חדושי ר' חיים הלוי נו

להדיא מהא דסובר ר"מ בגטין די"א דשיחרור חשוב חובה לעבד ומבואר בדף י"ג שם טעמו משום שאוסרו בשפחה, ואם נימא דקודם טבילה מותר בשפחה א"כ אין כאן חובה כלל, אלא ודאי דאף קודם טבילה מיד כשנשתחרר אסור בשפחה, וקשה דצריך להיות דינו דהוי קדש ומותר בשפחה, כיון דאכתי דין עבד עליו לענין קדושת גופו קודם טבילה. אכן לפמש"כ הרי ניחא, דהרי הך דינא דקדש הא הוי ג"כ דין מתוסף בעבדים, שבא מכח עבדותו, דהא הך דינא דקדש והך דלא תפסי בי' קידושין חד מילתא הויין ותלויים זב"ז, [וכדחזינן דממזר חשוב ג"כ קדש משום דבא מהנך דלא תפסי בהו קידושין], וכיון דע"י השיחרור נעשה בר קידושין פקע מיני' גם הא דחשוב קדש, וע"כ נאסר בשפחה. ויסוד לדברינו אלה נראה ממסקנת הסוגיא ביבמות שם דעבד משוחרר צריך טבילה וא"צ קבלה, ואם הי' דין עבד על גופו בהפקעת קדושתו, והי' תלוי זה בגירות, הרי קשה דלמה א"צ קבלה ככל גירות דעלמא, כיון דגופו הוי כעבד לכל הלכותיו, א"כ מ"ש עבד הבא להתגייר משארי גירות דעלמא דצריך קבלתו ודעתו, וגם דהרי אין בו דבר המחייבו להשלים גירותו, כיון דהוא בקדושת גופו עבד כדין האמור בתורה, והרי הוא מינא בפ"ע המסויים כן בדיניו, וא"כ הרי הי' צריך קבלה לגירותו, אלא ודאי כמש"כ דפקע מיני' דין עבד בשיחרורו בכל קדושת גופו, ודינו חוזר שצריך להיות ישראל גמור, דהא ילפינן לי' מקרא דלה לה מאשה, ויש חיוב בגופו שתחול עליו ממילא השלמת גירותו, ועל כן אע"ג דצריך טבילה דהוא עיקר מעשה השלמת הגירות, מ"מ קבלה א"צ, כיון דגופו מחוייב בכל דיני ישראל כאשה אשר בזה נכלל גם השלמת גירותו, ע"כ ממילא נעשה ישראל בהטבילה גם בלא קבלתו ודעתו, כיון דמחוייב ועומד הוא בזה, ומהני דין ישראל שבו שא"צ עוד קבלה על השלמת גירותו, וכמש"נ. האומנם דבדברי הרמב"ם פי"ג שם שהבאנו מבואר ז"ל וא"צ לקבל עליו מצות ולהודיעו עיקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות עכ"ל, הרי דתלי לה בטעמא דשכבר הודיעוהו, וכ"ה להדיא בר"ח וברי"ף, וא"כ הרי משמע מזה דבעיקר דין גירותו באמת צריך קבלת מצות, ורק משום דהרי כבר הודיעוהו, וכן נראה ממה שפסק הרמב"ם דצריך שלשה לקבלו, משמע ג"כ דאין הגירות באה ממילא, דאם היתה הגירות ממילא חיילא א"כ לא היו צריכין גם למעשה ב"ד. אכן נראה דבאמת גם בהך מקצת הי' צריך דין קבלת מצות ככל מעשה גירות דעלמא, וא"כ אע"ג דמועיל בו הך דינא דכבר נתגייר דהגירות חיילא בי' בע"כ, אבל מ"מ לא בטיל מיני' דין קבלת מצות שיהא כגירות דממילא, ורק דדינו כקבלה בע"כ, דאינה מועלת זאת רק לגבי המתגייר בלבד דלא בעינן דעתו, אבל מ"מ דין ב"ד בעינן ככל גירות דעלמא, דלא שני בין גירות וקבלת מצות שבע"כ משארי גירות דעלמא, דבעינן דוקא ב"ד לקבלו בהוספת גירותו שתחול עליו הגירות. והכי מוכרח, דאם נימא דבאמת צריך קבלתו ודעתו ורק משום דהרי כבר הודיעוהו מתחלה כשטבל לשם עבדות, א"כ הא צ"ע דכ"ז שייך רק בעבד שנתגייר מתחלה לשם עבדות, אבל בנולד כשהוא עבד הא לא הודיעוהו עוד מעולם, וא"כ הרי צריך להיות דינו דצריך קבלת מצות, וזה דוחק מאד, אלא ודאי מוכח כמש"כ דעיקר הדין הוי דא"צ דעתו בזה, והוי קבלה דבע"כ, ומשום דיש על גופו חיוב שיחול עליו השלמת גירותו בע"כ. והא דכתב שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות, היינו דמחדש לן בזה דמשו"ה בעינן בהך קבלה שהיתה בעת שנתגייר לשם עבדות שיודיעוהו גם הנך מצות הנוהגות רק בבן חורין, כיון דטבילה הראשונה מועלת גם לענין הגירות שאח"כ שתחול עליו בע"כ, וכמש"נ וגם דבעיקר הך דינא דב"ד של גירות אם הוא תלוי בזה דגר צריך לקבל עליו עול מצות אם לא כבר נחלקו בזה הראשונים וכמבואר בחידושי הרמב"ן והרשב"א בסוגיא שם יעו"ש בדבריהם]. ולדעת התוס' דס"ל דקודם טבילה עוד לא תפסי בי' קידושין, וא"כ הרי חזינן דס"ל דקודם טבילה עוד לא פקע מיני' שום דין עבדות כלל, ולפי"ז צ"ל לדידהו דהא דא"צ קבלה הוא דינא בפ"ע בטבילת עבד שחלה עליו גירות בע"כ, וכן הוא מוכרח בלא"ה, לפי שיטתם דהטבילה יכולה להיות גם קודם שיחרור בע"כ, ואז הלא הוא עוד עבד גמור, אלא ודאי ש"מ דשאני טבילת גירות של שיחרור משארי גירות בזה דלא בעינן דעתו, וא"כ ה"ה לטבילה שאחר שיחרור דלא בעינן דעתו. וכן הא דאסור בשפחה מיד כשנשתחרר, צ"ל אליבייהו עפי"מ דאיתא בגטין דף מ' בתוס' ד"ה אותו העבד דמבואר שם דעת רש"י דגם במפקיר עבדו דפקע מיני' רשות רבו אסור ג"כ בשפחה, והתם הא לכל השיטות לא פקע מיני' עוד דין עבדותו, ומ"מ ס"ל לרש"י דאסור בשפחה, ובע"כ דלהיתר שפחה בעינן עבד ממש, ואע"ג דהתוס' פליגי התם ע"ז, היינו משום דס"ל דכיון דעוד לא נשתחרר ע"כ הוי עוד עבד ממש, אבל לאחר שנשתחרר דלא הוי עבד ממש שפיר אסור לכו"ע. אכן הרמב"ם הרי כתב דהא דא"צ קבלה הוא משום טעמא דשכבר הודיעוהו, וא"כ הרי מוכרח דלא הוי גזה"כ בטבילה זו שא"צ דעתו בזה, וא"כ בע"כ מוכרח אליבי' כמש"כ דדיני עבדותו בשיחרור פקע מיני' לגמרי, ומשום הך טעמא הוא דלא בעינן דעתו בזה, וכמש"כ. פט"ו ה"ט גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת עכ"ל, והקשה עליו הר"ן בפ' עשרה יוחסין וז"ל ולא ידעתי מנין לו דאע"ג דנכרי הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת התם היינו טעמא משום שא"א לו להתיחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו ויהא נידון כגר דמותר בממזרת והרי כאן יש קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר וצ"ע עכ"ל. ובאמת היא סוגיא ערוכה ביבמות דף נ"ז ע"א בעא מיני' ר"י מר"א פצוע דכא כהן שנשא בת גרים מהו שיאכילנה בתרומה וכו' כשרות מיתוספא בה ואכלה או דילמא קדושה מיתוספא בה ולא אכלה, ת"ש כי אתא ראב"ח מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידי' מנין לפצוע דכא כהן שנשא בת גרים שמאכילה בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש וגו' יאכל בו וכו' וש"מ כשרות איתוספא בה ואכלה ש"מ, ופירש"י שם בלשון ראשון דקאי על בת גרים שאמה מישראל, ומסקנא דכשרות איתוספא בה ולאו קהל היא ומותרת לפצ"ד ולא הויא משתמרת לביאה פסולה ואוכלת בתרומה, אכן בלשון שני פירש"י שם דהא דכשרות איתוספא בה היינו לאיקרוי' קהל, אלא דהגמ' מוכיח דכיון דהא דאמה מישראל שריא לכהונה הוא משום דאיתוספא בה כשרות לאיקרוי' קהל ש"מ דבלא אמה מישראל לאו קהל היא ומותרת לפצ"ד ומאכילה בתרומה, הרי להדיא דללשון ראשון של רש"י הסוגיא מבוארת כדעת הר"ן דבאמו מישראל לאו קהל הוא, וללשון אחרון של רש"י הסוגיא מבוארת כדעת הרמב"ם דבאמו מישראל חשוב קהל ואסור בפסולי קהל. ועל קושית הר"נ מהא דלמשפחותם לבית אבותם, ע"כ צ"ל דדין קהל יסוד דינו אינו דין משפחה, רק דהוא חלות דין בגופו מדין קדושת ישראל, וכל שהוא חלות דין על הגוף בלא דין משפחה מהני ע"ז גם צד האם, ולא נאמר ע"ז הדין דמשפחת אם אינה קרויה משפחה כיון דלא תליא במשפחה כלל, ועל כן שפיר הוי קהל ע"י האם, וכמסקנת הגמ' דכשרות איתוספא בה, דהיינו לאיקרוי' קהל.