חדושי ר' חיים הלוי עה

הנכרי שגדלו בקרקע שקנה בא"י וכו' ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מה"ת עכ"ל, הרי להדיא דגם דעת הרמב"ם דאף הפירות עצמן לא הופקעו מן המצות, ומשום דהא דאין קנין לנכרי בא"י מועיל בין לענין הקרקע ובין לענין הפירות, ותרו"מ ובכורים שוין וכמבואר בגיטין דף מ"ז עיי"ש, וא"כ אין זה השגה רק שמוסיף הדין דגם הפירות חייבין. אלא די"ל עוד בביאור ההשגה, דהיא על מה שכתב הרמב"ם לפי שאינה נפקעת מן המצות בקנין הנכרי, דמבואר בזה דאם אך היה הדין דיש קנין לנכרי בא"י עצם הקרקע היתה נפקעת מקדושתה, אף לאחר שחזר ישראל ולקחה הימנו, וכאשר כן מבואר להדיא בדבריו בהל' תרומות שהבאנו, דהא דאינה חשובה ככיבוש יחיד אח"כ כשחזר ישראל ולקחה ממנו הוא משום דאין קנין לנכרי בא"י, וע"ז הוא שהשיג דלענין הפקעת הקרקע גופה מן המצות שתהא ככיבוש יחיד אין זה שייך כלל לענין קנין נכרי, ולא נאמר קנין נכרי אלא לענין תרו"מ דאיכא מיעוטא דדגנך ולא דגן נכרי, וכן לענין בכורים דאיכא מיעוטא דאדמתך ולא אדמת נכרי בב"ב דף פ"א, והדין בהו דשל נכרי פטור, וע"כ תלוי זאת בדין אם יש קנין לנכרי בא"י, דאם יש קנין מקרי של נכרי ופטורין מהנך מיעוטי, ואם אין קנין דינם כשל ישראל וחייבין בכל מה"ת, אבל לענין לאשוויי להארץ חו"ל לא איכפת לן גם אם יש קנין, דאף אם היא של נכרי מ"מ היא א"י לכל דיני' כל שנתקדשה בקדושת הארץ. ולפ"ז פליגי הרמב"ם והראב"ד בהא, דלדעת הרמב"ם גם זה שהארץ נשארת בקדושתה הוא ג"כ מטעמא דאין קנין לנכרי בא"י, ולדעת הראב"ד קדושת הארץ עצמה אינה נוגעת כלל לדין קנין נכרי, וכל הך דינא דאין קנין לנכרי בא"י צריכינן רק לענין הפירות שגדלו ברשות הנכרי שיהיו חייבין בתרו"מ ובכורים. והנה קשה לדעת הרמב"ם דהא דהארץ נשארת בקדושתה הוא משום דאין קנין לנכרי בא"י, מהא דאיתא בגיטין דף מ"ז דפריך הגמ' למ"ד אין קנין לנכרי בא"י מהא דתניא ישראל שלקח שדה מנכרי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייבת במעשר שכבר נתחייבה נתחייבה אין לא נתחייבה לא וש"מ יש קנין לנכרי בא"י, הרי להדיא דאף למ"ד יש קנין לנכרי בא"י מ"מ פירות שגדלו ברשות ישראל בהשדה שלקח מן הנכרי חייבין בתרו"מ, ובע"כ דקדושת הארץ לא פקעה גם אם יש קנין לנכרי בא"י, וקשה על הרמב"ם דתלי להו זב"ז. וכן קשה דאם נימא דאם יש קנין לנכרי בא"י חשיבא הקרקע עצמה חו"ל, וכשלקחה ישראל ממנו נשארת רק ככיבוש יחיד, א"כ למה לנו לקראי דדגנך ואדמתך למעוטי של נכרי, כיון דבלא"ה פטורים דהא אינן נוהגות אלא בארץ, אלא ודאי דעצם קדושת הארץ אינו שייך כלל לדין קנין נכרי, וע"כ צריכינן קראי לפטור בשל נכרי, וקשה על הרמב"ם, וצ"ע. וגם עיקר טעמו של הרמב"ם קשה להבין, דמאי שייכות הוא קנין נכרי לאשוויי להקרקע חו"ל, והרי לא מצינו רק דשל נכרי פטור, אבל הא מהיכי תיתי לן דשל נכרי הוי חו"ל, וכי יש קרא דשל נכרי הוי חו"ל. האומנם דהא נראה ודאי, דיסוד הך דינא דדגנך ולא דגן נכרי הוא מדין הפקעה שמפקיע את הקרקע ממצותה בתרו"מ, ואית בזה דין הפקעת קדושה, וכדחזינן מהא דתנן בדמאי פ"ו החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו ר"י אומר אף המקבל וכו' ומבואר בב"מ דף ק"א דהוא משום דאין קנין לנכרי בא"י, הרי דלמ"ד יש קנין לנכרי בא"י פטורין הפירות מתרו"מ, משום הקנין שיש להנכרי בהקרקע, אף דהפירות עצמן הן של ישראל, ואם נימא דהך דדגן נכרי הוא רק דין דשל נכרי פטור, א"כ הא צריך להיות תלוי רק בהפירות עצמן אם הם של נכרי או של ישראל, ומאי שייכות הוא הקרקע בזה, אלא ודאי דעיקר הך פטורא דדגן נכרי הוא מדין הפקעת קדושה שחייל על הקרקע, וע"כ כל שהקרקע היא של נכרי מופקעים פירותי' מחיובא דתרו"מ. ולפ"ז הרי שפיר שייך הך דינא דקנין נכרי להפקיע את הקרקע גם מקדושתה כולה ולאשוויי' כחו"ל, כיון דיש דין הפקעת קדושה בקנינו. אכן מדצריכינן לקראי דדגנך ואדמתך למעוטי של נכרי, חזינן דכל הך הפקעת קדושה הוא רק משום דינא דדגנך ולא דגן נכרי ואדמתך ולא אדמת נכרי, דהוא זה דין המסויים בתרו"מ ובכורים וכדומה, אבל לא דין הפקעת עיקר קדושת ארץ ישראל שבה, וקשה על הרמב"ם שפסק דהא דהארץ נשארת בקדושתה ואינה חשובה ככיבוש יחיד כשחזר ישראל ולקחה ממנו הוא רק משום דאין קנין לנכרי בא"י, והא היכן מצינו דשל נכרי הוי חו"ל, וגם דקשה מהסוגיא דגיטין שהבאנו, וצ"ע. ונראה לומר, דהנה בסוגיא דגיטין דף מ"ז אמר רבה אע"פ שאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנין לנכרי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות, פי' דרבה סובר דהא דאין קנין לנכרי בא"י הוא רק לענין קדושת הארץ והפקעת המצות, אבל לענין ממונא יש קנין לנכרי בא"י, ור"א אומר אע"פ שיש קנין לנכרי בא"י להפקיע מיד מעשר שנאמר דגנך ולא דגן נכרי אבל אין קנין לנכרי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות וכו', ולכאורה נראה דר"א סובר להיפוך, דלענין קדושת הארץ יש קנין לנכרי, ולענין ממונא אין קנין, אבל קשה לומר כן, שיהא קנין ממון בא"י חמור מהפקעת קדושתה, אלא ודאי נראה דכך היא פלוגתתם, דרבה סובר דהקרא דכי לי הארץ אתי לאורויי לן דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע קדושתה בין לענין גוף הקרקע ובין לענין הפירות, ולענין ממונא יש קנין לנכרי אף לענין גוף הקרקע כמו לחפור בה בורות, ור"א פליג וסובר דלענין גוף הקרקע אין לנכרי בה קנין אף לענין ממונא וכמו לחפור בה בורות, ומכש"כ לענין הפקעת קדושה מגוף הקרקע, ולענין פירות יש לנכרי בה קנין אפילו להפקעת קדושתה, וע"כ שפיר ממועט מקרא דדגנך, ופלוגתת רבה ור"א היא בהא, דרבה מחלק בין קדושה לממונא, וגוף ופירות שוין הן, ור"א מחלק בין גוף לפירות, וקדושה וממונא שוין הן. ולפ"ז הרי ניחא לדעת הרמב"ם הא דמבואר בהסוגיא דבלקחה מהנכרי קודם הבאת שליש חייבת בתרו"מ אף לר"א דס"ל יש קנין, ולא אמרינן דהארץ עצמה הופקעה מקדושתה ע"י קנין הנכרי, דכיון דאפילו לר"א אין להנכרי קנין גמור וחלוט המועיל לענין גוף הקרקע, וכדחזינן דאינו יכול לחפור בה בורות, ע"כ ממילא דלא מועיל קנין כי האי להפקיע קדושת הארץ, דלהפקיע עיקר הקרקע מקדושתה הרי פשיטא דבעינן לזה קנין גמור המועיל גם, לענין גוף הקרקע, וכיון דזה ליתא אף לר"א ע"כ ממילא דהארץ נשארת בקדושתה, אבל אה"נ דאם אך היה קנין הנכרי בא"י קנין גמור וחלוט, היה מועיל זאת גם להפקיע את הארץ גם מעיקר קדושתה, ולאשוויי' כחו"ל, ורק דקושטא דמילתא דבזה לכו"ע אין קנין לנכרי בא"י וכש"נ. ולדידן דקי"ל כרבה דגם לענין הפקעת הפירות ג"כ אין קנין לנכרי בא"י, וחד דינא להו להפירות ועצם הארץ, דכל לענין הפקעת קדושה אין קנין לנכרי בא"י מקרא דכי לי הארץ, ע"כ זהו דכיילינהו הרמב"ם ביחד הפקעת עצם קדושת הארץ והפקעת הפירות מתרו"מ, ותלינהו בדינא דאין קנין לנכרי בא"י, כיון דזהו עיקר הטעם בשניהם, וכש"נ. ומעתה הרי ניחא גם הא דצריכינן לקראי דדגנך ואדמתך למעוטי של נכרי מתרו"מ, ותיפוק לן דהא אינן נוהגות אלא בארץ, דכיון דלכו"ע לא מועיל הקנין נכרי להפקיע עיקר דין א"י מינה ולמיהשבה כחו"ל, ורק להפקיע מינה קדושתה לענין תרו"מ ובכורים וכדומה, ע"כ ממילא דהוי דין פטור בפ"ע, וגם דין הפקעת קדושה שיש בזה הוא ע"י הגזה"כ דשל נכרי פטור, וצריך