חדושי ר' חיים הלוי סה

טריפה ולא נבלה, וא"כ הרי י"ל דאה"נ דבעיקר חלות דין ואיסור נבלה כולה ומקצתה חדא נינהו, ורק דלא משכחת גוונא דמתה אלא בכולה. אכן נראה דכל זאת הפרכא היא רק לענין זה שכתבנו דהגידין והעצמות מצטרפי אף בלא טעמא דברי', דבזה הלא דינו תלוי בעיקר איסורו אם הוא על הבשר והגידין והעצמות יחדיו אם לא, ובזה שפיר יש לחלק בין שם מיתה לדין איסורו, משא"כ אם נימא כמש"כ בראשית דברינו, דטעמו של הרמב"ם הוא משום דס"ל דנבלה חשיבא ברי', א"כ תתישב היטב דעת הרמב"ם, דנראה דשם נבלה ושם מיתה חדא מילתא היא, דשם מיתה זהו עיקר דין נבלה, וממילא דכמו דשם מיתה לא שייך רק בכולה ולא במקצתה, כמו כן עיקר שם נבלה הוא מדברים השייכים רק בכולה, וא"כ י"ל דבדין ברי' לא איכפת לן כלל בדין איסורו אם הוא דוקא בכולו או גם במקצתו, כ"א דהעיקר תלוי רק בעיקר השם אם הוא מילתא דתליא בהברי' כולה אם לא, וא"כ שפיר י"ל דכיון דשם נבלה הוא מהדברים דלא שייכי רק בברי' שפיר חייל בה דין ברי' משום זה ושפיר מצטרפי בה גם גידין ועצמות לשיעורא והא דהקשינו לעיל דאיך חשיבא נבלה ברי' מאחר דגם לאחר שתחלק שמה עליה, י"ל דס"ל להרמב"ם דהעיקר תלוי רק ביסוד חלות שמו ואיסורו, דכל שחלות שמו ואיסורו מתחלה הוא דוקא כשהוא כולו כברייתו אז שוב חייל בי' דין ברי', ולא איכפת לן במה דלא פקע שמו ממנו גם לאחר שיחלק, דמ"מ כיון דלחלות שמו בעינן דוקא כולו כברייתו א"כ הא נמצא דיסוד שמו תלוי בברייתו ע"כ שפיר חשוב ברי'. ואם נימא כאופן הראשון שכתבנו בדעת הרמב"ם דס"ל דגם עיקר איסורא דנבלה לא חייל רק על שלמה, א"כ בודאי יתישב גם הך טעמא דברי', דזה דחלות איסורה הוא רק בשלמה בודאי יש להועיל להחשיבה עי"ז ברי'. ולפ"ז הרי מיושב היטב דעת הרמב"ם הא דפסק דבאכלה כולה הגידין והעצמות מצטרפין, משום דחשיבא ברי', ורק דבעינן בה כזית משום דאכילה כתיב בה, אשר בזה הלא עצמות וה וגידין מצטרפין, וכש"נ. והנה דברי הרמב"ם תמוהין מהסוגיא דחולין דף ק"ב שם דאמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכ"ש, ומוקי לה שם בגמ' דהא דבחייה בכ"ש ר"ל במשהו בשר גידין ועצמות, הרי להדיא דבמיתתה בעינן כזית מלבד הגידין והעצמות, והרי הכא באכלה כולה איירינן וכדאמרינן דטמאה גם במיתתה בכ"ש, והיינו משום דטמאה הויא ברי' דהוא באכלה כולה, הרי להדיא דבנבלה אף באכלה כולה אין העצמות והגידין מצטרפין, וכן שם בסוגיא עוד נטל צפור שאין בו כזית ואכלו רבי פוטר וראב"ש מחייב וכו' חנקה ואכלה דברי הכל בכזית, עד כאן לא פליגי אלא דמ"ס בחייה לאברים עומדת ומ"ס בחייה לאו לאברים עומדת דכו"ע מיהא לא בעינן כזית, אר"נ במשהו בשר גידין ועצמות, ומי איכא מידי דבכולי' לית בי' כזית בשר ובחד אבר אית כזית במשהו בשר גידין ועצמות, אר"ש אין בקלניתא, הרי להדיא דבחנקה ואכלה בעינן כזית מהבשר לבד אף שאכלה כולה, וזהו להדיא היפך דברי הרמב"ם דבאכלה כולה מצטרפי בה הגידין והעצמות לשיעורא אף באכלה אחר שמתה לחיובי עלה משום נבלה, וצ"ע. והנראה לומר לדעת הרמב"ם, דהנה הלא מהא דחלוק בחייה מבמיתתה יש לישב בפשיטות, דבחייה דאיסורה משום אבמ"ה א"כ הלא הוא מתחייב בצירופא דגידין ועצמות גם אם רק אבר אחד הוא כברייתו בחיבור בשר גידין ועצמות יחדיו, משא"כ במיתתה הלא אין העצמות והגידין מצטרפין כ"א כשהיא כולה בחיבור בשר גידין ועצמות יחדיו, וא"כ הא מצינו לאוקמי מילתא דרב דבחיי' בכ"ש במיתתה בכזית דקאי בגוונא דרק אבר אחד מינה הוא כברייתו בבשר גידין ועצמות יחדיו, אלא דעדיין קשה מהא דטמאה בין בחיי' בין במיתתה בכ"ש דהוא מטעם ברי', ובע"כ דמיירי כשהיא כולה כברייתה, ומ"מ בטהורה כה"ג בעינן במיתתה כזית. ואשר נראה בע"כ לומר בזה, דהנה לפמש"נ הרי באמת חלוק דין טמאים מדין נבלה, דטמאה חשיבא ברי' וחייבין עלה בכ"ש מדין ברי' משא"כ בנבלה דלאו ברי' היא, וכל דין צירוף גידין ועצמות שבה הוא מדין בפ"ע דכשהיא כולה כברייתה העצמות והגידין מצטרפי בה לשיעורא, ולפ"ז נראה דבאמת לא תליין בהדדי, ויוכל להיות גוונא דתהא נחשבת ברי' לענין איסורא דטמאים, ומ"מ לא יהא בה דין כברייתה לענין צירופא דגידין ועצמות בנבלה, והוא, דבדין ברי' הרי צריכינן רק שתהא צורת הבריה עליה, ואף אם מחוברין זל"ז באיזו חיבור שיהיה, כל שהרי היא בצורתה הרי היא בדין ברי' שלה, משא"כ לענין דין כברייתו בשר גידין ועצמות, לא סגי בהא דצורת ברייתה עליה לבד, כי אם דבעינן לזה דין חיבור, שיהיו עפ"י דין חשיבי מחוברין הבשר גידין ועצמות יחדיו בדיני חיבור, אז הוא דאית בהו דין כברייתו לענין צירופא דגידין ועצמות, אבל אם יהיו מחוברין זל"ז באיזו חיבור דלית בי' דין חיבור מדינא, אז שוב העצמות והגידין לא מצטרפי, וא"כ הא ניחא הסוגיא דחולין גם לדעת הרמב"ם, דנהי דהסוגיא מיירי באכלה כולה וכשהיא שלמה שכולה מחוברת דאלא"ה הא לא הויא ברי', אבל מ"מ י"ל דאיירי בכה"ג דאין בה דין חיבור, ומשו"ה פטור משום נבלה, דאין העצמות שבמקצתה מצטרפין לבשר שבמקצת השני, כיון דלית בהו דין חיבור, ושפיר מיפטר משום נבלה גם לדעת הרמב"ם, ומ"מ בטמאה חייבין עליה בכ"ש משום דצורת ברייתה עליה, וכש"נ. והנה כ"ז כתבנו לדעת הרמב"ם, אבל דעת הרבה ראשונים אשר כן היא גם דעת רש"י ותוס' בדף ק"ב שם דבנבלה אין העצמות והגידין מצטרפין אף באכלה כולה, ונראה די"ל דבאמת גם אינהו ס"ל בעיקר הדין כמש"כ לדעת הרמב"ם, דחלות דין נבלה לא שייך רק בברי' שלמה, אלא דס"ל דמ"מ לא מהניא זאת לענין צירופא דגידין ועצמות, ולא דמי לאבמ"ה, דדעת התוס' הרי כבר הבאנו דס"ל דאיסורא דאבמ"ה הוא רק בכל האבר כולו וכשחלקו פקע איסורי', וא"כ הא נמצא דכל עיקר איסורי' הוא רק בהבשר גידין ועצמות יחדיו, וממילא דלא שייך למילף נבלה מיני', ואפילו לדעת רש"י דס"ל בדף ק"ג ע"ב שם דאבמ"ה שחלקו לא פקע איסורא מיני', וכל הך דינא דחלקו פטור הוא לענין צירופא דגידין ועצמות, מ"מ לא דמי לנבלה, דבאבמ"ה נהי דאחרי שחייל בי' דין אבמ"ה תו לא פקע מיני' בחלוקתו, אבל מ"מ בעיקר דין איסורי' הוי דינא דהבשר גידין ועצמות דוקא כולהו ביחד הם גוף איסורא דאבמ"ה, והבשר בלא צירוף הגידין והעצמות אין בו שם אבמ"ה, משא"כ בנבלה, הא דבעינן בה כולה הוא רק משום דבלא כולה לא חייל בה דין נבלה, וחסר במה שיחול עלה דין נבלה, אבל מ"מ כשהיא כולה אז חייל על כל מקצת בפ"ע איסורא דנבלה, והבשר בלא הגידין והעצמות הוא גוף איסורא דנבלה, וא"כ לא שייך זאת כלל לדין צירוף גידין ועצמות. ובזה הוא שחולק הרמב"ם וס"ל דזה לחוד מה דלחלות דין נבלה בעינן דוקא כולה, ג"כ מועיל שיצטרפו בה גידין ועצמות, אבל אה"נ די"ל דבעיקר הדין גם דעת רש"י והתוס' כהרמב"ם, דחלות דין נבלה הוא רק בכולה ולא במקצתה, וכש"נ. פ"ט הל"ט נפל חלב לתוך קדרה של בשר טועמין החתיכה שנפל עליו החלב וכו' ואם יש בהחתיכה טעם חלב וכו' נאסרה אותה החתיכה ומשערין בכולה אם היה בכל שיש בקדרה וכו' כדי שתהי' חתיכה זו אחד מששים מן הכל החתיכה אסורה והשאר מותר עכ"ל,