חדושי ר' חיים הלוי עח

א"כ ממילא דעצם הפירות כל זמן שהן ביד הנכרי הרי הן מופקעים מדין נתינה, וע"כ שפיר שייך זאת גם לגבי הישראל שלקחן הימנו דקאתי מכח הפקעה זו כיון דהוי חלות דין הפקעה על הפירות. אשר ע"כ נראה, דהא דילפינן מקרא דכי תקחו מאת בני ישראל וגו' דטבלים של נכרי אינן בדין נתינה, עיקר הדין לא נאמר על ישראל הלוקחן ממנו, כ"א דעיקר המיעוט בזה על של נכרי עצמו, ובשעה שהוא של הנכרי, דלית בי' דין נתינה, ונלמד מזה דין פטור והפקעה בשל נכרי מדין נתינה, ואילולי הך קרא הי' כל פטורו. של הנכרי רק משום דלאו בר מצות הוא, אבל לא דין הפקעה בשל נכרי, וממילא דהישראל שבא מכחו שהוא בר מצות הי' מתחייב בזה וכש"נ, וזהו דמייתי הגמ' הך קרא דכי תקחו וגו' דיש פטור מסויים והפקעה בשל נכרי, וחייל מיני' הך דינא דקאתינא וכו' לפטור גם ישראל הבא מכחו, ובתרו"ג דליכא הך מיעוטא דכי תקחו מאת בנ"י, ממילא דליכא בה בנתינתה שום דין פטור והפקעה בשל נכרי, רק דהנכרי עצמו פטור משום דלאו בר מצות הוא, וע"כ הישראל שהוא בר מצות שפיר מתחייב בנתינתה. ולפ"ז נמצא דגם לפי המסקנא דמייתי קרא דכי תקחו, מ"מ הא דישראל הבא מכח נכרי פטור הוא מטעמא דקאתינא וכו', ומהקרא ילפינן רק דיש פטור נתינה בשל נכרי, וחייל עלי' הך דינא דקאתינא וכו', ותרווייהו חדא מילתא נינהו, וזהו שפסק כן הרמב"ם וכש"נ. פ"א הכ"ב פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות וכו', ובהשגות ז"ל ולי נראה שלא נחלקו ר"א ור"ע בזה אלא בחיוב תורה ובפטור תורה וכו' אבל מדרבנן מיהא אע"פ שיצאו חו"ל ונמרחו שם חייבין מדרבנן משום דלא גריעי מפירות שנער ומצרים ועמון ומואב ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלין בטבלן עכ"ל, וצ"ע ביאור דברי ההשגה, דמאי שייכות הוא פירות שנער דהוא תקנת חכמים להכא שיצאו לחו"ל למקומות הפטורים לגמרי, ואם נאמר דס"ל דפירות שנתגדלו בא"י אף כשיצאו לחו"ל למקומות הפטורים מ"מ יש לחייבן יותר מפירות חו"ל עצמן הקרובים, א"כ למה לא הזכיר גם סוריא, דמד"ת היא ג"כ חו"ל, ופירות הארץ שנתגדלו בארץ דקדושתה ד"ת הלא עדיפי מינה, אלא ודאי דזהו דין בפ"ע דכשיצאו למקום הפטור נפטרין מגזה"כ דשמה, ואין לנו בשל דבריהם אלא מה שתקנו, א"כ גם בפירות שנער דכוותה. ונראה דבאמת חלוק פירות שנער מפירות סוריא בעיקר יסוד תקנתן וחיובן בתרו"מ, דבסוריא הוי עיקר התקנה שתהא בכלל א"י ותתחייב מדבריהם בתרומות ומעשרות מדין א"י, משא"כ בארץ שנער ויתר מקומות הסמוכים, לא עשאום כא"י, ואין בתקנת חיובם בתרו"מ שום דין א"י, כי אם דעיקר התקנה היתה דאע"פ שהן חו"ל והפירות הם פירות חו"ל מ"מ יהיו חייבין בתרו"מ, וזהו עיקר התקנה במקומות אלו, שגם חו"ל יתחייבו פירותי' בתרו"מ מדבריהם. אשר ע"כ זהו יסוד ההשגה, דהראב"ד ס"ל דהך פטורא דיצאו לחו"ל ולמקום הפטור לא שייך אלא היכא שהפירות חיובן משום פירות הארץ, אז הוא דמועיל מה דנגמרו בחו"ל ובמקום הפטור להפקיעם מחובתן, משא"כ חיובא דחייל גם בחו"ל ופירותי' לא שייך בי' כל חלות דין פטור והפקעה שע"י מירוח חו"ל, וגם דלא שייך בהו כלל הך דינא דיצאו למקומות הפטורים, כיון דבעצם החיוב אין המקום גורם חיובא כלל, ורק דהוי דינא דממילא שחייבין פירות אלו בתרו"מ, והרי הן לאחר יציאה כקודם יציאה, וממילא דפירות שנער ומצרים ועמון ומואב אם יצאו למקומות אחרים ונתמרחו שם הרי הפירות חייבין בתרו"מ. אשר ע"כ זהו שהשיג הראב"ד, דפירות א"י שיצאו לחו"ל נהי דאית בהו הגזה"כ דשמה שלא יהיו חייבין אא"כ נגמר מירוחם בא"י, אכן כ"ז הוא לענין חיובא דפירות א"י, אבל מ"מ הרי לא גריעי פירות א"י מפירות של מקומות הסמוכים שחייבין גם בלא דין א"י, ולית בהו כל הגזה"כ דשמה, וע"כ ממילא דגם פירות א"י שיצאו לחו"ל חייבין מיהא מדרבנן. והנה בדעת הרמב"ם הרי מוכח דסובר דביצאו לחו"ל פטורין לגמרי, וגם מדבריהם לית בהו חיובא, וכמו שכתב דביצאו לסוריא חייבין מדבריהם, וביצאו לחו"ל נקט בסתמא פטורין, א"כ ש"מ דאף חיובא מדבריהם לית בהו. אכן לפמש"נ הרי י"ל, דהרמב"ם סובר ג"כ כדעת הראב"ד, ומשום דחיובא דא"י אף במקום שהוא מדבריהם וחיובא דחו"ל תרי מיני ותרי שמי נינהו, דטבל חו"ל הרי אוכל והולך ואח"כ מפריש, מה דלא שייך זאת בטבל א"י שיאכל הפירות בטבלן, וכן תרומת חו"ל הרי מותר לטמאותה ומותר לטמאי מגע לאכלה בימי טומאתן ובטלה ברוב וכמבואר כ"ז בבכורות דף כ"ז, וא"כ הרי י"ל דזהו שחלק הרמב"ם, דביצאו לסוריא חייבין מדבריהם משום פירות א"י, משא"כ ביצאו לחו"ל נפטרו מדין פירות א"י לגמרי, אבל אה"נ דמדין פירות חו"ל חייבין מדבריהם. וקצת יש לדקדק כן מהא דכתב הרמב"ם דאם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם, ולא הזכיר דגם ביצאו לשנער ולשאר מקומות הסמוכים ג"כ חייבין מדבריהם, אלא ודאי דבחיובא דפירות חו"ל לא שייך כלל הך דינא דיצאו למקום הפטור, וכל הך דינא הוא רק בחיוב תרו"מ הבא מדין א"י, וע"כ לא שייך הך מדבריהם שהזכיר הרמב"ם רק בסוריא דחיובה מדין א"י ולא בהנך דחיובם מדין חו"ל. אלא דבכ"מ וברדב"ז שם מבואר להדיא דלדעת הרמב"ם פירות א"י שיצאו לחו"ל גריעי מפירות שנער ופטורים לגמרי, וצ"ל לפ"ז דגם פירות שנער שיצאו למקומות הפטורים ג"כ הופקעו מתרו"מ, וע"כ גם בפירות א"י דכוותייהו. פ"א הכ"ב פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבין בחו"ל פטורין וכו', וכן פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה, שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ ובין בפירות חו"ל, ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם עכ"ל, והוא משנה בחלה פ"ב מ"א גבי חלה, וכתב הרמב"ם הדין גם גבי תרו"מ, והיינו או משום דילפינן תרו"מ מחלה, או משום דדרשינן בספרי תרימו תרומה דכתיב גבי חלה דקאי על תרומה גדולה, וע"כ קאי הדין דשמה ג"כ על תרומה גדולה, וילפינן מעשר מתרומה. אלא דהכ"מ הקשה דכיון דמקרא דשמה ילפינן לפטור מתרו"מ בפירות א"י שיצאו לחו"ל, א"כ הא הו"ל למילף גם לחיובא בפירות חו"ל שנכנסו לארץ, ולמה כתב דחיובן במעשר הוא רק מדבריהם, ומ"ש דבחיובא דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חלק בין תרו"מ לחלה דבחלה חייב מד"ת ובתרו"מ אינו חייב אלא מדבריהם, וצ"ע. ונראה לומר, דהנה הרי חלוק תרו"מ מחלה, דבתרו"מ בעינן שני דברים לחייבן בתרו"מ, חדא הבאת שליש, והב' מירוח, וכדתנן בפ"ד דפאה הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורין שבשעת חובתן היו פטורין, וכ"ה בפ"ג דחלה, ובירושלמי שם ולמה תניתה תרין זימנין וכו' אחת למירוח ואחת לשליש, והיינו משום דלחייב בתרו"מ תרווייהו בעינן הבאת שליש ומירוח, וע"כ בהיו פטורין בשעת חדא מינייהו מיפטרי לעולם מטעמא דבשעת חובתן היו פטורין, וכן הוא מבואר מהא דדרשינן דגנך ולא דגן נכרי ודיגונך ולא דיגון נכרי, דהיינו הבאת שליש ומירוח, דבתרווייהו אם היו של נכרי מיפטרי מתרו"מ, וכמבואר כן להדיא בגיטין דף מ"ז דהפטור דדגן נכרי תלוי בהבאת שליש, ומשום דבחיובא דתרו"מ תרתי בעינן הבאת