חדושי ר' חיים הלוי נט

דמקיש זרעו לו ולענין פסולא שפוסל זרעו בביאתו, אבל מלבד זה צריך להיות חלל פוסל גם משום פסול משפחה וכדאיתא בקידושין דף ס"ז דפריך שם הגמ' והרי חלל שנשא בת ישראל דיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר, ר"ל וא"כ ליתני' בהדי הנך דהולד הולך אחר הזכר, והרי הא דהולד הולך אחר הזכר לא שייך רק בדין יחוס ומשפחה, וא"כ מה שייך הא דחלל פוסל להך דינא דהולד הולך אחר הזכר, אלא ודאי דזרע חלל פסול גם משום דינא דהולד מתיחס אחריו, וכמו שהוא חלל גם זרעו חלל, ובזה הרי ג"כ רק הזכר פוסל ולא האם, וזהו הך דינא דהולד הולך אחר הזכר המבואר בהסוגיא דקידושין שהבאנו, וע"ז הוא דנקט הרמב"ם טעמא דלמשפחותם לבית אבותם משפחת אב קרוי' משפחה ולא משפחת האם. ונמצא דהא דנקט הרמב"ם טעמא דלמשפחותם לבית אבותם והגמ' נקטה טעמא דבעמיו, שני דינים הם, דהגמ' מיירי לענין פסול ביאה, שפוסל זרעו בביאתו, ובזה הוא דשייך טעמא דבעמיו, והרמב"ם איירי לענין פסול משפחה, שהולד הולך אחר הזכר, ובזה הוי הטעם משום למשפחותם לבית אבותם. עוד י"ל, דבאמת הא דילפינן מקרא דבעמיו דאין האם פוסלת לזרעה הוא גם על דין חללות שבא ע"י יחוס שהולד מתיחס אחר אביו בהפסול שלו, וע"ז בא הך קרא דבעמיו לאשמעינן דאין האם פוסלת לזרעה ואינו מתיחס אחריה בהפסול חללות שלה, והא דהוצרך הרמב"ם לטעמא דלמשפחותם לבית אבותם, הוא משום דביסוד הדין של חללות תרתי בי', דין משפחה של חללות, דחשיבא משפחת כהנים שנתחללו, וענינו הוא דין חילול והפקעה של כהונה, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות שהחלל כזר לכל דבר, וכ"ה ביבמות דף ע"ד ע"ב חללה לאו זרעו דאהרן היא, ושנית דין פגם ופסלות של חללות, הפוגם ואוסר את הבת מלהנשא לכהן, וכמו לר' דוסתאי דס"ל בקידושין דף ע"ז דבנות ישראל מקוה טהרה לחללין וחלל שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה, ומ"מ הרי ודאי דהבת אסורה לאכול בתרומה, וכן הבן הנולד אינו עובד ומותר בטומאה, והיינו משום דנתחללו מכהונתן, דלא עדיפי בדין כהונה מאביהן דנתחללה כהונתו, וכיון דאית בהאב דין הפקעת כהונה א"כ ממילא הרי ליכא מה למשוי' לברא כהן, וגם פשיטא דעבודתו כשרה בדיעבד כדין חלל שעבד, ובע"כ דדין משפחת חללות לא פקע מהולד גם לר' דוסתאי, ואך דדין פסלות של חללות הוא דלית בהולד ומותרת לכהן, וא"כ ה"נ לרבנן הא דולד חלל חלל תרתי בי', דין משפחה של חללות מכהונה, ודין פסלות של חללות. וכן הוא פשוט דשני דינים חלוקין הן, דהרי דין משפחה של חלול והפקעת כהונה לא שייך רק במשפחת כהונה, משא"כ דין פסלות של חללות הא נוהג גם בזרים, וכדחזינן דכל הנבעלת באיסור כהונה משוי לה חללה, ואף דהיא זרה ולא שייך בה כלל דין חלול של משפחת כהונה, אלא משום דהפסול חללות הוא דין בפ"ע שנוהג גם בזרים, וממילא דגם בזרעו של חלל הדין פסלות של חללות והדין חלול של משפחת כהונה שני דינים הם, ואע"ג דנבעלת שאני דאית בה חילול של איסורי ביאה, אבל מ"מ הא מיהא חזינן דבעיקר הדין חלל שני דינים חלוקים הם וכש"נ. ולפ"ז הרי ניחא הא דנקט הרמב"ם טעמא דלמשפחותם לבית אבותם, אף אם נימא דהסוגיא דבעמיו קיימא לענין פסול חללות הבא מחמת משפחה, דמ"מ הא תרתי בי' בהדין חללות, והקרא דבעמיו קאי לענין הדין פסול של חללות דהוא חלות שם פסלות, והי' הדין נותן בי' דהולך אחר הפגום שבשניהם, ככל פסולי דעלמא דהלך אחר פסולן, וע"ז הוא דצריכינן לקרא דבעמיו דאין האם פוסלת, אבל הרמב"ם לא איירי הכא כלל מדין הפסול של חללות, כי אם לענין דין חילול של הפקעת כהונה, דבזה לא שייך כלל הדין דהלך אחר פסולן, כיון דאינו דין של פסול כי אם דין משפחה ככהונה לוי' וישראל דהולכין בזה אחר האב, וע"כ זהו שכללן הרמב"ם יחד מקרא דלמשפחותם לבית אבותם. והנה בפי"ח מהל' איסורי ביאה כתב הרמב"ם ז"ל מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה וכו' או שנבעלה לחלל אע"פ שהיא מותרת להנשא לו וכו', מבואר בדבריו דהנבעלת לחלל נעשית זונה, אכן התוס' בקידושין דף ס"ז והרשב"א שם חולקין ע"ז, וס"ל דהויא חללה ולא זונה, וכמש"כ שם דאי לאו דבחללות הולד הולך אחר הזכר הי' ולד חלל חלל גם מצד האם הואיל ונפסלה בתחילת ביאה, והלא דין זה דמשפחת חללות ליתא בזונה כי אם בחללה, וע"כ דס"ל דהא דחלל פוסל בביאתו חללה הוא דמשוי לה ולא זונה, והאומנם דטעמו של הרמב"ם מבואר דהוא זה משום דאין חללות אלא מביאת איסור ודוקא איסור כהונה וכמבואר בקידושין דף ע"ז, משא"כ זונה דלא תליא כלל בביאת איסור כי אם בפגימה, וממילא דביאת חלל דהויא היתרא משוי לה רק זונה ולא חללה, וכמבואר כן בדברי הרמב"ם בפי"ח שם, אבל אכתי דברי הרמב"ם צ"ע דהרי הך כללא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה הוא בין אאשה ובין על הזרע, וא"כ חלל דפוסל לזרעו שנעשים חללים בע"כ דמופקע מהך כללא, מגזה"כ דמקיש זרעו לו דאיתקש ביאת חלל לביאת איסורי כהונה, וא"כ הוא הדין והוא הטעם גם להאשה שתעשה חללה, ולמה פסק הרמב"ם שהיא זונה. ונראה מוכרח מכאן, דדעת הרמב"ם היא דהא דחלל פוסל לזרעו אינו משום פסול ביאה, ורק משום פסול משפחה, דהולד מתיחס אחר האב, וממילא דלא אשכחינן כלל שביאת חלל תגרום חללות, דפסול זרעו הא לית בה דין פסלות כלל, ולא משום דפוסלן הויין חללים, כי אם דין יחוס משפחה הוא דאית בהו, דהויין חללים ממילא, וההיקש דמה הוא פוסל אף זרעו פוסל הוא רק בעיקר הדין דחלל פוסל בביאתו, אבל אה"נ דלא משוי רק זונה ולא חללה, ומשום דאין חללה אלא מאיסורי כהונה. וממילא מובן נמי דעת הרשב"א והתוס' דס"ל דהויא חללה ולא זונה, ואע"ג דאין חללות אלא מאיסורי כהונה, אלא דהרשב"א והתוס' ס"ל דהא דמקיש זרעו לו הוא שחלל פוסל לזרעו בביאתו, ומשום פסול ביאה הוא דנעשין זרעו חללים, ובע"כ דהגזה"כ הוא דביאת חלל איתקש לאיסורי כהונה בחלות שם חללות, וע"כ גם הנבעלת היא חללה ולא זונה. אשר לפ"ז נסתר מש"כ בתירוץ הראשון לדעת הרמב"ם דהסוגיא דקידושין דילפינן מבעמיו דאין האם פוסלת קיימא לענין פסול ביאה, כיון דנתבאר דלדעת הרמב"ם ליכא בזרעו של חלל כלל פסול חללות הבא מחמת ביאה, ובע"כ צ"ל כתירוץ השני שכתבנו דהסוגיא קיימא לענין פסול חללות של משפחה. אלא דאין זה מוכרח כ"כ. ולפי המבואר דתרי דינים הם, פסלות של חללות, ומשפחת חללות, ניחא דעת הרמב"ם במה שפסק דבגרושה זונה וחללה אינו לוקה אף משום חילול זרע, דנראה דהלאו דולא יחלל האמור בחילול זרע הוא רק על חילול של חלות דין פסלות דחללות, אבל חלות דין משפחת חללות בלא דין פסלות לא שייך להלאו, דהלא יסוד הלאו של ולא יחלל הא קאי גם על חילול דאשה, דהוא גם בזרה, דלא חללה רק בדין חלול של פסול ואיסור כהונה, וא"כ הוא הדין גם בחלול זרע הלאו דולא יחלל הוא ג"כ מה שמחלל זרעו בפסול ואיסור כהונה, אבל החילול של הפקעת משפחת כהונה לית בי' אזהרת ולא יחלל, ואע"ג דכל יסוד הדין חילול של הפקעת משפחת כהונה הוא ג"כ מקרא דולא יחלל, היינו משום דבעצם חלות החילול תרווייהו חד מילתא וחד חלות נינהו, חילול של כהונה הגורם הפקעת משפחת כהונה ופסלות ואיסור כהונה, אבל מ"מ אזהרת ולא יחלל לא נאמרה רק על הפסלות ואיסור כהונה, ולא על הפקעת משפחתו, והיינו