חדושי ר' חיים הלוי עז

קנין של צמיתות, הרי לכאורה יש להקשות ע"ז דהרי בירושה שני' קדושת הארץ קיימת ושמיטה ויובל לא נהגו בה, וממילא דיש כאן קנין של צמיתות, ושפיר הי' מועיל קנין הנכרי גם להפקיע עצם קדושת הארץ, אי לאו משום טעמא דאין קנין לנכרי בא"י, אלא דבאמת זה פשוט דהא דלא נהגו שמו"י בירושה שני' אינו נוגע כלל להך דינא של והארץ לא תמכר לצמיתות, ומשום דדין כל יושבי' אינו שייך רק לעצם ניהוג וקיום היובל, אבל מ"מ קנין של צמיתות לית בה, והרי היא בדינה דאימתי שיהיה היובל תחזור לבעליה, א"כ כ"ז הוא לשיטת הראב"ד דהא דלא נהגו יובלות הוא רק משום טעמא דכל יושביה, ועצם הארץ אינה מופקעת מדין שמו"י, וע"כ שפיר אית בה הך דינא דוהארץ לא תמכר לצמיתות, משא"כ לדעת הרמב"ם דבעינן ביאת כולכם בשמו"י, וא"כ הא נמצא דבירושה שני' הופקעה גם עצם הארץ מדין שמו"י, וא"כ גם הך דינא דוהארץ לא תמכר לצמיתות אין בה, ונמצא דבירושה שני' שפיר איכא קנין של צמיתות, וא"כ הרי הי' מועיל קנין נכרי להפקיע גם עצם הקרקע מקדושתה, ולהכי הוא דהוצרך לטעמא דאין קנין לנכרי בא"י, דאינה נפקעת מקדושתה אף בירושה שני', ורק דהראב"ד לטעמי' דס"ל דלא בעינן ביאת כולכם, ונמצא דכל זמן שהארץ בקדושתה לית בה קנין חלוט, ע"כ זהו שהשיג על הרמב"ם דלהפקעת עצם קדושת הארץ לא צריכינן לטעמא דאין קנין לנכרי בא"י, כיון דבלא"ה ליכא בא"י קנין חלוט של צמיתות, וממילא דליכא קנין המפקיע קדושת הארץ, וכש"נ. ובעיקר הך דינא אם שייך קנין נכרי להפקיע מדין יובל, שכבר כתבנו דכיון דהיובל גורם שעצם המכירה והקנין לא יהא לצמיתות, ע"כ ממילא דליתא בזה קנין נכרי כלל, הנה נסתר זאת מהא דאיתא בירושלמי פ"ה דדמאי על הא דתנן מעשרין משל נכרי על של ישראל, מתניתין דר"מ דר"מ אמר אין קנין לנכרי בא"י וכו' ודא מסייעא לר"מ והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ לחולטנית, א"ל כל גרמא אמרה דהיא מסייעא לר"ש לא תמכר הא אם נמכרה חלוטה היא, הרי להדיא דלמ"ד יש קנין לנכרי בא"י מועיל זאת גם להפקיע מידי יובל, וזהו להדיא דלא כמש"כ. אכן באמת דיש לפרש דברי הירושלמי דכוונתו ג"כ כמש"כ, וזהו דקאמר לא תמכר הא אם נמכרה חלוטה היא, ר"ל דרק משום הדין דאינה נמכרת כלל לצמיתות, ונמצא דאין להנכרי קנין כלל בהנוגע לדין יובל, ומשו"ה הוא דאינה נפקעת מן היובל, אבל אה"נ דאם היה לו קנין חלוט היה מועיל להפקיע גם דין יובל, וא"כ ממילא דבתרו"מ דלא שייכי כלל לקנין של צמיתות, דמועיל בהו קנין הנכרי להפקיע חיובן, וכבר שמעתי פי' הירושלמי מידידי הרש"ז שי'. ונראה דהכי מוכרח בביאור הירושלמי, דהרי כבר הבאנו מהסוגיא דגיטין דכל לענין גוף הקרקע כמו לחפור בה בורות לכו"ע אין קנין לנכרי בא"י, ומאחר דאין לו בה קנין לחפור בה בורות, א"כ מכש"כ דלא אלימא קנינו להפקיע דין יובל מינה שתשאר אצלו הקרקע לעולם, ומה גם דנראה דהא דאין לו קנין לחפור בה בורות שיחין ומערות זהו גופי' משום דינא דיובל, דאם אך היתה השדה חלוטה לו לצמיתות, א"כ הי' ניתר ע"י זה גם בחפירת בורות שיחין ומערות, אשר לפ"ז הא נמצא דבהסוגיא דגיטין מבואר דלכו"ע אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מיובלות, ונצטרך לומר דהש"ס שלנו חולק על הירושלמי שהבאנו, אלא ודאי כמש"כ דגם דברי הירושלמי סובבים דאין קנין הנכרי מועיל להפקיע מיובל, ומיושבים היטב דברינו כמש"כ. פ"א הי"א פירות הנכרי שגדלו בקרקע שקנה בא"י וכו' ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מה"ת ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן ותרומת מעשר ומוכרה לכהן ומעשר ראשון הוא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרו"מ אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום, ומפני מה אמרו לא יתן תרו"מ לכהן כתרו"ג לפי שנאמר בתרו"מ כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרו"מ ונותנה לכהן אבל טבל שאתה לוקח מן הנכרי אין אתה נותן לכהן התרו"מ וכו' עכ"ל, דין זה הוא בבכורות דף י"א דאיתא שם א"ר שמואל בר נתן אר"ח הלוקח טבלים ממורחים מן הנכרי מעשרן והן שלו וכו' דמרחינהו ישראל מרשות נכרי וכו' והן שלו דא"ל קאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעי' דינא בהדי', ולקמן שם דילמא כאן בתרו"ג כאן בתרו"מ וכו' דאריב"ל מנין ללוקח טבלים ממורחים מן הנכרי שהוא פטור מתרו"מ שנאמר וכו' כי תקחו מאת בני ישראל טבלים שאתה לוקח מבנ"י אתה מפריש מהן תרו"מ ונותנה לכהן טבלים שאתה לוקח מן הנכרי אי אתה מפריש מהן תרו"מ ונותנה לכהן ע"כ, והוא כדברי הרמב"ם. אלא דלכאורה הי' נראה, דלפי מסקנת הסוגיא דחלוק תרו"ג מתרו"מ, ומשום דהפטור הוא מקרא דכי תקחו וגו', א"כ שוב ליתא כלל לטעמא דקאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעי דינא בהדי', דאי משום טעמא דקאתינא וכו' הי' לו להפטר גם מנתינת התרו"ג, וגם דל"ל כלל קרא דכי תקחו וגו' והלא בלא"ה פטור הוא מטעמא דקאתינא וכו', אכן בדברי הרמב"ם הרי מבואר דשני הטעמים אמת ולתרווייהו צריכינן, וכמבואר בדבריו, וצ"ע בטעמא דמילתא, ולמה לא סגי בטעמא דקאתינא וכו' או בקרא דכי תקחו לבד, ועוד דלפ"מ שפסק הרמב"ם הך דקאתינא וכו' א"כ הא שוב קשה דאמאי לא יפטר גם מנתינת התרו"ג, וצ"ע. ונראה דדעת הרמב"ם היא, דאע"ג דילפינן מקרא דכי תקחו מאת בני ישראל דהניקח מן הנכרי לית בי' חובת נתינה, אבל מ"מ עיקר פטורו הוא מה דקאתי מכח נכרי הפטור דלא מצי לאשתעי' דינא בהדי', והקרא דכי תקחו הוא בא לחדש דלא חל עלי' חיוב נתינה מחדש, ואינו חוזר ומתחייב בהיותו ברשות ישראל, אשר לפ"ז זהו דחלוק דין תרו"ג מדין מעש"ר ותרו"מ, דבתרו"ג אע"ג דפטור בהיותו ברשות נכרי מ"מ חוזר ומתחייב בהיותו ברשות ישראל, משא"כ במעשר ותרו"מ לא חל עלי' חיוב נתינה בהיותו ברשות ישראל, וכדילפינן מקרא דכי תקחו מאת בנ"י, דדוקא טבלים הבאים מבנ"י, ולא טבלים הבאין מרשות נכרי, דלית בהו חובת נתינה, ומיושבים שפיר שני הטעמים ביחד, דעיקר דינם הוא דקאתי מכח הנכרי שהוא פטור ולא מצי לאישתעי' דינא בהדי', ומ"מ שפיר חלוק תרו"ג מתרו"מ לענין חלות חובת נתינה מחדש, וכדילפינן לה מקרא דכי תקחו וגו', וכש"נ. והנה בעיקר הדבר דנכרי עצמו לאו בר נתינה דתרומות ומעשרות הוא, צ"ע, אם הוא זה משום דנכרי ליתי' במצות, ומשו"ה הוא דליתי' גם בהך חיובא דנתינה לכהן, או דנימא דהוי דין מסויים בדין נתינה, דבשל נכרי פקע חובת נתינה דתרו"מ. ונראה דנ"מ לענין ישראל הבא מכחו, דאם נימא דכל פטור הנכרי הוא רק משום דלאו בר מצות הוא, א"כ ממילא דכל פטורו שייך רק לגבי הנכרי בעצמו, אבל להישראל הבא מכחו לא שייך זאת, והישראל שפיר מתחייב בזה, ולא שייך לומר דקאתי מכח פטור, כיון דגם בשעה שהם בעיקר פטורן בשעה שהם אצל נכרי ג"כ לא חלה עלייהו שום פטורא רק לגבי נכרי ולא לגבי ישראל, א"כ ממילא דישראל הבא מכחו צריך להיות חייב בנתינתן, משא"כ אם נימא דבנכרי איכא דין פטור והפקעה מסויימת מדין נתינה לכהן, א"כ ממילא דשייך לפטור עי"ז גם הישראל שבא מכחו, מדין דקאתי מכח פטור, כיון דמקודם אצל הנכרי פקע כל דין נתינה לגמרי. ונראה להוסיף עוד בזה, דאם נימא דהוי דין פטור מסויים והפקעה גבי נכרי מדין נתינה