חדושי ר' חיים הלוי נז

ואע"ג דהסוגיא הא אזלא שם אליבא דראב"י דס"ל דבת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל ואנן לא קי"ל כוותי' אלא כר' יוסי דלא מחלק בין אמה מישראל לבת גרים אלא בכל גווני שריא וכמבואר בקידושין דף ע"ח וברמב"ם פי"ט מאיסורי ביאה הי"ב, אכן י"ל דלענין עיקר הדין של קהל בזה כו"ע כראב"י דכשרות איתוספא בה, וחלוק בין אמה מישראל לאין אמה מישראל, ויסוד פלוגתת ראב"י ור' יוסי היא אם דין הכשר כהונה מיתלא תלוי בדין קהל שבה אם לא, דראב"י ס"ל דלעולם לא מתכשרא לכהונה עד שיהא בה דין קהל, וע"כ ס"ל דאינה כשרה לכהונה עד שתהא אמה מישראל, ור"י ס"ל דכהונה וקהל לא שייכי להדדי וכשרה לכהונה אף שאינה בכלל קהל, ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם דבאמו מישראל מיקרי קהל, משום דמפרש כלישנא בתרא דרש"י, ונמצא דהוא זה כמסקנת הסוגיא דכשרות איתוספא בה. ועיין ברמב"ם פ"ז מהל' תרומות הי"ג שכתב וז"ל פצוע דכא וכו' וכן אם נשא בת גרים ה"ז אוכלת עכ"ל, וכתב בסתמא בת גרים דהיינו בת גרים ממש, וזהו להדיא כל"ב של רש"י, והיינו כמש"כ. והנה בבכורות דף מ"ז אמר ראב"א לוי' שילדה בנה פטור מה' סלעים, דאיעבר ממאן וכו' אלא דאיעבר מישראל למשפחותם לבית אבותם כתיב, אר"פ דאיעבר מנכרי וכו' לוי פסול מיקרי עיי"ש, ולכאורה הרי מבואר מזה כהר"ן דכשאביו ישראל הולך אחר אביו משום למשפחותם לבית אבותם, ובשאביו נכרי להכי שדינן לי' בתר דידה משום דאינו מתיחס אחר האב, וא"כ בגר דהולד מתיחס אחריו הדין נותן דהולד יתיחס אחר אביו ויהא נידון כגר כקושית הר"ן. אלא דבאמת צ"ע בהך סוגיא דקאמרה דאיעבר מנכרי לוי פסול מיקרי, והא מלמשפחותם לבית אבותם גמרינן דמשפחת אב קרוי' משפחה משפחת אם אינה קרוי' משפחה, וא"כ אמאי הוי בנה לוי הא משפחת אם אינה קרוי' משפחה, ונהי דהכא שאני דאין הולד מתיחס אחריו, אבל מ"מ חלות שם לוי' ג"כ ליתא כיון דמשפחת אם אינה קרוי' משפחה, ובשלמא בהא דנכרי ועבד הבא על בת ישראל דהולד ישראל, התם היינו טעמא, דלענין למהוי הבן ישראל א"צ יחוס משפחה כלל, וכל שאמו ישראלית הבן ישראל ממילא, ולזרעי' דאבוה רחמנא אפקרי'. משא"כ למהוי הולד לוי דזה לא יוכל להיות רק אם האם משוי' לי' לוי, וזה קשה הא משפחת אם אינה קרוי' משפחה. ולכאורה משמע מסוגיא זו, דעד כאן לא שמעינן מלמשפחותם לבית אבותם דמשפחת אם אינה קרוי' משפחה אלא היכא דאיכא משפחת אב, אבל היכא דליתא למשפחת אב איתא למשפחת אם, ולהכי בדאיעברה מנכרי שפיר משוי' לי' לברא דכוותה. אולם באמת שמעינן להיפוך בב"ב דף קי"ד דאיתא שם דר"י בר"ש סובר ד"ת אשה יורשת את בנה דכתיב מטות ואיתקש מטה האם למטה האב מה מטה האב האב יורש את בנו אף מטה האם אשה יורשת את בנה ואיתיבי' ר"י וכו' עי"ש, ומסיק דאם לא ירתה, ועיין שם בתוס' שפירשו דקאי בגיורת דליכא משפחת אב עיי"ש, אלמא דאף דליתא למשפחת אב מ"מ משפחת אם ג"כ ליתא, ואפילו ריב"ש לא קאמר אלא משום דדריש קרא דכתיב מטות ואיתקש מטה האם למטה האב, אבל בלא"ה לא, הרי להדיא דממעטינן מקרא דלמשפחותם לבית אבותם דמשפחת אם לא הויא משפחה אף היכא דליכא משפחת אב, וקשה הכא דאמרינן דבנה לוי. והנראה מוכרח מזה, דבחלות שם לוי' תרי דיני בה, דמלבד דין משפחת לוי', שהוא יסוד כל דיני לוי', להכשרו לעבודת הלויים ולכל דין מתנות לוי', איכא עוד חלות דין לוי' שאינו תלוי במשפחה, ובזה דינם חלוק, דבדין משפחת לוי' הכל הולך אחר האב, מקרא דלמשפחותם לבית אבותם, משא"כ דין לוי' שאינו תלוי במשפחה, בזה מהני גם צד אמו לאשוויי' לוי, והא דלוי מיפטר מחמש סלעים של פדיון דמבואר בהסוגיא דבכורות דבנכרי שבא על הלוי' ג"כ מיפטר בזה משום דלוי פסול מיקרי, הוא משום דהפטור של לויים בפדיון אינו תלוי כלל בדין לוי' של משפחת לוי', כי אם דכל צד חלות לוי' שלו מועיל לפוטרו מפדיון, ועל כן מהניא לזה גם חלות לוי' הבא מצד אמו כיון דאין זה נוגע לדין משפחה כלל, והא דקאמר שם בסוגיא דבכורות אי דאיעבר מישראל למשפחותם לבית אבותם אמר רחמנא, היינו היכא דאביו ישראל ואמו לוי' כיון דמהניא משפחת האב למיחל עלי' שם משפחת ישראל, א"כ ממילא פקע מיני' דין לוי' לגמרי, וחייב גם בפדיון כיון שאינו לוי כלל, משא"כ בנכרי הבא על בת ישראל דלית בי' שום חלות של שם משפחה בעולם, אז שפיר דינו חלוק, דאע"ג דלית בי' דין משפחת לוי', אבל מ"מ שם לוי שאינו תלוי במשפחה לא פקע מיני', ומיפטר מדין פדיון של חמש סלעים. והאומנם דאכתי סברא זו טעמא בעי, דאיך מועיל דין משפחת אב להפקיע מיני' דין לוי' הראוי' לו מצד אמו, וכי משום דלאבוה מיחסר הלוי' נפקע הלוי' של הבן. אכן באמת ניחא, דהנה לכאורה קשה הא דאמרינן בסוגיא דבכורות דף מ"ז שם כהנת שילדה בנה חייב בחמשת סלעים משום דכיון דאיבעלה לנכרי הויא לה זרה ובנה לאו כהן הוא עיי"ש בסוגיא, וקשה דנהי דנפקע מינה דין כהונה מ"מ הא אמרינן ביבמות דף פ"ו דכהנים הוו נמי לויים וא"כ להוי בנה לוי דמלוי' הרי לא איפקעה לה בהא דאיבעלה לנכרי כדאמר שם לעיל דלוי' שילדה פטור מה' סלעים וקשה אמאי בן הכהנת חייב בה' סלעים, ועיין בתוס' שם שכתבו וז"ל ואפילו קדושת לוי' פקעה מינה וגרעה מלוי' וכו' דאע"ג דמיפסלא בתרומה לא פקעה מינה קדושתה לענין חמש סלעים, אבל כהנת דקדושתה מגופה אתיא כשמתחללת פקעה קדושתה לגמרי עכ"ל, אכן תירוצם זה לא שייך אלא ע"ז שמצד קדושת כהונה נכלל בה גם קדושת לוי', וע"ז הוא שכתבו דכיון דקדושתה מגופה אתיא ע"כ כשמתחללת פקעה קדושתה לגמרי, אבל הרי עדיין צ"ע, דהרי באמת כל כהן הוי גם לוי מלבד קדושת הכהונה דאית בי', דהרי הוא ממשפחת לוי'. אלא ודאי נראה מוכח מזה, דאף דכהנים איקרו לויים, מ"מ דין הכהונה מבטל ומפקיע דין לוי' מיני', דכהנים לויים וישראלים שלשה שמות ותלתא קהלי מיוחדים נינהו, וכל משפחת כהונה אינה בדין משפחת לוי', והא דאיתא ביבמות דף פ"ו דכהנים נמי איקרו לויים, לאו מדין משפחת לוי' הוא דאתינן עלה, כי אם מדין כהונה שכוללת בה גם עניני לוי', וע"כ כשאיבעלה לנכרי דאיפסלה מן הכהונה, דבנה נמי לאו כהן הוא, ממילא הוא זר גמור דאין בו גם דיני לוי' ג"כ וחייב בחמש סלעים. וכיון שכן נאמר מעתה דגם בישראל הדין כן, דשם קהל דישראל הוא חלות שם בפ"ע המפקיע וסותר דין כהונה ולוי', ועל כן אף אם יסוד דינו הוא חסרון כהונה ולוי', מ"מ חלות שם קהל דישראל שבו גורם שיהא בו דין הפקעה מכהונה ולוי', ושפיר אהניא משפחת אב של ישראל לאפקועי מיני' דין כהונה ולוי' לגמרי הראוי' לו מצד אמו כיון דשם קהל ישראל בי', וכש"נ. ולפ"ז מתישבא היטב הסוגיא דבכורות לדעת הרמב"ם ולישנא בתרא דרש"י דגר שנשא בת ישראל הולד קהל, ואדרבה דהסוגיא מוכחת ומתבארת כוותייהו, דהא ודאי דדין קהל חיילא ממילא ע"י האם ואינו נוגע כלל לדין משפחה, וכדחזינן דצד האם מועיל למיחל עלי' גם דין לוי', וממילא דהוא הדין גם לדין קהל, ורק דיש לדון דכיון דהולד מתיחס אחר האב, א"כ יפקיע חלות משפחת האב את הדין קהל הבא מכח אמו, אבל בזה החילוק מבואר, דדוקא משפחת כהנים לויים וישראלים דכולהו דין חלות שם בהו,