חדושי ר' חיים הלוי נח

שם כהונה, שם לוי', שם ישראל, ושמות הסותרים זא"ז נינהו, וע"כ שייך בהו דין הפקעה ששם אחד מפקיע את חבירו, וממילא דאית בהו דינא דלמשפחותם לבית אבותם גם לענין דין הפקעה דהכל הולך אחר האב, משא"כ בחסרון קהל דגרים דאין בזה שום חלות דין, ואין משפחת האב סותר כלל לדין קהל הבא מכח אמו, ולא שייך הכא דין הפקעה כלל, וממילא דכל שאמו ישראלית הוי בכלל קהל אף דהולד מתיחס אחר האב. והנה ללשון ראשון של רש"י, אשר כן הוא גם דעת הר"ן, דגר שנשא בת ישראל הולד אינו בכלל קהל, והיינו מגזה"כ דלמשפחותם לבית אבותם, הרי אין לפרש דהטעם הוא משום דס"ל דהדין דקהל הוא דין משפחה, ועיקר חלות שם קהל צריך דוקא משפחת אב, דא"כ הא לא הוה מהניא משפחת אם בשום מקום, וקשה מנכרי הבא על בת ישראל דהולד קהל לכו"ע וכמבואר בר"ן שם, ואיך מהניא משפחת אם, והרי להדיא מבואר בהסוגיא דבכורות דנכרי הבא על בת ישראל הולד לוי, דמכש"כ דהוי בכלל קהל, אלא ודאי דהא לכו"ע דדין קהל חייל ממילא ואינו תלוי בדין משפחה וגם צד האם מהני לאשוויי קהל, וכהסוגיא דבכורות שהבאנו, ובע"כ צ"ל בטעמייהו דהוא זה משום דהכא מתיחס אחר אביו דלאו קהל הוא ומפקיע מיני' הדין קהל הראוי לחול עליו מכח אמו, וזה צ"ע איך שייך הכא דין הפקעה, כיון דגם באביו הא דלא איקרי קהל אין בזה שום חלות דין, ורק חסרון קדושת קהל בלבד הוא דאית בי', ואין זה סותר כלל לדין קהל הראוי לחול על הבן מחמת אמו, וצ"ע. ונראה דדעת רש"י והר"ן היא, דבהך דלמשפחותם לבית אבותם איכלל דינא שלא תועיל בי' צד אמו כלל, וע"כ נהי דעל עצם החלות של קהל לא שייכא הפקעה מצד אב, אבל מ"מ חייל מיהא הך דינא דמשפחת אב שלא תועיל לי' צד האם וממילא דלא נעשה קהל, ובזה שפיר מחלק הר"ן, דבנכרי הבא על בת ישראל דאינו מתיחס אחר האב ובטל דבר המפקיע צד האם מיני', אז שוב הדר דינא דהוי קהל ממילא ע"י אמו, כיון דעצם החלות של שם קהל אינו דין משפחה, משא"כ בגר שנשא בת ישראל דמועיל זה דמתיחס אחר אביו שלא יחול בי' צד האם כלל, ממילא לא חייל בי' גם דין קהל. פי"ז ה"ב כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים אלו בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה שנאמר לא יקחו עד שיקח ויבעול אבל כ"ג שבא על אלמנה לוקה אחת אע"פ שלא קדש שנאמר לא יחלל כיון שבעלה חללה ופסלה לכהונה, אבל זונה וחללה וגרושה הרי הן מחוללות ועומדות קודם בעילתו, ולפיכך לוקה כ"ג לבדו על בעילת אלמנה לבדה עכ"ל, ובהשגות ז"ל אין השכל מודה בזה שהרי למדו כהן הדיוט מכ"ג לחילול הזרע בגז"ש זונה זונה הלכך כי הדדי נינהו באיסוריהו וכו' מה שראה בגמ' כ"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל והוא סבר דוקא כ"ג ולא היא אלא משום דלא מתני לי' בכהן הדיוט חלול דאשה בשלא גמר ביאתו קמיירי דליכא חלול זרע עכ"ל, והוא בסוגיא דקידושין דף ע"ח א"ר יהודה כ"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל, ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו בשלא גמר ביאתו, וכן שם עוד בסוגיא אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה וכו' רבא אומר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה משום דכתיב לא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל וכו' ומודה רבא בכ"ג באלמנה שאם בעל ולא קידש שלוקה ולא יחלל זרעו בעמיו אמר רחמנא והרי הוא חילל, והמבואר מתוך הסוגיא, דבביאה שע"י קידושין לקי תרתי, משום לא יקח ומשום לא יחלל, ובגמר ביאה לוקה שלישית משום חילול זרע, וביאה בלא קידושין לית בה משום לא יקח ולוקה רק משום ולא יחלל, אלא דהרמב"ם חידש דהא דלוקה גם בביאה בלא קידושין משום ולא יחלל הוא דוקא באלמנה, אבל לא בגרושה זונה וחללה לפי שהן מחוללות ועומדות, ובדידהו ליכא רק מלקות של לא יקח, האמור רק על מעשה ביאה עצמה שהיתה בקידושין ג"כ, משא"כ בביאה בלא קידושין. דהולא יחלל שבה אינה על מעשה ביאה בלבד, כי אם בצירוף מה שמחלל את האשה והזרע, בזה מהני טעמא דמחוללות ועומדות למיפטר בגרושה זונה וחללה שפסולות לכהונה בלא"ה, ולא מיחייב בזה רק באלמנה לבד שהיא כשרה לכהונה ואינה מחוללת, ובזה גם דעת הראב"ד כן, אלא שסובר דבגמר ביאה מיהא מיחייב בכולהו משום חילול זרע, דלא הוי מחולל ועומד, וזהו שהשיג על הרמב"ם שפסק דבגרושה זונה וחללה מיפטר לעולם, והא בגמר ביאתו ליכא טעמא דמחולל ועומד. ובאמת שקשה עוד מהא דאיתא בסוגיא שם מתיב רבא אלמנה וגרושה לוקה משום שני שמות מאי לאו שני שמות ותו לא, לא שני שמות על זה ושני שמות על זה, הרי להדיא דגם בגרושה לוקה משום לא יחלל ולא מיפטר מטעמא דהיא מחוללת ועומדת, ולדעת הראב"ד י"ל דהמשנה איירי בגמר ביאתו דלקי משום חילול זרע, אבל לדעת הרמב"ם דמיפטר לעולם הרי קשה מסוגיין דמבואר דגם בגרושה לוקה שתים, וצ"ע. והנה בפי"ט מהל' איסורי ביאה הט"ו כתב הרמב"ם ז"ל כהנים לויים וישראלים מותרין לבוא זב"ז והולד הולך אחר הזכר, לויים וישראלים וחללים מותרין לבוא זב"ז והולד הולך אחר הזכר שנאמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם בית אביו היא משפחתו ואין בית אמו משפחתו עכ"ל, והנה הך בבא דנקט גבי חללות דהולד הולך אחר הזכר תנן לה בקידושין דף ע"ז בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם, ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה, והיינו משום דתלוי בזכר, ושם בסוגיא מנלן אר"י משום ר"ש נאמר כאן לא יחלל זרעו בעמיו ונאמר להלן לא יטמא בעל בעמיו מה להלן זכרים ולא נקבות אף כאן זכרים ולא נקבות, הרי להדיא דהא דחלל זכר פוסל זרעו וחללה נקבה לא פסלה זרעה הוא מקרא דבעמיו, וקשה על הרמב"ם שכתב טעמא אחרינא משום למשפחותם לבית אבותם, וצ"ע. ואשר נראה מבואר מזה בדעת הרמב"ם, דבהך דינא דחלל פוסל זרעו לעולם איכא תרי דיני, דהא דדרשינן ולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא בתו פסולה אף בנו בתו פסולה, שזהו עיקר הדרשא שחלל פוסל לזרעו, נראה דיסודו הוא פסול ביאה שהחלל מחלל זרעו בביאתו, וכמו דדרשינן ביבמות דף ס"ט מקיש זרעו לו מה הוא פוסל לאשה אף זרעו נמי פוסל לאשה, ובאשה הלא ודאי דפוסלה בביאתו ככהן בפסולה לו, א"כ ה"נ לענין חילול דזרע דילפינן ג"כ מהך דמקיש זרעו לו ג"כ הוי פסול ביאה. ולפ"ז הרי לא שייך הכא כלל הך דינא דלמשפחותם לבית אבותם, דהוא רק לענין דין משפחה, ולענין אם נימא דהולד מתיחס אחריו בהפסול שלו, משא"כ בסוגיין דאיירינן לענין פסול ביאה, שפוסל לזרעו בביאתו, בזה לא שייך כלל הך דלמשפחותם לבית אבותם, כיון דאינו דין משפחה, ובכה"ג שפיר יש לחול הפסול גם מצד האם כמו מצד האב, דהרי גם באם יש לומר פסול ביאה, אם אך תוכלל בהיקשא דמקיש זרעו לו, וכיון דבזרעו הרי נכלל גם נקבות וכמבואר בקידושין דף ע"ז שם דזרעו בין זכרים ובין נקבות במשמע, ע"כ זהו דפריך הגמ' דא"כ גם האם החללה תפסול לזרעה ע"י חילול דביאה מגזה"כ דמקיש זרעו לו, וע"ז משני הגמ' דילפינן מקרא דבעמיו דאין הנקבות פוסלות בחללות, רק הזכרים, אלא דכ"ז הוא לענין הך דרשא