חדושי ר' חיים הלוי סו

ובהשגות ז"ל אנו אומרים שלא שמענו כל החתיכה נעשית נבילה אלא לדעת רבי יהודה דמחמיר מין במינו אבל לרבנן לא, ולדברי הכל אם לא ניער כלל אין שאר החתיכות נאסרות וכו' ל"ל ניער את הקדרה והלא החתיכה קבלה טעם חלב ונעשית נבילה בלא ניעור הרי יוצאת מאותה חתיכה רוטב לשאר חתיכות והוא רוטב נבילה, אלא ש"מ דבעינן שיצא מן החלב האסור לחתיכות וכו' ואם יש באותו חלב כדי ליתן טעם בכל החתיכות אסורות לרבנן וכו' עכ"ל. וצ"ע בדברי הראב"ד, דמאי שייכות הך דמין במינו הכא, הרי כ"ז לא שייך אלא אם נימא דהחתיכה נעשית נבילה וצריכה ששים לרבנן ואז אמרינן דלר"י לא בטלה כלל, אבל אם נימא דאין יתר הקדרה נאסרת אלא בנתינת טעם מהחלב אבל נתינת טעם מהבשר אינו אוסר כלל, וא"כ הרי ממילא לא שייך הכא גם הך דמין במינו לא בטל, כיון דאין איסורה רק מהחלב ולא מהבשר, וצ"ע. ואין לומר דזה גופא אם אמרינן נעשית נבילה תלוי בדין מין במינו אי בטיל או לא, דזה מובן דאין להם שייכות אהדדי, וע"כ דברי הראב"ד צ"ע. ונראה לומר, דהנה יסוד המחלוקת של הרמב"ם והראב"ד היא, בהא דמבואר בחולין דף ק"ח דאפשר לסוחטו אסור, דדעת הרמב"ם היא משום דמשנעשה בשר בחלב נאסר גוף הבשר וגוף החלב, ונעשין עצמו של איסור, ואף אם יפרד אח"כ הבשר והחלב זה מזה ג"כ הן עצמן של איסור, ודעת הראב"ד היא דאינן אסורין אלא כל זמן שהן ביחד בשר וחלב, אבל כשנתפרדו זמ"ז חוזרין להיתרן, ואע"ג דכשהן ביחד כ"א בפ"ע הוי עצם האיסור, מ"מ כשנתפרדו פקע מינייהו דין בשר בחלב וחוזרין להיתרן, וכדהוכיח זה הראב"ד מהא דבלא ניער אח"כ הקדרה שאר החתיכות מותרין, והיינו משום דבלא ניער אין טעם החלב יוצא לשאר החתיכות משום דאין בלוע יוצא בלא רוטב, הרי דבעינן דוקא טעם החלב לאסור החתיכות, אבל מטעם הבשר בעצמו מותר, דאלא"ה אף בלא ניער תאסר מיהא הקדרה משום טעם הבשר בלבד שיוצא גם בלא רוטב, אלא ש"מ דכשיתפרדו הבשר מהחלב חוזרין להיתרן, ואין אסורין משום בשר בחלב אלא כ"ז שהן ביחד הבשר והחלב. ולפ"ז לפ"ד הראב"ד דבשר בחלב חוזר להיתרו, א"כ הא דאפשר לסוחטו אסור אין זה משום דנעשה נבילה והוי עצם האיסור, דכיון דנתמעט בלוע החלב שבו מנתינת טעם הרי ג"כ פקע מיני' שם בשר בחלב, וכמבואר בסוגיא דחולין דף ק"ח דכל שאין בו בנו"ט לא הוי דרך בישול, וא"כ הרי הוא שוה ממש לנתפרד לגמרי הבשר מהחלב דצריכין להיות חוזרין להיתרן, ובע"כ צ"ל דהא דאפשר לסוחטו אסור הוא דין בפ"ע דהואיל וכבר נאסרה שוב אין אותה החתיכה ניתרת, וזהו הדין של אפשר לסוחטו שהוא אסור. ומעתה יבואר כוונת הראב"ד, דהנה חלוק דין טעם כעיקר מדין מין במינו דלא בטל, דהא דמין במינו לא בטל הוי הפקעה בעיקר דין ביטול דליתא במין במינו, והרי הוא כמו שהוא בעיני', משא"כ הגזה"כ דטעם כעיקר אין זה דין הפקעת ביטול, כ"א דהוי חלות שם איסור, דאע"ג דהוא בתערובתו ואית בי' דין ביטול אבל טעם כעיקר אסור הוא, וכמבואר בסוגיא דפסחים דלענין למילף שאר איסורים מנזיר צריכינן לדין ק"ו או בנין אב, ולא חשבינן לי' לגילוי מילתא בעלמא דלא בטיל, אלא ודאי דהוא משום דהוא זה דין חלות איסור של טכע"ק. והכי מתבאר מהא דצריכינן לקרא דמשרת דטעם כעיקר, ואע"ג דכבר דרשינן מקרא דהטמאים דצירן ורוטבן אסור דטכע"ק, אלא משום דהתם איירינן כשהוא בפ"ע, דטעם היוצא מן האיסור אסור, והקרא דמשרת אתי לאיסורא דטכע"ק אף שהוא בתערובתו וביטולו. ולפ"ז נראה, דדעת הראב"ד דבאיסורא דאפשר לסוחטו כיון דבאמת הרי פקע עצם האיסור מיני', ורק משום דכבר נאסר אינו חוזר להיות ניתר, א"כ לא שייך זאת אלא על הנאסר כשהוא בפ"ע, משא"כ לענין למידן בי' דין טכע"ק דהוא גזה"כ של איסור כשהוא בתערובתו וביטולו אין בזה כלל דין אפשר לסוחטו, ולא שייך לומר בי' דה"ה באיסורי' שמקודם, דכיון דה"ה בביטולו הרי הוא חשוב כהיתר לענין תערובתו, משא"כ במין במינו למ"ד דלא בטל דפקע מיני' עיקר דין ביטול, א"כ הרי הוא כמו שאינו בתערובת כלל, וע"כ שפיר הוי באיסורו שכבר נאסר ונוהג בי' איסורא דאפשר לסוחטו, וכש"נ. וע"כ זהו ביאור דברי הראב"ד, שכתב להוכיח מהא דאין טעם הבשר בלא החלב אוסר תערובתו דש"מ דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה לעולם, אלא דאיסורו הוא רק כל זמן שהוא בב"ח, ולפ"ז הא נמצא דגם באפשר לסוחטו כיון דאין בו כדי נתינת טעם דלא הוי דרך בישול ג"כ פקע מיני' דין חנ"נ, ואיסורא דאפשר לסוחטו הוא רק משום שכבר נאסר, דשייך זאת רק לגבי נפשי' ולא לגבי תערובתו, וע"כ ממילא דאינה אוסרת תערובתה רק לר"י דמין במינו לא בטל, משא"כ לדידן דקי"ל מין במינו בטל אין התערובת נאסרת כלל, וכמש"כ דבכה"ג לא שייך איסורא דטכע"ק, וע"כ ממילא דיתר התערובת כל שאין בה טעם חלב מותרת, וכש"נ. ויסוד לדברי הראב"ד נראה דהוא מסוגית הגמ' בחולין שם דתניא שם טפת חלב שנפלה על החתיכה כיון שנתנה טעם בחתיכה החתיכה עצמה נעשת נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה דר"י וחכ"א עד שתתן טעם ברוטב ובחתיכות ומוקים לה בגמ' דפליגי באפשר לסוחטו אם אסור אם לא, ופריך שם הגמ' ממאי דילמא אפשר לסוחטו ד"ה אסור והכא במין במינו קא מיפלגי, וקשה דהא נ"מ טובא דאם טעמא דחכמים הוא משום דאפשר לסוחטו מותר א"כ האי עד שתתן טעם פירושו שיתן החלב טעם בקדרה, ואם אפשר לסוחטו אסור ורק דמין במינו בטל א"כ האי עד שתתן טעם פירושו שתתן כל החתיכה טעם, וצ"ל דזהו גופא דפריך הגמ' דמאן לימא לן דהאי עד שתתן טעם אחלב קאי ובאפשר לסוחטו פליגי דילמא אחתיכה קאי ובמין במינו פליגי, וזה נראה דחוק, וגם בסוף הסוגיא דמסיק דפליגי באפשר לסוחטו קאמר שם הגמ' דבמין במינו רבנן כר"י ס"ל, וקשה גם זה דהרי בברייתא לא הוזכר רק דרבנן ס"ל דאפשר לסוחטו מותר ומנלן דבמין במינו רבנן כר"י ס"ל. אכן להראב"ד הרי ניחא, דאפילו אם נימא דאפשר לסוחטו אסור מ"מ הרי למ"ד מין במינו בטל אין הקדרה נאסרת אם לא שיהיה בה טעם חלב, וא"כ כולהו אוקימתי שוין דעד שתתן טעם בקדרה אחלב קאי, ובלא"ה שאר הקדרה מותרת מלבד אותה חתיכה עצמה שנשארת באיסורה, וניחא ג"כ הא דקאמר הגמ' דרבנן כר"י ס"ל במין במינו דלא בטל, דמדתלי היתר תערובתן בדין אפשר לסוחטו מותר ש"מ דבלא"ה היה התערובות נאסר וזהו רק אם נימא דמין במינו לא בטל, וכמש"כ. פ"י הט"ו יראה לי שאין דין נטט רבעי נוהג בחו"ל אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה, וק"ו הדברים ומה סוריא שחייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי וכו' חו"ל לא כש"כ שלא יהי' נט"ר נוהג בה וכו' והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחו"ל ואח"כ יהי' מותר באכילה ואין לדבר זה עיקר עכ"ל והנראה בביאור פלוגתת הרמב"ם והגאונים, דהנה יש לפרש ההלכה דערלה נוהגת בחו"ל בתרי גווני, דהלא הא ודאי דערלת חו"ל וערלת א"י תרי מילי נינהו וחלוקין בדיניהם, וכדחזינן דבעיקר ההלכה נאמר דערלת