חדושי ר' חיים הלוי סב

מהכ"ד מינים טהור ג"כ יסודו הוא מדין סימנים, דהרי מסקנת הסוגיא שם דילפינן מהבנין אב דעוף הבא בסימן אחד טהור, ואין טמא אלא דומיא דנשר דלית לי' שום סימן טהרה, וזה באמת ליתא בעולם זולת המינים האמורים בתורה, ולפ"ז הרי ודאי דכל הבנין אב ודין סימני טהרה הם מד"ת, כיון דרק בזה הוא תלוי כל דין עופות טמאים וטהורים. אשר לפ"ז נראה דהנך ד' סימנים תרי דיני בהו, דהשלשה סימנים שבגופו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף יסודם חלות דין סימן טהרה, וחסרון הנך סימנים הוא דין חסרון סימני טהרה, וסימנא דדריסה הוא אדרבה סימן טומאה, ובאינו דורס הוא רק חסרון דין סימן טומאה, אבל דין סימן של טהרה לית בזה, וזהו דתנן אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף טהור, וחלקתן המשנה לשנים, משום דכך הוא יסוד ההלכה שבהן דדורס הוי סימן טומאה ואידך תלתא הויין סימני טהרה, והא דתני ר"ח עוף הבא בסימן אחד טהור, כיון דקאי על סימני טהרה בע"כ דקאי רק על השלשה שבגופו, ואינו דורס לא איכלל בזה כיון דאין בו דין סימן טהרה כלל. ולפ"ז הרי מיושב היטב הא דפסק הרמב"ם דפו"ע אית בהו חד סימן שבגופו וגם אינם דורסים, וכבר הקשינו ע"ז דהרי בכולא סוגיא מבואר דפו"ע לית בהו רק סימן אחד של טהרה, ומעתה הרי ניחא, כיון דהא דאינו דורס הרי לא שייך כלל לסימני טהרה, ורק חסרון סימן טומאה הוא דאית בי', וניחא נמי הא דהקשינו למה הצריכה המשנה דוקא הנך תלתא, כיון דלדעת הרמב"ם איירי בידעינן בודאי דאינו דורס, וא"כ הרי בתרי סימנים לבד ג"כ סגי, דהא אינו דורס עם שני סימני טהרה ביחד ליתא בכל העופות הטמאים לדעת הרמב"ם, אבל לפי המבואר הרי משנתינו הילכתא קתני דאלו השלשה סימנין הן הן סימני טהרה, וגם דכיון דתני ר"ח דעוף הבא בסימן אחד טהור א"כ הרי משנתינו או או קתני דכל אחד מהשלשה סימנים אלו מועיל לטהר, ומיושב היטב דעת הרמב"ם, וכש"נ. פ"ג הי"א אפרוח שנולד מביצת טריפה מותר שאין מינו טמא עכ"ל, ובהשגות ז"ל מה ראה לשנות הטעמים שפירשו בו חכמים שהם מתוקנים יותר מכלם כי ביצת טריפה אינה ממין טמא ואסורה והטעם שפירשו בו לאימת קא גביל לכי קא מסרחא וכי מסרח עפרא בעלמא הוא עכ"ל, והשגתו היא מהא דאיתא בתמורה דף ל"א דלהכי מותר אפרוח שנולד מביצת טריפה משום דכי גביל עפרא בעלמא הוא, וקשה על הרמב"ם שכתב טעמא שאין מינו טמא, וצ"ע. והנה בחולין דף נ"ח אמר אמימר הני ביעי דטריפה שיחלא קמא אסירא מכאן ואילך הו"ל זה וזה גורם ומותר, ובתוס' שם ז"ל אע"ג דבסוף כתובות פסקינן כר' יהודה בפרדות דמספקא לי' בפ' אותו ואת בנו אי חוששין לזרע האב או לא וכו' עכ"ל, וקושיתם יש לפרש בתרי גווני, או דהקושיא היא דהרי אף אם חוששין לזרע האב מ"מ להוי כזה וזה גורם דמותר, או דר"ל דאם אין חוששין לזרע האב א"כ הא לא הוי זו"ז גורם כלל וא"כ גם הכא תהוי ספיקא. ונראה לומר, דבאמת הך דינא דיוצא מן הטמא טמא מחדש לן תרתי, דטהור הנולד מן הטמאה איסורו הוא מחמת עצמו ואהני לי' הך דינא דיוצא מן הטמא טמא שיהא איהו מצד עצמו חייל בי' איסורא דאמו, ובדין אמו קאי, דהרי הוא כאמו, ועוד נכלל בי' דין איסור בפ"ע של יוצא מן הטמא, דמשום זה לחוד שהוא יוצא מן הטמא חייל בי' איסורא, ואף דאינו קאי בדין אמו ולא חייל עליו איסור מצד עצמו, מ"מ אסור הוא מאיסורא דיוצא מן הטמא, ואיסורו אינו מחמת עצמו כ"א משום שיוצא מן הטמא זהו איסורו. ומתבאר זאת מדברי הרמב"ם בפ"ג מה' מאכלות אסורות הל"ו שכתב ז"ל אעפ"י שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהן שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה עכ"ל, והרי בטהור הנולד מן הטמאה ודאי דלוקין עליו ואע"ג דתרווייהו איסורייהו משום יוצא מן הטמא נינהו, אלא ודאי כמש"כ, דטהור הנולד מן הטמאה איסורו הוא מחמת עצמו, והרי הוא נכלל באיסורא דטמאים האמור בתורה, וממילא דיש בו גם מלקות ככל הטמאים, משא"כ חלב וביצים של טמאים איסורן אינו מחמת עצמן כיון דאינן מין בשר ואין בהן איסורא דטמאים האמור בתורה, ורק דאסורין הן מאיסורא דיוצא מן הטמא, וע"כ אין בהם מלקות, ומשום דאע"ג דאסור מה"ת מ"מ דין איסור זה של יוצא מן הטמא כאיסורא דחצי שיעור שאין בו רק איסורא ולא מלקות, וזהו שכתב הרמב"ם טעמא משום שנאמר מבשרם על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, ר"ל דהך קרא דמבשרם אתי לאורויי על איסורא דטמאים דאינו רק בבשר, ולא על ביצה וחלב, ולא חייל בהם איסורא דטמאים מצד עצמן, וא"כ ממילא דדין יוצא שלהן חייל רק לענין זה שיהיו אסורין מאיסורא של יוצא מן הטמא, ובהך איסורא לית בי' מלקות כחצי שיעור. ולפ"ז נראה דחלוק בזה ולד טמאה מולד טריפה, דהנה זה שכתבנו דבכל היכא דהוי מין בשר מהני לי' הך דיוצא מן הטמא טמא לענין שיהא חייל בהולד איסורא מצד עצמו, כ"ז לא שייך אלא בטמאים, דאיסורו במינו תלוי, ומעצמו הוא שבא לו איסורו, ע"כ שפיר שייך דבר זה גם בהולד שהוא כאמו וחד איסורא להו, משא"כ בטריפה, שאיסורה דבר אחר גרם לה ואין איסורה בא לה מעצמה, א"כ ממילא לא שייך בזה שיהא גם הולד כמוה שיהא גם הוא חשוב טריפה, ובע"כ דאיסורו של הולד הוא רק מאיסורא דיוצא מן הטמא, שזה שהוא יוצא מן הטמא גורם לו איסורא, וע"כ שייך דבר זה גם בטריפה, כיון דיוצא הוא מן האסור ע"כ גם הולד אסור. ולפ"ז יתבאר היטב החילוק שבין הך דינא דחוששין לזרע האב ובין הדין דזו"ז גורם מותר, דהנה יסוד הפלוגתא אם חוששין לזרע האב איתא לקמן דע"ו לענין ארבעה מילי, אם חייל בי' איסורא דאותו ואת בנו, ולענין חלבו אם הוא אסור או מותר, ולענין דמו אם טעון כיסוי אם לא, ולענין אם חייב במתנות כהונה, אשר בכל אלה לא שייך כלל הך דיוצא מן הטמא, דהוא רק על יוצא מן האסור, אבל לא על חיוב מצוה כמתנות וכיסוי, בזה לא שייך כלל דין יוצא, וכן לענין חלב ג"כ לא שייך לומר דין יוצא, דאטו משום דאביו חלבו אסור יהיה דין יוצא גם על חלבו של הולד, הרי החלב והבשר שוין הן דיוצאין הן מחלב האב והבשר דמבלבל זרעי' וכמבואר בסוגיא דחולין דס"ט, ולא שייך בזה כלל דין יוצא מן האסור, וגם בדין אותו ואת בנו כיון דאינו מאיסורי מאכלות והנאות ואין בזה איסור חפצא שהחפץ מקרי דבר האסור ממילא לית בי' דין יוצא מן הטמא, אלא פשוט דהדין דחוששין לזרע האב הוא לענין אם הוא חשוב מינא דאבוה אם בהמה אם חיה, וכן אם טמא אם טהור, וממילא אית בי' כל הנך דינים דאבוה מעצמו, שהוא בעצמו כאביו או חיה או בהמה או טהור או טמא. ולפ"ז הרי ניחא הא דחוששין לזרע האב ולא שרינן לי' מטעמא דזו"ז גורם, דהא דזו"ז גורם מותר לא נאמר אלא היכא דלית בי' איסורא מעצמו, ואיסורו הוא רק מחמת שיוצא מן האסור והאיסור שיצא ממנו הוא דהוי גורם לאיסורו, בזה הוא דהוי הילכתא דזו"ז גורם מותר, משא"כ בהך דחוששין לזרע האב דחייל בי' דין איסורו מחמת עצמו, ואין כאן גורם, כ"א גופו של איסור עצמו הוא דאית בי' מחמת אבוהי', וע"כ שפיר נוהג בו דינא דאבוהי' אם לאיסור אם להיתר וכש"נ. וכן ניחא נמי למ"ד דזה וזה גורם אסור דאתינן עלי' גם