חדושי ר' חיים הלוי עג

שעבוד נכסים אמאי חשוב שע"ק כיון דגם המטלטלין משועבדים מד"ת למיגבא מינייהו וא"כ הא איכא גם כפירת מטלטלין, וצ"ל דלענין שעבוד הנכסים המטלטלין והמקרקעי יחד חדא נינהו ולא מישלים דין כפירתו כי אם בכפירת כל הנכסים, ולהכי הוא דחשוב שע"ק כיון דגם כפירת השעבוד קרקע מצטרף להשלים כפירת שעבוד הנכסים, וא"כ כ"ז הוא לענין דין כפירת שעבוד הנכסים, משא"כ לענין כפירת שעבוד הגוף בזה לא מצטרפי המטלטלין והקרקעות כלל יחדיו ובחדא סגי לזה שיחשב כפירת שעבוד הגוף לממון, וממילא דכפירת שעבוד הגוף חשוב לעולם כפירת מטלטלין ע"י צירוף כפירת השעבוד נכסים של המטלטלין המצטרף לו וגורמו להחשב כפירת ממון, ולפ"ז לענין דין קר"ש שפיר מיחשב כפירת שעבוד הגוף של האב שמת לכפירת ממון, כיון דמועיל לענין שעבוד וגבית המטלטלין, ושפיר הי' מתחייב בקרבן וחומש, אם לא משום הגזה"כ דאשר גזל דעל גזל אביו אינו מוסיף חומש, דמשו"ה הוא דמיפטר, ומיושב היטב וכש"נ. והנה בפט"ז מה' אישות הכ"ה פסק הרמב"ם ז"ל היא אומרת בתולה נשאתי ועיקר כתובתי מאתים והבעל או יורשיו אומרים בעולה נשאה ואין לה אלא מאה וכו' ואם הי' הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שע"ק היא עכ"ל, וברמב"ם פ"י מה' שבועות הל' י"א ז"ל האשה שהשביעה ע"א שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועת העדות שאילו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובתה, בד"א כשהי' לה לגבות כתובתה מן המטלטלין, אבל אם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע ה"ז פטור משבועת העדות וכו' שהמשביע עדי קרקע פטורין עכ"ל, הרי להדיא דגם הרמב"ם ס"ל דאם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע חשיבא כקרקע ופטור משבועת העדות, וא"כ צ"ע מ"ש הכא לענין חיוב שבועה דפסק בסתמא דנשבע שבועת התורה, ולא חילק בין אם הי' לה לגבות גם ממטלטלין אם לא, ומ"ש דין שבועת העדות מחיוב שבועה. וי"ל פשוט, לפי"מ שפסק הרמב"ם בפט"ז מה' אישות הל"ה ז"ל וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקע עכ"ל, הרי דרק אלמנה אינה גובה כתובתה מן המטלטלין אבל גרושה גובה גם מן המטלטלין, וע"כ שפיר פסק הכא בסתמא דנשבע שבועת התורה, כיון דאיירי הכא בשהבעל קיים, א"כ הא מדינא לעולם גובה כתובתה גם מן המטלטלין, משא"כ התם לענין שבועת העדות דאיירי בעדות מיתת הבעל דהיינו באלמנה, וא"כ הא מדינא אינה גובה כתובתה אלא מן הקרקע, ע"כ זהו שמפרש הרמב"ם להדיא תנאה שיהא לה לגבות גם מן המטלטלין, וכגון ששעבד לה אג"ק מטלטלין לכתובתה, או כגון שתפסה מטלטלין וכמבואר בסוגיא דשבועות דף ל"ב עיי"ש. אכן אכתי צ"ע, לפ"מ שמביא המ"מ שם בשם הרשב"א שגורס בדברי הרמב"ם וכן התקינו שלא תגבה האשה כתובתה וכו', והוא כולל אף הגרושה שאינה גובה כתובתה אלא מן הקרקע, וא"כ הא צ"ע מ"ש. הכא דפסק בסתמא דנשבע שבועת התורה ומ"ש משבועת העדות. אכן לפמש"נ נראה דהיינו טעמא דנשבע שבועת התורה, משום דכיון דאיירי שהבעל קיים וא"כ הא איתא גם לעיקר החיוב ושעבוד הגוף, וע"כ אע"ג דאיכא תק"ח שלא תגבה כתובתה אלא מן הקרקע והי' צריך להיות משום זה דינה ככפירת קרקע, אבל כ"ז הי' שייך אם היינו באין לדון משום שעבוד הנכסים, דהוא מדין תביעת הנכסים עצמן המשועבדים, בזה הוא דהי' הדין דכיון דמשועבד לה רק קרקע א"כ הא עיקר תביעתה היא על הקרקע, משא"כ היכא דאנו באין לדון מדין תביעת עיקר החוב ממון ושעבוד הגוף שלו, א"כ לזה לא שייך כלל מה דאינה נגבית אלא מן הקרקע, דמ"מ עצם החיוב של גברא לא שייך לדין קרקע, כי אם דהוא דין חיוב ממון, וכיון דיכול לשלם לה גם ממטלטלין אם ירצה ע"כ לא שייך זאת לדין כפירת שע"ק, ושפיר ס"ל להרמב"ם דחייב שבועת התורה על תביעה זו, וגם דעיין בהפלאה בה' כתובות סי' צ"ו שכתב דשעבוד הגוף של גברא שמחוייב לפרוע חוב הכתובה באמת איתא גם במטלטלין, שמחוייב הוא עכ"פ לפרוע החוב מכל מה שיהי', וא"כ הא איכא כפירת שעבוד הגוף של כתובה דחשוב כפירת מטלטלין ולא כפירת שע"ק, ושפיר מתחייב שבועת התורה על כפירה זו לדעת הרמב"ם, משא"כ בדין שבועת העדות, דאיירי באלמנה לענין לגבות כתובתה מן היורשים, דעיקר חיובא ושעבוד הגוף הרי ליתא כלל אצל היורשים, ורק דין גבי' בלבד שחל על הנכסים מדין שעבוד נכסים, ע"כ שפיר מצרכינן שיהא לה לגבות כתובתה גם מן המטלטלין, דשעבוד הנכסים הרי כיון דאין לה לגבות אלא מן הקרקע בלבד ודאי דהוי שע"ק דלית בי' חיובא דשבועת העדות. והנה בשבועות דף ל"ב שם אמר אביי וכו' הכל מודים בעד סוטה שחייב בעד טומאה דרחמנא הימני', ולקמן שם בסוגיא א"ר פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב וכו' ש"מ משביע עדי קרקע חייב, דילמא דתפישא מטלטלי, ועיין בתוס' שם שכתבו דהך ש"מ משביע עדי קרקע חייב קאי נמי אהכל מודים בעד סוטה, אכן עיין ברמב"ם שפסק להך דינא דעד סוטה בהל"ח ולא כתב שם שום חילוקא בין אם הי' לה לגבות גם ממטלטלין אם לא, והך דינא דעד מיתה כתב בהי"א ושם הוא שכתב הך בד"א וכו', וצ"ע טעמא בזה דהרי גם בעד טומאה שייך הך בד"א, אלא ודאי כמש"כ דבבעל עצמו לא חשיבא שע"ק, מחמת עצם חוב הכתובה ושעבוד הגוף שלו, ולהכי הוא שפסק בסתמא להך דעד סוטה דחייב בשבועת העדות כיון דבכל גווני חייב מאחר דהבעל קיים, וכמש"כ. הלכות נדרים פי"ג הכ"ב אמר לה קיים ומופר ליך בבת אחת ה"ז קיים עכ"ל, והיא איבעיא בנדרים דס"ט, ופשיט לה הגמ' מהא דרבה דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו, וא"כ הרי קשה על הרמב"ם שפסק דההקמה חיילא, והא משום הך טעמא דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו צריכה להיות גם ההקמה בטלה, דזהו יסוד הדין דאפילו בב"א אינו דשניהם בטלים, וכמבואר בקידושין דנ"א ועוד בכמה דוכתי, וכבר עמד בזה הר"ן בנדרים שם. ונראה לומר, דהנה הרי הא דלא חיילא הפרה אחר הקמה הא הוי משום דזהו עצם הדין דהקמה שאינו יכול להפר אח"כ, אכן מה שאינו יכול לקיים אחר שהפר הא אין זה משום דעצם מעשה ההפרה עושה זאת שלא יוכל לקיים אח"כ, אלא משום דכיון שהפר בטל הנדר ושוב ליתא לנדרא שיקיימנו. ולפ"ז הא נמצא דהקמה בעצמה סותרת להפרה, אבל הפרה אינה סותרת כלל להקמה, אלא דהפרה גייז לנדרא וממילא אין לו מה לקיים, ואם אך הוה מצינו שיהא הנדר קיים אחר הפרה אז שפיר הוה חיילא ההקמה. והנה נראה פשוט, דלא שייך הך דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו, אלא היכא שמצד הדין אינו בזאח"ז, אבל היכא דזה שאינו בזאח"ז הוא רק משום דלא יצוייר שיהא בזאח"ז, בזה לא שייך כלל שלא יהא גם בב"א. ולפ"ז הכא בקיים ומופר ליכי כאחת, דהא דלא חיילא הקמה אחר הפרה הוא רק משום דחסר לנו הנדר שיקיימנו, א"כ הא נמצא דלא שייך בזה כלל הך דכל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו לבטל ההקמה, כיון דאין זה מדינא מה שאינו בזאח"ז, ורק משום דלא יצוייר בה שתהא בזאח"ז,