלא בעי לשמה, משא"כ בס"ת דכתיב ספר בגופי', וכן תפילין דלא כתיב בהו כתיבה כלל הרי בע"כ דדין עיבודן נלמד מס"ת, והעיבוד שלהן יש בו משום קדושה, א"כ הלא צריך לשמה לכו"ע, והירושלמי והסוגיא דגיטין דף נ"ד לא פליגי, וזהו שפסק כן הרמב"ם והנה בתוס' במנחות שם עוד פירושא דהגז"ש דכתיבה כתיבה שבמזוזה הוא מכתיבה האמורה בס"ת, ופירוש זה יותר מסתבר דהרי מזוזה הוי חד ענינא עם ס"ת, דאית בהו קדושה, ופירוש זה עולה לדעת הראשונים דס"ל דגם בכתיבה נחלקו רשב"ג ורבנן, ולפ"ז מזוזה וספרים ותפילין שוין בדינייהו, ושפיר מתפרש דהגז"ש דכתיבה כתיבה הוא מס"ת. אכן לדעת הרמב"ם הרי נתבאר דמדפליגי רשב"ג ורבנן בעור מזוזה אם צריכה עיבוד לשמה ש"מ דבמזוזה אין בדין עיבודה משום קדושה, שמשו"ה מתחשבא לענין לשמה כמו דבר שא"צ עיבוד כלל, ובע"כ דהגז"ש דכתיבה כתיבה היא מפרשת סוטה. ועיין בתשובת הרמב"ם שהובאה בכ"מ שם הטעם דבמזוזה א"ל עיבוד לשמה וז"ל מפני שלא נשמע במזוזה עיבוד לשמה וכו' והיכא דלא איתמר לא איתמר, וא"ת מ"ש ס"ת ותפילין צריכין עיבוד לשמן, לפי שעצמו של ס"ת ועצמן של תפילין הן המצוה וכו' ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב וכו' ע"כ, ולכאורה אינו מובן דהרי הדין לשמן של סת"מ הוא מחמת עצם דין וקדושת חפצא שע"י הכתב שבהן הוא, ואין זה שייך כלל לדין חובת וקיום המצוה שבהן, וא"כ מאי שייכות הוא דין מצותן לענין הדין של לשמה, ומאי נ"מ אם הוא חובת הגוף או חובת בית, כיון דעכ"פ קדושתן חדא היא והכתוב בזה כתוב בזה, אכן לענין מאי דאיירינן בהגז"ש דכתיבה כתיבה דנוכל למילפה או מכתיבת פרשת סוטה או מכתיבת ס"ת בזה שפיר שייך הך פירכא לענין עיקר הילפותא