חדושי ר' חיים הלוי נה

אשר לפ"ז צ"ע דלמה לא יחול מיני' קנין הגוף מיד כשבא לרשות ישראל אף קודם טבילה, כיון דישראל הרי קונה נכרי לגופי'. אלא דלפמש"כ דהרמב"ם פוסק כרב אחאי, א"כ הא גם ישראל אין קונה את הנכרי לגופי' כי אם בטבילה לבד, וא"כ מיושב היטב דברי הכ"מ, אכן יעו"ש בכ"מ בתירוצא קמא דהרמב"ם פוסק דלא כרב אחאי, וצ"ע פי"ג הי"ב כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום, שבו תיגמר גרותו ויהי' כישראל, ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עיקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות עכ"ל, והוא כמסקנת הגמ' ביבמות דמ"ח יעו"ש, אלא דהתוס' שם בדמ"ז ע"ב הקשו מהא דאיתא בגטין דף מ' בכותב לשפחתו שטר אירוסין ואמר לה צאי בו והתקדשי בו, דר"מ סבר יש בלשון הזה לשון שיחרור ומשוחררת ומקודשת, ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שיחרור, ותיפוק לן דהא אכתי לא תפסי בה קידושין כל זמן שלא טבלה, ותירצו דהתם מיירי בשטבלה מקודם לשם טבילת שיחרור שאח"כ, ועיין בנ"י ביבמות שם שכתב דכל עיקר הך טבילה היא מדרבנן, וא"כ בלא"ה ניחא הא דתפסי בה קידושין, כיון דמד"ת אינה צריכה טבילה כלל. אלא דצ"ע לדעת הרמב"ם דהטבילה היא מד"ת, וכמש"כ דהוא גמר הגירות, ואין לומר דהגמר גירות הוא מדבריהם, דהרי כתב בהלכה הקודמת דהטבילה הראשונה שהיתה לשם עבדות היא רק מקצת גרות, וא"כ ש"מ דהגמר גירות הוא מד"ת, כיון דמתחלה לא הי' רק מקצת גירות, וכן הרי כתב דהטבילה היא כשישתחרר העבד, דמשמעו הוא דהטבילה צריכה להיות דוקא לאחר השיחרור ולא קודם השיחרור, וגם דנראה דכיון דלדעת הרמב"ם הטבילה היא מד"ת וחשובה מעשה גירות, א"כ ממילא לא שייך דהטבילה יוקדם להשיחרור, דמאחר דבשעת טבילה הרי עוד לא חלה הגירות כיון דהוי עוד קודם שיחרור, ממילא דלא שייך שתהני על לאחר השיחרור דאין גירות אלא בשעתה, ובע"כ דהטבילה צריכה להיות דוקא לאחר השיחרור, וקשה אליבי' מהך דצאי בו והתקדשי בו, דאיך תפסי בה קידושין, והא אכתי לאו בת קידושין היא כל זמן שלא טבלה, וצ"ע. אם לא שנימא דאיירי באומר לה צאי בו והתקדשי בו לאחר טבילה דר"מ הא ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וגם חכמים דהכא בע"כ ס"ל הכי, דאלא"ה הא אין זה שטר קידושין כלל, כיון שנכתב בעודה שפחה דאינה בת קידושין, וכדאיתא ביבמות דנ"ב דלאשה בעלמא אינו גט משום דאינה ראוי' לגירושין, וה"נ בקידושין דכוותה, אלא ודאי דהך דצאי בו והתקדשי בו קיימא אם אדם מקנה דבר שלב"ל, [והא דמובא הך דינא ברמב"ם פ"ו מה' עבדים ואף דאנן קי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל, היינו משום דאי משום טעמא דדשלב"ל א"כ אכתי מיהא משוחררת היא, ולזה הביא דאין בלשון הזה גם שיחרור], אכן זה נראה דחוק, ועוד דבאמת הרי מהא דדרשינן בגיטין דמ"ג ע"ב כי לא חופשה הא חופשה ימותו, הרי מבואר להדיא דבחיפוש תליא מילתא, וכל שחופשה תפסי בה קידושין וחייבין עלי' משום אשת איש, ואע"פ שלא טבלה, אלא דלדעת התוס' דטבילת שיחרור היא קודם השיחרור, א"כ הא מיתוקם קרא בחיפוש שאחר טבילה, אבל לדעת הרמב"ם דטבילת משוחררין היא לאחר השיחרור, א"כ הרי מבואר להדיא מהקרא דכי לא חופשה דכל שנשתחררה הויא בת קידושין, וקשה דהא אכתי מחוסרת טבילה מד"ת. והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דס"ל דנהי דיציאתו מעבדות לקדושת ישראל צריכה עוד טבילה וגירות, מ"מ יש בזה דינים חלוקים, דבאמת עיקר דין עבדות צריך להיות פקע בשיחרור לבד גם לענין איסורין וקדושת גופו, ובשיחרור לבד צריך להיות נשאר בקדושת ישראל ע"י הגירות שמתחלה שהיתה בשעת טבילתו וגירותו לשם עבדות, אלא דאמרינן דכיון דהגירות היתה לשם עבדות ע"כ בע"כ צריך עתה גירות לההוספה שיש לישראל על עבד, דלזה לא אהניא הגירות שמקודם, וא"כ כ"ז הוא בהדינים שחסר בהגירות דמעיקרא, משא"כ בהנך דינים דליתנייהו גם בנכרים, ורק דמשום עבדות אתוספו בי' הנך דינים, בזה אין הדבר תלוי כלל בגירות, כי אם בשיחרור לבד, שמועיל להפקיע מיני' דין עבדות גם בקדושת גופו, בזה לבד פקעו מיני' כל הנך דיני. ולפי"ז הרי ניחא הא דמשוחרר קודם טבילה הוי בר קידושין, דהרי הא דעבד ושפחה אינן בקדושין מבואר בקידושין דס"ח דהוא מקרא דעם הדומה לחמור, והך דעם הדומה לחמור הוא דין מסויים ומתוסף בעבדים, מה דליתא גם בנכרי, דהא בזה נכלל גם הא דעבד אין לו חייס ונכרי יש לו חייס וכמבואר בקידושין די"ז דנכרי יורש את אביו ד"ת, וכן מבואר להדיא ביבמות דס"ב דהיו לו בנים בגיותו יצא ידי פו"ר משום דיש לו חייס, משא"כ בעבד דאין לו חייס, וכיון דהוי דין מיתוסף מחמת עבדות, על כן ממילא אמרינן דלענין זה בשיחרור לבד חוזר דינו להיות כישראל, והוי בר קידושין אף קודם טבילה. ואין לומר דאכתי לא יהא המשוחרר בר קידושין משום חסרון גירות, כיון דנכרי ג"כ אינו בר קידושין, דלזה אהני הא דילפינן לעבד בלה לה מאשה דלכשישתחרר אין בזה משום חסרון גירות, וכדחזינן דגם בעבד גופי' הא דלא תפסי בי' קידושין הוא רק משום טעמא דעם הדומה לחמור, אבל חסרון גירות אין כאן, ואין במשוחרר דין חסרון גירות אלא לגבי הנך דינים היתרים על אשה, דבזה אמרינן כיון דליתנייהו בעבדים ממילא הוי דינו דביציאתו מעבדות לישראל צריך טבילה וגירות, ולא זולת, וכמש"נ. ונראה דכן מבואר בלשון הרמב"ם שם שכתב דהטבילה לשם עבדות הוי מקצת גרות, וקשה דבאמת הא הוי זה גירות שלמה, דעבד הא הוי ישראל, ומה דצריך טבילה כשנשתחרר הא זהו רק להפקעת עבדותו, ומשום דעבד הוי מינא בפ"ע מסויים בדיניו, ואיזה מקצת גירות בטבילת עבדות שלו, אלא ודאי כמש"כ דדעת הרמב"ם היא דלהפקעת עבדותו סגי בשיחרור לבד גם לכל הנוגע לאיסורין וקדושת גופו, וטעמא דצריך גירות כשנשתחרר הוא משום דלהוספת דיניו לא אהניא לי' הגירות דמעיקרא אף שהוא ישראל, ומשו"ה הוא דקוראו הרמב"ם מקצת גירות. ולפ"ז הרי מבואר היטב דלכל הנך דינים דאתוספו בי' משום דין עבדות סגי בשיחרור לבד, וא"כ כל שנשתחרר שוב פקע מיני' הך דינא דעם הדומה לחמור, ושפיר הוי בר קידושין אף בלא טבילה, ואע"ג שצריך טבילה מד"ת, וכמש"כ. ונראה שכן הוא מוכרח כמש"כ דדיני עבדותו בשיחרור פקע מיני'. דאם נימא דגם לאחר השיחרור אכתי דין עבד עליו בפני עצמו לענין איסורא וקדושת גופו כל זמן שלא טבל והתגייר, א"כ כל עבד משוחרר קודם טבילה אמאי הוא אסור בשפחה, והרי מאחר דהוא באנפי נפשי' דין עבד עליו בקדושת גופו צריך להיות מותר בשפחה. ואין לומר דבעינן לענין היתר שפחה שיהא עבד ממש, דהרי בקידושין דס"ט מבואר דממזר מותר בשפחה, ועיין בתוס' דף י"ג שפירשו הטעם בזה דהואיל דממזר בא מהנך דלא תפסי בהו קידושין הוי ג"כ בכלל קדש דומיא דעבד ושפחה וע"כ מותר בהם, אבל הא מיהא חזינן דלא תליא זאת בהיותו עבד. ורק במה דגופו דין קדש עלי' וכמו ממזר, וא"כ כש"כ דאף דלא הוי עוד עבד ממש אבל מאחר דהוא כעבד בקדושת גופו לענין איסורין, א"כ הא הוי קדש וצריך להיות מותר בשפחה כמו ממזר, ובכמה דוכתי משמע דאסור בשפחה מיד כשנשתחרר אף קודם טבילה וכן מוכח