חדושי ר' חיים הלוי נד

בדין עבדות, דאיתי' גם בישראל הלוקח מנכרי, וכדהבאנו מהסוגיא דטבילתו עולה לשם עבדות, אי לאו משום דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד וכש"נ. ועכ"פ הא מיהא להדיא כמש"כ, דכל עיקר מניעת חלות גירות דחירות הוא מחמת שחלה עליו גירות דעבדות, וכש"נ דכל עיקר טעמא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד המבואר בסוגיא הוא כי היכי דלא תיחול עלי' גירות דעבדות, שזהו המונעתו מגירות דחירות. אלא דאכתי קשה מהא דאיתא בסוגיא מ"ט נכרי גופא לא קני לי' מאי דקני לי' הוא דמקני לי' לישראל והקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, דמבואר מזה דגם כשבא לרשות ישראל אין גופו קנוי, וכדתלי טעמא בחלות דין הפקעת שעבוד משום דלא קנאו לגופי', וכן מדאיתא שם א"ר אויא ל"ש אלא בלוקח מן הנכרי אבל נכרי גופי' קני, ר"ל וע"כ אין בו דין הפקעה ואין טבילתו לשם ב"ח קיימת, הרי להדיא דכל עיקר יסוד הך דינא דמפקיע מידי שעבוד ושטבילתו לשם ב"ח קיימת הוא רק משום טעמא דלא קנאו לגופי', וכדמחלקינן בין לוקח מן הנכרי ללוקח נכרי גופי', וקשה דעת הרמב"ם שפסק דגופו קנוי בכל גווני. אכן נראה דהא דישראל קונה נכרי לגופי' יכול להיות בתרי גווני, או משום זה שבידו להטבילו לשם עבדות, וזהו דין קנין הגוף שלו, או משום דגם בקנין כספא לחוד הרי הוא כבר עבדו, ויש להישראל בו קנין הגוף דעבדות דממונא, ונ"מ בזה לענין חלות הדין של הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, דאי משום זכותא שבידו להטבילו לשם עבדות, א"כ הא כל קנין הגוף שלו יסודו על שם עבדות העתידה להיות בו, ועל זכותא דאית לי' לעשותו עבד, וע"כ שפיר חייל בי' דינא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, כיון דאכתי לאו עבדו הוא, משא"כ אם נימא שכבר נשלם קנין עבדות דממונא בי', א"כ הרי הדין עבדות שבו הוא קנין ולא שעבוד, ולא שייך בו כלל דין הפקעה של הקדש חמץ ושיחרור, וזהו דמחלק הגמ' דבלוקח עבד מן הנכרי כיון דנכרי רק מאי דקני לי' מקני א"כ אכתי אין לו בו קנין עבדות, ואע"ג דקנין הגוף ממילא חייל בע"כ, בזכותא דאית לי' בי' להטבילו לשם עבדות, אבל אכתי אינו רק כשעבודא, וקנין ממש דעבדות אכתי לית בי', משום דמאי דקני לי' הוא דמקני, וכיון דקדם וטבל לשם ב"ח פקע שעבודא משום טעמא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, וחייל גירותו לשם חירות ולא לשם עבדות, משא"כ לוקח נכרי גופי' דכבר אית לי' בי' קנין ממש של עבדות דממונא, א"כ לא שייך בו הך דינא דמפקיע מידי שעבוד, וע"כ ממילא עולה גירותו לשם עבדות ולא לשם ב"ח, אבל אה"נ דקנין הגוף אית לי' להישראל בו לעולם אף בלקחו מן הנכרי, וכמש"כ. ולפי דברינו נראה, דהא דפריך רב אחאי אימא בכספא ובטבילה לא פליג רק על קנין עבדות שבו עכשיו, וס"ל דגם בלוקח נכרי גופי' לא חיילא בי' שם עבדות עד לאחר טבילה, אבל אה"נ דאית לי' קנין הגוף מחמת זכותא שבידו להטבילו לשם עבדות, ורק דחייל בי' דינא דהקדש מפקיע מידי שעבוד, וטבילתו לשם ב"ח קיימת. ונראה דהכי מסתברא, מהא דאיתא בסוגיא שם גבי גיורת שטבלה וטבלו עבדי' לאחרי' דבסתמא טבילתן עולה לשם עבדות, ואם נימא דלית לה בהו רק קנין מעשה ידיו א"כ איך נעשין בסתמא עבדים, וכי קנין מעשה ידיו יועיל להיות עבדים, והתם הא הוי דינם כישראל הלוקח מן הנכרי וכמבואר בסוגיא שם, וגם דקשה מזה על רב אחאי דס"ל דלעולם לית לי' רק קנין מעשה ידיו בלבד, וכן קשה מהא דאיתא שם דאמר רב אשי רמו לי' ארויסא בצוארי' ארפו לי' וצמצמו לי' וכו' כי היכי דלא לקדים ולימא לשם ב"ח אני טובל, הרי דמטבילין אותו לשם עבדות בע"כ, ואי משום קנין מעשה ידיו איך יעשוהו בע"כ לעבד גמור, וא"ל דאיירי בלוקח נכרי גופי', דא"כ הרי אינו יכול להקדים ולומר לשם ב"ח אני טובל, וגם דתקשי לרב אחאי דס"ל דגם בלוקח נכרי גופי' אין לו רק קנין מעשה ידיו, אלא ודאי דלעולם יש לישראל בו קנין הגוף, ומשום זכותא דבידו להטבילו לשם עבדות, ופלוגתא דרב אחאי היא רק אם חייל בי' שם עבדות מעכשיו, ולענין דינא דהפקעה מידי שעבוד. ולפ"ז הרי מבואר מתוך הסוגיא, דישראל הלוקח עבד מן הנכרי קני גופו, ומ"מ יכול לטבול לשם ב"ח, משום טעמא דהקדש מפקיע מידי שעבוד, וזהו כפסק הרמב"ם, וכש"נ. והנה פסק הרמב"ם דישראל הלוקח עבד מן הנכרי קנה גופו בסתמא, ולא הזכיר דעכ"פ אין לו קנין עבדות דממונא מעכשיו, משום דנכרי רק מאי דקני לי' מקני, משום דנראה דהרמב"ם פוסק כרב אחאי, וכמו שפסק בסתמא דקדם וטבל לשם ב"ח טבילתו קיימת, ולא חלק בין לוקח עבד מן הנכרי ללוקח נכרי גופי', וא"כ הא נמצא דלעולם לית בי' קנין עבדות דממונא קודם טבילה, ואין לו רק הך זכותא דבידו להטבילו, שזה איתא גם בלוקח עבד מן הנכרי, ונמצא דלוקח עבד מן הנכרי שוה דינו ללוקח נכרי גופי', ושפיר סתם הדברים דכשבא ליד ישראל גופו קנוי כדין כל עבד כנעני קודם טבילה, ומיושבים היטב דברי הרמב"ם, וכש"נ. והנה הכ"מ כתב דהא דכתב הרמב"ם אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל, ר"ל לאחר טבילה, דאז ודאי גופו קנוי, אבל אה"נ דקודם טבילה אינו קונה אותו אלא למעשה ידיו, וכהסוגיא דיבמות דנכרי רק מאי דקני לי' הוא דמקני לי' לישראל, ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם דלוקח עבד מן הנכרי וקדם וטבל לשם ב"ח קנה עצמו ב"ח א"ש בפשיטות, כהסוגיא דיבמות, כיון דגם דעת הרמב"ם היא דאינו קונהו אלא למעשה ידיו. אלא דיש לדקדק קצת, דהנה צ"ע בנכרי הבא להתגייר לשם עבד כנעני שיהא עבדו של פלוני אם מהניא אם לא, אם נימא דעבד כנעני לא יוכל להיות רק היכא שהדין ממון שבו כבר קנוי להאדון, אבל היכא דלית לי' בי' קנין ממון מקודם לא יוכל לחול כלל קנין עבדות ע"י הטבילה, וממילא דעצם גירותו וטבילתו לשם עבד אינה קיימת, דאין גירות לחצאין, או דנימא דבזה עצמו שטבל וגייר עצמו לשם עבדו של פלוני בהכי גופא חיילא בי' קנינא דעבדות לפלוני, ולא מיחסר שום קנין ע"ז, דבעצם הגירות וחלות הדין עבדות הוא דבא גם קנינו, וממילא הוא עבדו של פלוני בלא שום קנין. ולפ"ז הרי צ"ע דברי הכ"מ במאי דמפרש דדברי הרמב"ם דגופו קנוי קיימי אלאחר טבילה, דאם נימא דגם בלא שום קנינא דממון חיילא קנין עבדות ע"י טבילה לשם עבדות, א"כ מאי אעפ"כ וכו' דקאמר הרמב"ם דאע"פ שהנכרי לא קנהו אלא למעשה ידיו מ"מ הישראל קונה אותו לגופו ע"י טבילה, כיון דגם בלא קנין ממון כלל ג"כ הוא נעשה עבד בקנין הגוף לישראל ע"י טבילה וגירות לשם עבדות, ואין זה משום גרמא דקנין מעשה ידיו כלל, ואם נימא דבלא קנין ממון מקודם אינו נעשה עבד בטבילה וגירות, וכדמשמע בסוגיא דיבמות שם דפריך רב אחאי אימא בכספא ובטבילה דמשמע דבעינן תרווייהו, ג"כ צ"ע דברי הרמב"ם, דכיון דמחמת עצם הטבילה והגירות לשם עבדות לא חלה בי' קנינא דעבדות, וצריכינן דוקא שיהא קנוי בקנין ממוני' מקודם, א"כ איך נעשה באמת עבד ע"י טבילה, כיון שאין להאדון בו רק קנין מעשה ידיו, וחסר בו קנין הגוף שהוא עיקר דין ממון דבעינן לחלות שם עבדות, ומאי שיאטי' דקנין מעשי ידיו לאשוויי דין עבדות, אם לא שנימא דקנין מעשה ידיו שבו אלים ודיני' שיחול מיני' קנין הגוף כל אימת דמשכח רווחא,