חדושי ר' חיים הלוי עד

א"כ הא לא גרע מה דמצינו זאת בב"א מהיכא דהוה מצינו זאת בזאח"ז דהיה הדין ג"כ דההקמה חיילא, משא"כ בזה דהפרה אינה חלה לאחר הקמה, דזהו מדינא, דהקמה עושה זאת שלא יוכל להפר אח"כ, ע"כ שפיר שייך בזה הך דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו, וממילא דבב"א ההפרה לא חיילא וההקמה חיילא, ועוד דלכה"פ הרי הקמה גופה סותרת להפרה והפרה בעצמותה אינה סותרת להקמה רק אח"כ בביטול הנדר, וע"כ כיון דבעצם הדין ההקמה סותרת לההפרה, ולא ההפרה לההקמה, ע"כ ממילא דבעיקר החלות מדינא ההקמה חיילא וההפרה בטלה. ולפ"ז זהו ביאור הסוגיא דנדרים דכיון דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו, א"כ ממילא דההפרה בטלה שאינה בזאח"ז, וההקמה שישנה בזאח"ז קיימת, וע"כ זהו שפסק כן הרמב"ם, וכש"נ. אלא דביסוד הך דינא דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו צ"ע, אם פירושו הוא דבעינן דוקא דבזאח"ז יחולו שניהם כאחת, ואלא"ה אמרינן דגם בב"א אינו, וזה הכלל דכיון דאינם יכולים להיות שניהם כאחת והויין שני דברים הסותרים זא"ז ע"כ כשעשאן בב"א שניהם בטלים, או דזה נאמר רק היכא שהאחד בחלותו מונע את השני מלחול, אז הוא דאיתא להך כללא דאפילו בב"א אינו, ושניהם בטלים משום דכל אחד מונע חבירו, אבל אם אין חלות האחד מונע את חלות השני, וכשבאין בזאח"ז חייל השני, לא איכפת לן מה דעצמן של הדברים סותרים הם זא"ז, אלא כל שבאו בב"א חייל חד משניהן ויש בו חומר שניהם. אשר ע"כ גם הכא לענין הקמה והפרה, הרי כל דברינו אינם אלא דהפרה אינה חשובה דבר המונעת את ההקמה מלחול, וגם כשחל ההפרה מ"מ יוכל עוד לחול גם הקמה כל שהנדר קיים, אבל מ"מ הרי עיקר מילתייהו של הקמה והפרה הא הויין שני דברים הסותרין ולא יוכלו להיות חלים כאחת, ואם נימא דבעינן דוקא שיהיו יכולים להתקיים תרווייהו כאחת, אבל כל שעצמן של הדברים סותרים זא"ז שוב דיינינן בזה הך דינא דכל שאינו וכו' דבב"א תרווייהו לא חיילי, וא"כ הא גם הכא בהקמה והפרה כיון דסותרות הן זא"ו א"כ הא שוב אית בהו הך דינא דגם בב"א אינו ושניהם בטלים גם ההקמה, כיון דההפרה סותרתה בעיקרה וחלותה. ולפ"ז נראה דזהו דפליגי הרמב"ם והר"ן, דהרמב"ם סובר דלא מיקרי אינו בזאח"ז רק היכא דאחד מונע את חבירו מלחול, וע"כ הכא כיון דאין ההפרה מונעת את ההקמה מלחול, ורק הקמה הוא דמונעת את ההפרה, ע"כ פסק דההקמה קיימת וההפרה בטלה, והר"ן ס"ל דאם אך סותרות זא"ז אף שאין האחד מונע את חבירו מלחול, מ"מ כיון דשניהם אינם יכולין להיות כאחת שוב הוי בכלל כל שאינו בזא"ז, וע"כ גם הכא כיון דההקמה וההפרה סותרים מיהא זא"ז ממילא דשניהם בטלים, וכש"נ. הלכות ערכין וחרמין פ"ו הט"ז המקדיש שקלו לבדק הבית ה"ז קדש, הקדיש בכורים לבדק הבית אינן קדש, אבל אם הקדישן הכהן אחר שבאו לידו הרי אלו קדש עכ"ל, והוא משנה בסוף שקלים המקדיש שקלים וביכורים ה"ז קדש, ר' שמעון אומר האומר ביכורים קדש אינן קדש, ומפרש לה הרמב"ם דמיירי שהקדישם לבדק הבית, ופסק הרמב"ם כר"ש, והחילוק שבין שקלים לביכורים הוא משום דביכורים הויין ממון כהן וע"כ אינו יכול להקדישן, משא"כ שקלים דהם קדשי מזבח ע"כ דין בעלים עליו להקדישן לבה"ב, וכדין הקדש עילוי, ועיין בתוספת יו"ט שהקשה ע"ז מהא דתנן בערכין דף כ"ח ופסק גם הרמב"ם כן דמחרים אדם את הבכור לשמים, והרי גם בכור הוי ממתנות כהונה ומ"מ דין בעלים עליו להקדישו לבה"ב, ומ"ש ביכורים דאינו יכול להקדישן, עיי"ש בדבריו. ונראה לומר, דשאני בכור מביכורים, דבכור כיון דתליי' רחמנא בנתינה, ע"כ כל זמן שלא נתן הרי הוא ברשות בעלים, ולא מיבעי למ"ד טובת הנאה ממון, א"כ הרי יש לבעלים גם דין ממון בי', אלא אפילו למ"ד טובת הנאה אינה ממון, מ"מ כ"ז שלא נתנו לכהן לא יצא מרשות בעלים, וכמבואר בתמורה דף ח' דבכור בבית בעלים עושה תמורה, והרי בתמורה הא קי"ל דמתכפר עושה תמורה, ובבכור הרי הכפרה שלו היא למי שהוא בעליו, ובע"כ דכ"ז שהוא בבית ישראל בעליו מיקרי, ומשום דרחמנא תליי' בנתינה ע"כ בעליו מיקרי עד שעת נתינה ועושה תמורה, וא"כ ה"נ לענין הקדש דכוותה דין בעלים בו גם להקדיש לבה"ב, משא"כ בביכורים דהם מדברים הניתנים לאנשי משמר, א"כ לית בהו דין נתינה ולא דין טובת הנאה, ואע"ג שבידו ליתנם לאיזה משמר שירצה, אבל מ"מ דין נתינה לית בהו, והוי מתנות כהונה שאין לבעלים בהן טובת הנאה כלל דהוי של כהנים, וע"כ אין הבעלים יכולין להקדישן משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. אלא דלפ"ז צ"ע טעמא דת"ק דס"ל דהקדש הבעלים בביכורים קיים, ולפי דברינו הרי אין להבעלים בביכורים שום זכות כלל. אכן נראה, דהנה בחלה פ"ד ואלו ניתנין לכל כהן וכו' והביכורים וכו' ר' יהודה אוסר בביכורים, וכ"ה בביכורים ספ"ג ר' יהודה אומר אין נותנין אותן אלא לחבר בטובה וחכ"א נותנין אותן לאנשי משמר והן מחלקין ביניהן כקדשי המקדש, וטעמא דר' יהודה משום סרך טומאה, ונראה דעיקר הפלוגתא הויא בדאורייתא, דלחכמים דס"ל דהביכורים ניתנין לאנשי משמר א"כ הא איכא גזה"כ דלכל בני אהרן תהי' דאין חולקין זה כנגד זה ומכש"כ דאין ניתנין לאחד, ואך דר"י ס"ל דביכורים לית בהו זכות משמר ויש בהן טובת הנאה לבעלים ליתנם לכל כהן שירצה, וע"כ מועיל בהו גזירת טומאה דנותנם לכהן חבר. ולפ"ז נראה דת"ק דר"ש דסובר דהקדש חייל על ביכורים הוא ר"י דס"ל דביכורים יש בהן טובת הנאה לבעלים, ור"ש הוא חכמים דהכא דביכורים ניתנין לאנשי משמר, וע"כ ס"ל הכא דאין הבעלים יכולין להקדישן. ועכ"פ זה לכו"ע דכל שהוא ניתן למשמרות פקע זכות בעלים מיני' ואין יכולין להקדישו, וזהו שפסק כן הרמב"ם, ובכור שאני הואיל ואית בי' דין נתינה וטובת הנאה לבעלים וע"כ יכולין להקדישו וכש"נ. ועיין בירושלמי פ"ד דחלה דהבכורות והביכורים לאנשי משמר, שזה היפוך דברינו, אכן עיין ברמב"ם בפ"א מה' בכורות הט"ו שכתב ז"ל ויראה לי שהבכור נותן לכל כהן שירצה, וכן מדוקדק מדברי הרמב"ם בפ"א מהל' ביכורים ה"י דבכור לית בי' דין משמר, ומיושבים היטב דברינו בדעת הרמב"ם, וכמש"כ. הלכות תרומות פ"א ה"י נכרי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעה מן המצות אלא הרי היא בקדושתה, לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא ביכורים והכל מן התורה וכו', ויש קנין לנכרי בסוריא להפקיע מן המעשרות וכו' עכ"ל, ובפ"ב מה' ביכורים הט"ו כתב הרמב"ם ז"ל המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו הרי זה מביא ממנה בכורים מן התורה לפי שאינה נפקעת מן המצות בקנין הנכרי עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל א"א אע"פ שבכרו ברשות הנכרי עכ"ל, ואם נפרש ההשגה דבא להוסיף דאף הפירות שבכרו ברשות הנכרי חייבין בביכורים א"כ הרי דעת הרמב"ם והראב"ד שוה, דלהדיא מבואר ברמב"ם בפ"א מה' תרומות הי"א ז"ל פירות