חדושי ר' חיים הלוי עב

שהכופר בקרקע פטור משבועת הפקדון עכ"ל, והוא בשבועות דף ל"ז ר' יוחנן אמר הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטר פטור וכו' משום דהוה שטר שעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות ע"כ, והנה כבר הקשו הראשונים שם דא"כ גם במלוה ע"פ יחשב כפירת שע"ק ויפטר דהא ר' יוחנן ס"ל שעבודא דאורייתא בב"ב דף קע"ה, ועיין בתוס' שתירצו דאיירי במחל לו השעבוד או שאין לו קרקע, אכן הרמב"ם הרי סתם הדבר ולא חילק בין מחל ללא מחל, וש"מ דס"ל דבכל גווני בממון שיש עליו עדים חייב, וצ"ל דדעת הרמב"ם היא דהואיל והפקיעו חכמים השעבוד ומלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות ע"כ לא הויא תו שעבוד קרקעות, ומימרא דר' יוחנן מוכחת כן דנאמרה בסתמא דממון שיש עליו עדים חייב, ואכתי צע"ק דהרי בסוגיין לא נאמר מלוה שיש עלי' עדים כי אם ממון שיש עליו עדים דכייל כולהו גווני, ומצינו ממון שיש עליו עדים שגובה מנכסים משועבדין, כדאיתא בב"ב דף מ"א דהמוכר שדה בעדים גובה מנכסים משועבדים ושם הא הוי בודאי שעבוד קרקעות כיון דגובה ממשועבדים. וסתימת הסוגיא ולשון הרמב"ם הרי משמע דלא מיפטר רק בכפירת שטר וצ"ע דמ"ש. ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דבאמת הרי בכל שעבודא תרתי איכללו בי', שעבוד הנכסים מכל שיש לו בין קרקעות ובין מטלטלין, ושעבוד הגוף דהוא עצם החוב בחיוב גברא דרמי עלי' לשלם חובו, וזהו עיקר חיובו ועיקר שעבודא, ושעבוד הנכסים ממילא הוא דקאתי. וכמבואר בב"ב דף קע"ד דשעבוד הנכסים לית בהו רק דין ערב, וכמבואר כ"ז בר"ן פ' הכותב בשם ר"ת. אשר ע"כ לענין דינא דשעבוד קרקעות, נהי דשעבוד הנכסים הוי בכלל תביעת קרקע ומשום דאיכלל בזה גם השע"ק, אבל לענין עצם החוב ושעבוד הגוף שלו בזה לא שייך כלל דין שע"ק, וגם דין גבית החוב מהנכסים הרי הוא מתחלק, דאם באנו לדון מחמת דין שעבודא דאורייתא, דהנכסים בעצמן משועבדים לגבית החוב גם בלא דין גבי' של הלוה, וכדחזינן דגובה גם מן הלקוחות, בזה ודאי דין תביעת קרקע בי', כיון דהוי זכות ושעבודא דרמיא על עצם הנכסים דאית בהו גם קרקעות, משא"כ אם נדון בדין גבי' שבנכסים הבא מחמת חיובא דלוה, שמחוייב לשלם מנכסיו, בזה לא איכפת לנו כלל אם הוא מקרקעי או מטלטלי, דמ"מ הכל הוא מחמת עיקר חובו שהרשות בידו לשלם מכל מה שירצה, ואין בו דין קרקע כלל, וא"כ לענין קרבן שבועה, נהי דכפירת שעבוד הנכסים הוי זאת כפירת קרקע, אבל הרי יש כאן גם כפירת עצם החוב וחיוב תשלומין שלו שזהו יסוד כפירתו דאין בה דין קרקע כלל, וע"ז שפיר מתחייב בקרבן שבועה, ורק בשטר הוא דחשוב כפירת שע"ק, משום דשטר יש בו דין הקנאת שעבוד, ע"כ זהו דמשוי לי' גם לעצם החוב שיהא בכלל שע"ק, וגם דהשטר מועיל דאינו נגמר כפירת וגזלת החוב כי אם בצירוף כפירת וגזלת השעבוד נכסים שבשטר, ולהכי הוא דיש בו דין כפירת קרקעות להפטר מקרבן שבועה. ולפ"ז נמצא, דגם מד"ת דגובה מנכסים משועבדין גם בלא שטר, מ"מ אין בו דין קרקע ומתחייב בקרבן שבועה מחמת כפירת עצם החוב, וממילא דגם במוכר שדה בעדים חייב בקר"ש, ורק בשטר לבד הוא דאית בי' דין כפירת שע"ק, ומיושב היטב סתימת לשון הסוגיא ולשון הרמב"ם, וכש"נ. והנה בב"ק דף ק"ד איתא עדיין אני אומר אימתי אינו משלם חומש על גזל אביו בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו, הוא ולא אביו אביו ולא הוא הוא ואביו מנין ת"ל אשר גזל ואשר עשק והוא לא גזל ולא עשק וכו' ופריך שם בגמ' וניחייב בנו חומש אשבועה דידי', אמרי בשאין גזלה קיימת, אי בשאין גזלה קיימת אפילו קרן נמי לא משלם, לא צריכא דאיכא אחריות נכסים, וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי מלוה ע"פ היא ומלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, אמרי בשעמד בדין, אי בשעמד בדין אפילו חומש נמי משלם, אר"ה ברי' דר"י לפי שאין משלמין חומש על כפירת שע"ק, וקשה לפי המסקנא דהפטור הוא בגוונא דהוי שע"ק א"כ ל"ל קרא דאשר גזל דאינו חייב על גזל אביו והא בלא"ה מיפטר משום דהוי שע"ק, וצ"ל דהקרא דאשר גזל הוא אסמכתא בעלמא, ועיין בש"מ שהביא מהסוגיא דלעיל דף ס"ז דאיתא שם מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי, האי אשר גזל מיבעי למעוטי גזל אביו שאינו מוסיף חומש א"כ וכו', הרי להדיא דהויא דרשא גמורה ולא אסמכתא, וצ"ל דאצטריך קרא לנשבע אביו והודה הוא דבשעת הודאה לא איכפת לן אם הוא שע"ק או מטלטלין. אכן ברמב"ם פ"ז מהל' גזלה ז"ל בד"א כשהי' חייב לשלם מחמת עצמו אבל אם הי' חייב לשלם מחמת אביו אינו משלם חומש כיצד כגון שגזל אביו או גנב או שהי' חייב לאחרים והבן יודע וכפר הבן ונשבע ואח"כ הודה משלם הקרן בלבד שנאמר אשר גזל על גזלו הוא מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזל אביו עכ"ל, הרי דפסק הרמב"ם דהויא דרשא גמורה ועיקר הדין הוא דהבן אינו מחוייב חומש בשבועתו על חוב וגזל אביו, ולפ"ז הדר קשה דתיפוק לן דפטור משום דהוי שע"ק. אכן לפמש"נ הרי ניחא, דבשבועת הבן וכפירתו הלא תרתי איכללו בה, גזל הבן עצמו כיון דהנכסים הם תח"י, וגזלת האב, ודיניהם חלוק, דלענין גזל הבן עצמו הרי ליכא רק כפירת שעבוד הנכסים בלבד, דשעבוד הגוף הרי ליכא על הבן, ואין עליו שום חיוב כלל לסלק חוב אביו, ורק הנכסים המשועבדין מחמת חוב אביו הם תח"י בירושתו, דזה לא הוי רק כפירת שעבוד נכסים, וכיון דבנכסים שירש איכא גם קרקעות א"כ ממילא דדין כפירת שע"ק בהו דפטור מקרבן וחומש, משא"כ אם נבא לדון על כפירתו בשעבוד אביו, בזה שפיר איכא שעבוד הגוף ודין חובת תשלומין דאע"ג דמיית לא פקע שעבודא מיני', ויורש כרעא דאבוה הוא דחייל טענתו וכפירתו גם על שעבוד הגוף של אביו, וגם דיכול לסלקו בכל מה שירצה, ושפיר הוי זאת כפירת חוב של ממון ולא כפירת קרקע, דצריך להיות חייב עלי' קרבן וחומש, ועל זה הוא דבא הגזה"כ דאשר גזל דעל גזל שלו מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזל אביו, דמשו"ה הוא דמיפטר לגמרי מקרבן וחומש, ומיושבת היטב הסוגיא דב"ק, דלענין גזל הבן עצמו דאיירי בסוגיא שם שפיר קאמר הגמ' דהוי שע"ק כיון דאין שם רק כפירת שעבוד הנכסים, משא"כ לענין כפירת שעבוד אביו דאיכא גם שעבוד הגוף ודין מטלטלין בו, א"כ שפיר הי' מתחייב אי לאו משום דינא דעל גזל שלו מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזל אביו, ואה"נ דהך דרשא דאשר גזל הויא דרשא גמורה מד"ת וכדעת הרמב"ם שהבאנו, וכש"נ. ועכ"פ נמצינו למדין מתוך הסוגיא, דאפילו במקום דאית לי' קרקע וחייל עלי' שעבודא מד"ת, מ"מ כפירת עצם החוב ושעבוד הגוף שלו חשוב כפירת מטלטלין לענין דין קר"ש, וא"כ הא ניחא הסוגיא דשבועות דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב דאיירי בכל גווני ומשום כפירת שעבוד הגוף שבו, וכמש"כ בדעת הרמב"ם, וכש"נ. והנה אמנם דלכאורה הסוגיא דגזל אביו אכתי צע"ק, די"ל דעל כפירת שעבוד הגוף של האב שמת לא שייך למיחייבי' קר"ש, ואע"ג דשעבודא לא פקע מהאב, אבל מ"מ דין כפירת ממון לית בי' כיון דליתא להאב, וא"כ הא שוב צ"ע, קרא דאשר גזל דממעטינן מיני' גזל אביו ל"ל, דאי משום שעבוד הנכסים הא הדר דינו להיות חשוב שע"ק דבלא"ה פטור מקר"ש. אכן נראה, דהרי באמת צ"ע גם בכל