חדושי ר' חיים הלוי עו

קראי לזה. ובעיקר טעמו של הרמב"ם דקנין נכרי מועיל לאשוויי את הקרקע חו"ל, מה דלא מצינו זאת בשום מקום דשל נכרי הוי חו"ל, נראה דהוא משום, דהרי עיקר קדושת הארץ הא הויא ע"י ירושה וישיבה, וכדילפינן ביבמות דף פ"ב ובערכין דף ל"ב מקרא דאשר ירשו אבותיך וירשתה דהיינו קדושה ראשונה ושני', והיינו משום דעיקר הקדושה נעשית ע"י זה שירשוה ישראל, ואע"ג דהך ירושה דקרא פירושה קידוש מה שמקדשים אותה שתהא א"י, אבל מ"מ גם זה הקידוש הוא נעשה ע"י זה שהיא ירושת ישראל, ומשום דזהו עיקר דין א"י ומתנאי הקדושה שבה שדינה שהיא ירושת ישראל, וכדכתיב אשר ירשו אבותיך וירשתה, וע"כ ס"ל להרמב"ם שדין זה הוא דבר הנוהג בה לעולם, דלעולם בעינן שתהא בכלל ירושת ישראל, שזהו גם חלות קדושת א"י שבה. אשר ע"כ ממילא דשייך דין קנין נכרי בא"י גם לענין הפקעת עצם קדושת הארץ למישוה כחו"ל, ומשום דהקנין נכרי מועיל להפקיע ממנה דין ירושת ישראל, שזה שייך גם לחלות קדושתה, ולהכי הוא שתלה למניעת הפקעת קדושתה בטעמא דאין קנין לנכרי בא"י, ומיושבים היטב דברי הרמב"ם, וכמש"כ. ובדעת הראב"ד הרי כבר נתבאר דהשגתו היא משום דס"ל דדין קנין נכרי לא שייך כלל להפקיע עצם קדושת הארץ להחשב עי"ז ח"ל, ואם גם דתחלת הקדושה נצטרף לזה מה דהיא ירושת ישראל, אבל מ"מ אחרי שכבר נתקדשה שוב אין הדבר תלוי בזה, והרי היא קיימת בקדושתה אף כשהיא של הנכרי. וגם די"ל דאע"ג דצריכינן בה לעולם שתהא ירושת ישראל, אבל מ"מ אין זה שייך כלל לדין קנין נכרי שיפקיע זאת, דלאו בקנין תליא מילתא, ורק דכל שהיא קדושה בקדושת ארץ ישראל ממילא הרי היא ירושת ישראל גם בעודה ברשות הנכרי. אלא די"ל דהראב"ד לא פליג כלל על הרמב"ם, ולא בא רק להוסיף דגם על הפירות אין קנין, ויש לדקדק כן מהא דהשיג רק בהל' בכורים ולא בהל' תרומות, והיינו משום דשם בהל' בכורים לא הוזכר ברמב"ם מדין הפירות כלל. וי"ל עוד בדעת הראב"ד, דהשגתו היא מטעם אחר, והוא, דנהי דדין קנין נכרי שייך גם להפקיע עצם קדושת הארץ ודין ירושת ישראל שבה, אבל לזה הרי בעינן דוקא קנין חלוט לצמיתות, וכיון דאיכא דין יובל וגזה"כ דוהארץ לא תמכר לצמיתות, א"כ ממילא אין להנכרי בה קנין של צמיתות, וממילא דלא משכחת לה כלל שקנין נכרי יפקיע קדושת הארץ, אף בלאו הך טעמא דאין קנין לנכרי בא"י. ואע"ג דיובל אפקעתא דמלכא היא בשעתה, ואם יבטלו היובלות תשאר ביד הקונה אותה לצמיתות, וא"כ הרי עצם הקנין של הנכרי בשעתו באמת הוי קנין חלוט, וממילא דכשיחול קנין הנכרי הרי יופקע עי"ז גם דין יובל מינה וגם עצם קדושת הארץ אם אך יש קנין לנכרי בא"י. אולם בעיקר הך מילתא דוהארץ לא תמכר לצמיתות צ"ע, אם הוא זה דין חזרת יובל, וזהו פירושא דלא תמכר לצמיתות ר"ל שתחזור ביובל, או דנימא דהוא דין על עצם המכירה, דלא חיילא מכירת צמיתות המופקעת מיובל, ונהי דעיקר חזרתה ביובל אפקעתא דמלכא היא ודין יובל בשעתו הוא המחדש חזרתה לבעלים, אבל מ"מ הרי בשעת המכירה אית בה הך דינא שתחזור ביובל, וכדחזינן משדה אחוזה דחשבון הדמים לפי שנות היובל, הרי להדיא דלעולם אית בה דין זה שתחזור ביובל באפקעתא דמלכא, וע"כ זהו שבא להוסיף הקרא דוהארץ לא תמכר לצמיתות, דמלבד דין החזרה ביובל דאית בה השתא, איכא עוד דין על עצם המכירה דלא חייל קנין של צמיתות המופקע מיובל. ונראה דדבר זה מתבאר מהא דפסק הרמב"ם ברפי"א מהל' שמיטה ויובל ז"ל ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות, ואם מכר לצמיתות שניהם עוברין בלא תעשה, ואין מעשיהן מועילין אלא תחזור השדה לבעליה ביובל עכ"ל, ומדעוברים בל"ת על מעשה המכירה עצמה, א"כ ש"מ דגם עצם הדין שאינה נמכרת לצמיתות ואין מעשיהם מועילין דאיכללה ג"כ בהך קרא ג"כ דינה הכי שחיילא גם על עצם מעשה המכירה עצמה שאינה נמכרת לצמיתות והפקעת יובל. אשר לפ"ז נראה, דנהי דאם היה חל קנין נכרי של צמיתות ממילא דהיה מועיל זאת להפקיע גם עצם קדושת הארץ ודין יובל, אבל מ"מ מאחר דהקנין ומכירה של צמיתות נמנעת היא מעיקרה, א"כ ממילא דלא יוכל להיות כלל קנין נכרי להפקעת יובל, וזהו שהשיג הראב"ד דלהפקעת עצם קדושת הארץ לא צריכינן כלל לדין אין קנין לנכרי, כיון דבלא"ה לית בה קנין צמיתות משום דין יובל, אשר זה אינו שייך כלל לדין קנין נכרי וכש"נ, והפלוגתא אם יש קנין לנכרי בא"י היא רק לענין תרו"מ ובכורים דתלוי בדין דגנך, ולא בעינן קנין חלוט של צמיתות, אבל לא לענין הפקעת קדושת הארץ דבעינן קנין צמיתות, וכש"נ. ולפ"ז י"ל דהרמב"ם והראב"ד לטעמייהו אזלי, דהנה הרי קי"ל דבירושה שני' לא נהגו יובלות, ומבואר בערכין דף ל"ב משום דלא היו כל יושבי' עלי', והנה בפ"א מהל' תרומות הכ"ו פסק הרמב"ם ז"ל התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבאו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהם עתידים לחזור בירושה שלישית לא כשהיו בירושה שני' שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מה"ת עכ"ל, והנה באמת בתרומה הרי לא כתיב כלל כי תבאו, וצ"ל עפי"מ שכתב רש"י בכתובות דף כ"ה דתרו"מ מיתלא תליין במנין שנות השמיטה, וממילא דקרא דכי תבאו האמור בשמיטה ויובל קאי גם לענין תרו"מ. ולפ"ז נראה דלענין שמיטה ויובל ג"כ צריך ביאת כולכם, כיון דבהו כתיב עיקר הך קרא דכי תבאו דמיני' ילפינן ביאת כולכם לתרו"מ, ונמצא דבירושה שני' דלא נהגו יובלות לדעת הרמב"ם הוא מתרי טעמי, חדא משום דלא היו כל יושבי' עליה, ועוד משום דלא היתה ביאת כולם. והנה הראב"ד חולק שם על הרמב"ם וס"ל דא"צ ביאת כולכם רק בחלה לבד ולא בתרו"מ, וא"כ ממילא לדידי' גם שמיטה ויובל א"צ ביאת כולכם, והא דלא נהגו יובלות בירושה שני' הוא רק משום טעמא דבעינן כל יושבי' עליה. והרי חלוק הך דינא דביאת כולכם מהך דינא דכל דכל יושבי', דהך דכל יושבי' אינו פטורא בעצם הקרקע שהיא מופקעת מדין יובל, ורק דהוי פטורא בקיום היובל, משא"כ הך דביאת כולכם הוא פטורא בעצם הקרקע, דהיא מופקעת מחיובא דשמיטה ויובל. ויסוד לזה, דהרי בדין ביאת כולכם הכל תלוי בתר שעת ביאה וירושה, וכמבואר בדברי הרמב"ם שהבאנו, וכן בכתובות דף כ"ה דחלה בזה"ז דרבנן משום דכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק, מה שאין הדין כן בדין כל יושבי', הלא מבואר בערכין דף י"ב ודף ל"ב דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות וכשחזרו חזרו היובלות, הרי דאין דינם תלוי בירושה כלל, כי אם דתלוי בשעתו, דבעת כל יושבי' עלי' נוהג היובל, ובשעה שאין כל יושבי' עליה אינו נוהג היובל, אשר ע"כ הרי ממילא כמש"כ, דדין ביאת כולכם כיון דתלוי בירושת הארץ ממילא דהוי חלות פטור בעצם הקרקע, משא"כ דין כל יושבי' דאינו שייך כלל לירושת הארץ, ע"כ אין זה שייך כלל לעצם הקרקע, ורק דהוי דין בפ"ע בניהוג היובל שלא ינהוג אלא בשעה שכל יושביה עליה. אשר לפ"ז הרי מתבאר היטב פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בדין קנין נכרי, דהנה זה שכתבנו בדעת הראב"ד, דלא יוכל להיות קנין נכרי להפקיע עצם קדושת הארץ, משום דכל זמן שהיא בקדושתה הרי אין בה