חדושי ר' חיים הלוי סג

בטריפה מצד אביו אפילו למ"ד אין חוששין לזרע האב, משום דנהי דלא חשיב מינא דאבוהי' לענין למיחל בי' דיני אביו מחמת עצמו משום דאין חוששין לזרע האב מ"מ איסורא דיוצא מן הטמא מ"מ אית בי', ושפיר חייל בי' הך דינא דזו"ז גורם. ומעתה מיושבים היטב דברי הרמב"ם שכתב טעמא דמותר אפרוח שנולד מביצת טריפה משום דאין מינו טמא, ולא תקשי עלי' מהא דבתמורה אמרינן דטעמא הוא משום דכמה דלא מסרח לא גביל וכי מסרח עפרא בעלמא הוא, דהרמב"ם סובר דהך טעמא דכי מסרח עפרא בעלמא הוא לא מהני רק אם באנו לדון איסורו מדין יוצא, וזהו עיקר איסורי' משום שבא מן הטמא, ובזה הוא דמהניא הא דכיון דבשעתא דקא גביל עפרא בעלמא הוא ע"כ שוב לא הוי יוצא מן הטמא, אבל אם אמרינן דאיהו מצד עצמו חייל בי' איסורא א"כ לא שייך כלל טעמא דגביל מעפרא דמ"מ שפיר חייל עלי' אח"כ איסורא מחמת עצמו, וזהו שהוסיף הרמב"ם הא דאין מינו טמא, ר"ל דמשו"ה לית בי' איסורא מחמת עצמו, וכל איסורו הוא רק משום יוצא מן הטמא, וע"ז מהני טעמא דקא גביל מעפרא, ונמצא דהנך תרי טעמים תרווייהו צריכין להדדי, וכש"נ. פ"ד ה"ג האוכל עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום אוכל נבלה ואע"פ שאין בו כזית הואיל ואכלו כולו, ואם אכלו אחר שמת עד שיהי' בו כזית ואע"פ שאין בכולו בשר כזית הואיל ויש בכולו כזית חייב עליו משום נבלה עכ"ל, והנה דברי הרמב"ם תמוהין דמאי שיאטי' דעוף חי להתחייב עליו משום נבלה, וכבר עמד ע"ז הלח"מ שם. והנראה לומר, דבאמת הרמב"ם מיירי הכא בגוונא דהוי נבלה מחיים, וכגון בנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת דפסק הרמב"ם בפ"ג מהל' שחיטה הי"ט דהיא נבלה מחיים עיי"ש, ולהכי הוא שפסק דלוקה משום נבלה, וכל עיקר מה דבא הכא להשמיענו הוא רק דין שיעורא, דהיכא דהוא חי עדיין דיש בו דין ברי', וכדקי"ל דשחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה, וא"כ הרי הוא חשוב עוד ברי', וע"כ לוקה גם בכ"ש ולא בעינן בו כזית, משא"כ באכלו אחר שמת דלא הוי עוד ברית נשמה ע"כ בעינן בו כזית, וזהו יסוד דברי הרמב"ם הכא לאורויי שיעורא דנבלה, אבל אה"נ דלאו בכל עוף טהור חי קאמר דלוקה משום נבלה כי אם בגוונא דהוי נבלה, דכל הפרק הכא איירי רק בדין חיובא דנבילה, ובדין מה מיקרי נבלה סומך על מה שכתב בהל' שחיטה דשם מבואר כל דיני נבלה וכמש"כ. והנה לקמן בהי"ח פסק הרמב"ם דהאוכל מנבלה מן העצמות ומן הגידין ה"ז פטור ואינן מצטרפין עם הבשר לכזית. והכא הרי פסק דאפילו אם אכלה אחר שמתה לא בעינן כזית מן הבשר לבד כי אם שיהא בכולה כזית דהיינו עם העצמות והגידין ביחד, ובע"כ צ"ל דהכא שאני דשלמה הויא ברי' ובברי' מצרפינן כולה לשיעורא אף הגידין והעצמות ג"כ, אשר לפ"ז הרי צ"ע למה בעינן כזית והלא בברי' חייבין עליה בכ"ש, וגם מ"ש אכלה בחיי' לאכלה אחר שמתה כיון דבין כך ובין כך הויא ברי'. וצ"ל דס"ל להרמב"ם לחלק דבחיי' דהרי היא ברית נשמה לית בה דין שיעורא כלל וחייב עלה בכ"ש, משא"כ באכלה אחר שמתה דלא הויא ברית נשמה וכל דין ברי' שלה הוא רק משום דין איסורה דהוי כברייתה ע"כ בעינן בה כזית משום דאכילה כתיב בה, ורק דהעצמות והגידין מצטרפין להשלים שיעורא, וכמבואר כן בחולין דף ק"ב לענין אבר מן החי דהוי ג"כ ברי' דמ"מ שיעורו בכזית ורק דהעצמות והגידין מצטרפין, וס"ל להרמב"ם דהוא הדין בכל ברי' שהיא משום טעמא דאיסורו כברייתו דצריך בי' כזית משום טעמא דאכילה כתיב בי' ורק בברית נשמה הוא דשיעורו בכ"ש. ועיין בחולין דף צ"ו דמבואר שם דגיד הנשה שאכלו כולו לוקה אע"פ שאין בו כזית משום דברי' הוא, הרי להדיא דגם בברי' דלא הויא ברית נשמה ג"כ לא בעיא שיעורא. אכן התם שאני כמבואר שם בגמ' דאכילה דכתיב בי' אתי לאורויי דאי אית בי' ארבעה וחמשה זיתים ואכל חד כזית מיחייב, והיינו משום דבקרא כתיב לא יאכלו את גיד הנשה דהוה משמע כולו, וממילא דליכא קרא דאכילה להצריך כזית דוקא, משא"כ בנבלה דלזה שיתחייב על כל כזית אף בלא אכלה כולה לא צריך קרא דגוף האזהרה דלא תאכלו כל נבלה משמע בין כולה בין מקצתה, ובע"כ דהא דאכילה כתיב בה הוא דאף באכלה כולה בעינן דוקא כזית, ועיין בתוס' בחולין שם שהקשו מהא דבאבר מן החי בעינן דוקא כזית משום דאכילה כתיב בי', ואמאי לא נימא דהא דכתיב בי' אכילה הוא לחייב באכל כזית ממנו אף בלא אכל כל האבר, ותירצו דכיון דחלקו פקע מיני' איסור אבר מן החי וכמבואר בחולין דף ק"ג, ואכתי קשה לדעת הרמב"ם שפסק בפ"ה מהל' מאכלות אסורות דאף על מקצת אבר ג"כ חייבין משום אבמ"ה, וא"כ הא תשאר לדידי' קושית התוס', ובע"כ צ"ל כמש"כ דהתם שאני משום דלחייב על כזית של מקצת אבר לא צריך קרא דקרא סתמא כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר, וא"כ ה"נ בנבלה דכוותה]. ועיין במכות דף י"ז דאיתא שם דרבנן ס"ל ברית נשמה חשובה חטה לא חשובה, והיינו משום דלענין להתחייב עליו בכל שהוא בעינן דוקא ברית נשמה, וכש"נ. אלא דיסוד הדברים דנבילה חשיבא ברי' צ"ע, מ"ש נבילה משארי איסורין כגון חלב וטריפה וערלה וכלאי הכרם, וכבר הקשו כל הראשונים גם על גיד הנשה ואבר מן החי אמאי חשיבי ברי' ומ"ש משארי איסורין, והעלו דתלוי בהא דכל שאם יחלק אין שמו עליו כגון גיד הנשה דדוקא כשהוא כברייתו הוא דמיקרי גיד אבל חתיכת גיד לאו גיד מיקריא וכן אבר מן החי דחתיכה לאו אבר מיקריא וע"כ חשיבי ברי', משא"כ מה דכשיחלק ג"כ שמו עליו אז אין זה בכלל ברי' עיי"ש בדבריהם, אכן אם נימא דנבילה ג"כ חשיבא ברי' כשהיא שלמה א"כ הרי צ"ע מ"ש נבלה משארי איסורין דלא חשיבי ברי' והלא נבלה ג"כ שמה עליה אף לאחר שתחלק וצ"ע. והנה ברמב"ם בפ"ה מהל' מאכלות אסורות ז"ל חתך מן האבר בשר כברייתו וגידין ועצמות כזית ואכלו לוקה אע"פ שאין בו בשר אלא כל שהוא, אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי והפריד הבשר מן הגידין ומן העצמות אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו ואין העצמות והגידין מצטרפין בו לכזית מאחר ששנה ברייתו, חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט אם יש במה שאכל כזית בשר חייב ואם לאו פטור עכ"ל, והוא מהסוגיא בחולין דף ק"ג דאיתא שם בעא מיני' רשב"ל מר"י חלקו מבחוץ מהו א"ל פטור, וכל הראשונים פירשו דהוא משום דכיון דחלקו פקע שם אבר מיני' ופקע איסורי', ומשום דאיסורא דאבמ"ה הוא רק באבר שלם, ובזה הרמב"ם חולק וס"ל דבעיקר איסורא דאבמ"ה כיון דבשעה שנתלש דין אבר בי' וחלה בי' איסורא דאבמ"ה א"כ שוב לא פקע מיני' דין אבמ"ה והרי הוא באיסורו לעולם, והסוגיא דחלקו פטור מפרש לה הרמב"ם דקיימא לענין דין גידין ועצמות דמצטרפי באבמ"ה להשלים לכזית, ע"ז הוא דקיימא הסוגיא לומר דכ"ז הוא רק כשהוא כברייתו כל הכזית יחד הבשר והגידין והעצמות יחדיו מחוברין אז הוא דמצטרפי הגידין והעצמות להשלים שיעורא, משא"כ בחלקו והפריד הבשר מהגידין והעצמות אז הדר דין אבמ"ה להיות שוה לשארי איסורין דאין אסור רק בשר דהוא עיקר איסורו ולא גידין ועצמות, ובעינן דוקא כזית בשר ואין הגידין והעצמות מצטרפין לשיעורא. והנה בעיקר הדין דגידין ועצמות מצטרפי לשיעורא באבמ"ה צ"ע, אם יסוד דין זה הוא דהבשר והגידין והעצמות יחד הם גוף האיסור