חדושי ר' חיים הלוי ס

טעמא של הרמב"ם שהוסיף על הדרשא דבעמיו קרא דלמשפחותם לבית אבותם על דין חילול של הפקעת משפחת כהונה שהולד הולך אחר הזכר, משום דמקרא דבעמיו לא ילפינן רק לענין דין פסלות של חללות, דאיתי' באזהרת ולא יחלל, ולא על דין חילול של משפחת הפקעת כהונה דליתי' באזהרת ולא יחלל, והוא באמת מקרא דלמשפחותם לבית אבותם. אשר לפ"ז הא נמצא דהלאו של חילול זרע הוא לעולם במחולל ועומד, כיון דבכל מקום שחל החילול של פסלות ואיסור כהונה דאיתי' בלא יחלל חלה נמי בהזרע החילול של הפקעת משפחת כהונה דאינו באזהרת ולא יחלל, ואדרבה גורם להיות מחולל ועומד, ושחלות החילול של פסול כהונה יהי' ג"כ במחולל ועומד ולא ילקה עלי' משום לא יחלל, ואע"ג דשני החילולים באין כאחת, מ"מ כיון דאית בי' מיהא גם חלות של חללות דלא שייך להלאו, ע"כ שפיר י"ל דחלות הלאו האמור על חלול של פסלות כהונה דין מחולל ועומד בי', ונמצא דלא מצינו חילול שאינו במחולל ועומד רק באלמנה לכ"ג ובחילול דידה לבד, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דלעולם לא לקי על חילול כי אם באלמנה לכ"ג, כיון דבשארא לעולם הוי מחולל ועומד בין בחילול דאשה ובין בחילול דזרע. ובזה הראב"ד חולק וס"ל דבחילול זרע לא שייך בה כלל הך טעמא דמחולל ועומד, וע"כ בגמר ביאתו לוקה אכולהו והנה בהא דתנן בפ"ג דקידושין כל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר וכו' וכל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, פריך ע"ז בירושלמי שם ויתביני' הרי חלל שנשא לבת ישראל הרי קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, ובע"כ צ"ל דהירושלמי פליג אתלמודין, דבתלמודין הרי מבואר בקידושין דף ס"ז דהא דבחלל שנשא בת ישראל הולד חלל הוא משום דהולד הולך אחר הזכר, והירושלמי סובר דבחללות הולד הולך אחר הפגום שבשניהם. אכן אכתי צ"ע, דהרי להדיא תנן בקידושין דף ע"ז דבת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם וישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, הרי להדיא במשנתנו דבחללות הולד הולך אחר הזכר, ואיך ס"ל להירושלמי דהולד הולך אחר הפגום שבשניהם. ונראה לומר, דבאמת בהא דכתב הרמב"ם דבחללות הולד הולך אחר הזכר מקרא דלמשפחותם לבית אבותם י"ל בתרי גווני, או דעצם הפסול של חללות מופקע מכלל דינא דלהם הלך אחר פסולן, ודין שם חללות הוא ככל דיני משפחות דהולד הולך אחר הזכר ומשפחת אב, או דנימא דבאמת גם בפסול חללות הי' נוהג הך דינא דלהם הלך אחר פסולן, כיון דהוא זה שם פסלות, וכל שם פסלות הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, והא דבחללות הולד הולך אחר הזכר הוא משום דחללות הבאה מחמת משפחה אינה נוהגת רק במשפחת כהונה וכעיקר דינה דהוא זה חילול כהונה ע"כ אינו שייך רק במשפחת כהונה, וע"כ ממילא דהולד הולך אחר הזכר, כיון דבעינן לחלות הפסול שיהא גם ממשפחת כהונה, וחלל עצמו שהולד מתיחס אחריו הוא ג"כ משום דדין משפחת כהונה בי', וממילא דהולד הולך אחר הזכר כדין משפחת כהונה. אשר לפ"ז נמצא דבכהן או חלל שנשא חללה, מלבד החללות דאית בי' משום איסור כהונה ומשום משפחת אב, אית בי' גם פסול חללות מחמת האם, דכיון דהולד הוא ממשפחת כהונה א"כ ממילא נוהג בי' הך דינא דלהם הלך אחר פסולן דהולד הולך אחר הפגום שבשניהם, וזהו דקאמר הירושלמי דבחלל שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, ולא קשה עלי' ממתניתין דישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, דשאני ישראל שנשא חללה דאין להם משפחת כהונה מחלל שנשא כשרה דהוא זה משפחת כהונה, וכש"נ. והסוגיא דקידושין דחלל שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הזכר נימא דאיירי לענין דין חללות הבא מחמת ביאה, דבזה ג"כ שייך דינא דהולד **(מכאן ואילך חסר בהכת"י המסודר לדפוס לישב לפ"ז דברי הגמ' בקידושין. בכ"ז הדפסנו הדברים כמו שהם, וישמע חכם ויוסף לקח.)** הולך אחר הפגום שבשניהם, וכדתנן דאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הויין בכלל דינא דהולד הולך אחר הפגום שבשניהם, ומשום דכל דהדין חללות שבו בא מכח הפסול בכהונה שיש באמו הוי בכלל פגום שבשניהם, וממילא דבישראל שנשא חללה וחלל שנשא כשרה דרק האב פוסל לזרעו בביאתו ולא האם ע"כ הוי בכלל דינא דהולד הולך אחר הזכר, אבל אה"נ דתלמודין לא פליג על הירושלמי, משום דתרי גווני נינהו, דתלמודין איירי בדין פסול חללות הבא מחמת ביאה, והירושלמי איירי בדין חללות הבאה מחמת משפחה. ולפי"ז הרי מיושב היטב הא דפסק הרמב"ם דבגרושה זונה וחללה אינו חייב מלקות מלאו דולא יחלל משום דהן מחוללות ועומדות, וכבר הבאנו ע"ז השגת הראב"ד דלילקי משום חילול זרע, דהרי נראה פשוט דהלאו של ולא יחלל זרעו אינו אלא כשזרעו מיפסל משום פסול ביאה, ועצם הביאה היא שפוסלתו, אבל היכא שמיפסל מצד יחוס משפחה בודאי דלא שייך כלל ע"ז הך לאו דולא יחלל זרעו, וא"כ לפמש"נ דבכל כהן שנשא חללה הולד מיפסל גם מצד יחוס משפחה של חללות האם, וכן בשארי איסורי כהונה לפי"מ דקי"ל דהיא עצמה מתחללת ונמצא דבשעה שהיא מתעברת כבר היא חללה מתחלת ביאה, א"כ ממילא דלעולם יש בהולד גם פסול חללות מצד האם נוסף על הפסול חללות שיש בו מחמת ביאה, ולפ"ז הא נמצא דהלאו של ולא יחלל זרעו הוא לעולם במחולל ועומד, כיון דלעולם כל אימת שחל בהולד הפסול חללות של ביאה יש בהולד גם דין חללות משפחה שמצד האם שזה אינו שייך כלל להלאו וכש"נ, א"כ ממילא דחלות הלאו של חילול זרע האמור רק על החילול של ביאה הוא במחולל ועומד, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דאינו לוקה משום חילול זרע, משום דס"ל דגם לענין חילול זרע איכא הך דינא דמחולל ועומד, וע"כ אינו לוקה. ובדעת הראב"ד כבר נתבאר דס"ל דעל חילול זרע לא שייך כלל טעמא דמחולל ועומד, וע"כ ס"ל דבגמר ביאתו לוקה בכל גווני משום חילול זרע.*] הלכות מאכלות אסורות פ"א הט"ז מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים, כל עוף שהוא דורס ואוכל בידוע שהוא מאלו המינין וטמא, ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד משלשה סימנין אלו ה"ז עוף טהור, ואלו הן אצבע יתירה או זפק והיא המוראה או שהי' קרקבנו נקלף ביד, לפי שאין בכל אלו המינין האסורין מין שאינו דורס ויש בו אחד משלשה סימנין אלו חוץ מפרס ועזני' ופרס ועזני' אינן מצויין בישוב וכו', הי' הקרקבן נקלף בסכין ואינו נקלף ביד ואין בו סימן אחר אע"פ שאינו דורס ה"ז ספק עכ"ל. והנה בחולין דף ס"א תני ר"ח עוף הבא בסימן אחד טהור לפי שאין דומה לנשר וכו', וניגמר מפרס ועזני', א"כ נשר דכתב רחמנא ל"ל השתא דאית לי' חד לא אכלינן דלית לי' כלל מיבעיא, אלא נשר דלית לי' כלל הוא דלא תיכול הא דאית לי' חד אכול, ואלא טעמא דכתב רחמנא נשר הא לא"ה הו"א לילף מפרס ועזני' הו"ל פו"ע שני כתובין הבאין כאחד ושני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין, גמירי דאיכא בהאי ליכא בהאי ודאיכא בהאי ליכא בהאי, מכדי עשרים וארבעה עופות טמאין הוו אי אפשר דחד דאיכא בהנך ליכא בהני והו"ל שני כתובין הבאין כאחד, גמירי עשרים וארבעה עופות טמאים הוו וארבעה סימנין תלתא הדרי בכולהו עשרים מהן שלשה שלשה ותרי בעורב חד בפרס וחד בעזני' דאיתי' בהא ליתי' בהא מהו דתימא לילף