חדושי ר' חיים הלוי נג

היא שעת וסתה, א"כ ממילא דזה לחוד מפקיע הדין אונס, ולא איכפת לן מה שמד"ת אינו צריך לחוש שתראה, דמ"מ לענין דין אונס, כיון שאם תראה מיקרי זה ראי' של שעת וסתה, וכל שרואה בזמן הראוי לה ממילא דאינה בכלל אונס, ורק שוגג הוא דחשוב כיון דסבר יכולני לבעול, ואתיא שפיר הגמ' גם למ"ד וסתות דרבנן, כיון דדין קרבן הלא תלוי באם היתה הראי' בזמנה אם לא, דזה שייך לעיקר דין קביעות וסת, דזה ד"ת לכו"ע, וכש"נ. ומעתה הרי י"ל, דהדרשא דוהזרתם היא דרשא גמורה מד"ת, ואע"ג דוסתות דרבנן, דהרי עיקר הדין דוהזרתם הוא שצריך לפרוש במקום שיוכל לבוא לידי טומאה ונדה, וזו היא מצות ההזרה ופרישה, וא"כ כיון דעיקר קביעות הוסת הוא דאורייתא, נהי דבעבר וסתה קי"ל דוסתות דרבנן ולא חיישינן לראתה, אבל מ"מ בשעת וסתה עצמה הרי היא בכלל אפשר להיות רואה, וחייל ע"ז חובת הזרה ופרישה מד"ת, וכסתימת לשון הרמב"ם דהוא ד"ת. פי"ג הי"א הלוקח עבד מן הנכרי וקדם העבד וטבל לשם בן חורין קנה עצמו עכ"ל, וכן פסק בפ"ח מה' עבדים הי"ט עיי"ש, וכבר הקשו ע"ז מהא דאיתא ביבמות דף מ"ה ע"ב אר"ח בר גוריא אמר רב הלוקח עבד מן הנכרי וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו ב"ח מ"ט נכרי גופא לא קני לי' מאי דקני לי' הוא דמקני לי' לישראל וכיון דקדם וטבל לשם ב"ח אפקעי' לשעבודי' כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד וכו' אר"א ל"ש אלא בלוקח מן הנכרי אבל נכרי גופי' קני דכתיב וגם מבני התושבים וגו' מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם וכו', הרי להדיא דהך דינא אם יכול העבד להקדים ולטבול לשם ב"ח הוא תלוי באם יש לו בו קנין הגוף אם לא, וא"כ לפ"מ דפסק הרמב"ם בפ"ט מה' עבדים ה"ה ז"ל נכרי שקנה נכרי לעבדות לא קנה גופו ואין לו בו אלא מעשה ידיו אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל עכ"ל, הרי דדעת הרמב"ם דאף בלוקח מן הנכרי קני גופי', וא"כ איך פסק הכא דאם קדם העבד וטבל לשם ב"ח קנה עצמו ב"ח, והא מכיון דיש להרב בו קנין הגוף א"כ לא מהניא טבילתו לשם ב"ח וכמבואר בגמ', וצ"ע. ונראה לומר, דהנה בהא דקאמר הגמ' דבלוקח נכרי גופי' לא קנה עצמו ב"ח, ולא מהניא טבילתו שלשם חירות, משום דקני לי' גופו וכדילפינן מקרא דמהם תקנו וגו' דאתם קונים, וקשה דהרי כל זמן שלא טבל הא כל קנינו הוא רק קנין ממונא בלבד, ומאי שייכות הוא למנוע דין גירות, וכי גירות בממונא תליא, ונהי דאם תהא חלה הגירות יופקע גם הקנין ממון שלו, הלא זהו רק מילתא דממילא, אבל עצם דין הגירות וכניסתו לקדושת ישראל הא לא שייך כלל לדין ממוני', וא"כ מאי שייכות הוא הקנין ממון שבו למנוע הגירות שלא יוכל לגייר עצמו לשם ב"ח, וצ"ע. ואשר יראה מוכרח בביאור הסוגיא, דהא דקאמר הגמ' דבמקום דקני גופי' לא קנה עצמו ב"ח, אין פירושו דבטלה כל מעשה הטבילה והגירות שעשה, והרי הוא בנכריותו כמו שהי', אלא דעיקר הדין בזה הוא, דכל שיש להאדון בו קנין הגוף, והוא זה קנין של עבדות, אף דאיסורא דעבדות עדיין לית בי' קודם טבילה, משום דעדיין לאו עבד הוא בקדושת גופו, מ"מ כיון דקני מיהא גופי' לדין עבדות, אית בי' דינא דכשטובל ומגייר עצמו הויא גירותו גירות של עבדות, וגם בטבל לשם ב"ח, מ"מ כיון דיש בו קנין הגוף של ממון הגורם שתחול עליו גירות דעבדות, ע"כ ממילא דטבילתו וגירותו לשם ב"ח מתחלקת, ועולה רק לגירות דעבדות בלבד, ואין זה חסרון ושינוי בהדין גירות, כיון דבאמת הגירות דחירות כוללת יותר, ושפיר מהניא לגירות דעבדות, ולא מיבעיא לרשב"א דס"ל ביבמות דף מ"ז דכופה ומטבילה לשם שפחות וא"צ דעתה וקבלת מצות, וכן בלוקח עבד מן הנכרי ג"כ כופהו ומטבילו וא"צ לקבל וכדאיתא בדף מ"ח שם, אלא אפילו לפ"מ דקי"ל כרבנן דאחד זה ואחד זה צריך לקבל, וגם טבילת עבדות אינה אלא מדעת העבד, מ"מ כ"ז הוא בעיקר הדין גירות וקבלת מצות, אבל כל שנתגייר וקבל המצות מדעת, דעיקר גירותו קיימת, ממילא שוב הדר דינו דחייל בי' מה שראוי לחול בי', וכיון שיש בו דין ממון של עבדות ממילא הויא גירותו גירות של עבדות, וחייל בי' דין איסורא דעבד, וזהו דקאמרה הגמ' דהיכא דקני לי' האדון לגופי' לא קנה עצמו ב"ח, דנהי דהקנין ממון עצמו לא מעכב מלחול בי' דין גירות, אבל הרי זהו גורם שיחול עליו דין גירות דעבדות, וממילא דהוא עבד באיסורא וקדושת גופו, ולא בן חורין. ויסוד לדברינו נראה מדברי הרמב"ם עצמן שכתב ז"ל נכרי שקנה נכרי לעבדות לא קנה גופו וכו' אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל, וכבר הקשה הכ"מ דהוא זה סותר להסוגיא דבלוקח מן הנכרי לא קני גופי' משום דמאי דקני לי' הוא דמקני לי' לישראל, אכן לפמש"נ נראה, דלהרמב"ם הסוגיא קשיתי', דאמרינן דבלוקח מן הנכרי אם קדם וטבל לשם ב"ח קנה עצמו ב"ח משום דנכרי גופא לא קני לי' וכו' וכיון דקדם וטבל לשם ב"ח אפקעי' לשעבודי' כדרבא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, וקשה דלמה צריכינן לטעמא דמפקיע מידי שעבוד, ותיפוק לן דכיון דכל דין עיכוב גירות שע"י קנין ממונא הוא רק משום דהקנין גורם שיחול עלי' דין עבדות בטבילתו לשם ב"ח, וזו היא שמעכבתו שלא יחול בי' גירות דחירות, וא"כ הרי לא שייך זאת רק היכא דקני גופי', דאז שייך לומר שהקנין יגרום בי' דינא שבמעשה גירות הוא נעשה עבד, אבל בלוקח מן הנכרי כיון דלא קני גופי', ורק קנין מעשה ידיו הוא דאית לי' בי', וא"כ הרי פשיטא דבטבילתו לשם ב"ח לא יחול עלי' דין עבדות ממילא, וא"כ ממילא דגירותו לשם ב"ח קיימת, כיון דאין כאן דין עבדות שתעכב, ורק דין ממון בעלמא, שזה לא שייך כלל לעכב דין גירות, ולמה תלי לה הגמ' בדינא דמפקיע מידי שעבוד, וצ"ע. וע"כ הוכיח מזה הרמב"ם דגם בלוקח מן הנכרי כיון שבא ליד ישראל גופו קנוי לישראל, וא"כ ראוי הי' שבטבילתו וגירותו לשם ב"ח יחול בי' ממילא דין גירות דעבדות, משום הקנין שבגופו שמועיל לחול בי' דין עבדות ממילא, והי' צריך להיות דינו שנעשה עבד בטבילתו לשם ב"ח, וע"ז הוא דמייתי הגמ' הך דינא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, דמשום זה הוא דמועיל זה שטובל ומגייר עצמו לשם ב"ח להפקיע מיני' דין ממוני', וממילא דפקע מיני' חלות דין של עבדות הראוי' לחול בי' בשעת טבילה, וטבילתו לשם ב"ח קיימת להיות ב"ח. ואשר נראה עוד' בדעת הרמב"ם, דהא גופא דקני לי' להטבילו לשם עבדות משוי' לי' לקנין הגוף, דבאמת הא דדרשינן אתם קונים ולא הם קונים, הא עיקר הדרשא היא דאין לנכרי בחברו קנין עבדות שיחשב עבד כנעני שלו, ורק קנין מעשה ידיו הוא דאית לי', משום דחשוב זה קנין ממונא לבד ולא קנין עבדות, והא דגם בקנין ממוני' לא קני לי' רק למעשה ידיו ולא לגופי' הרי לא מצינו ע"ז מיעוטא, אלא נראה דזה ממילא נלמד, משום דבאמת גם נכרי חשוב אין גופו ממון, ולא שייך גבי' קנין הגוף כלל, והא דיש לישראל בו קנין הגוף, הוא רק משום דינא דעבדות, ובנכרי דלית לי' קנין עבדות, ממילא דכל קנין ממון שלו לא הוי רק קנין מעשה ידיו בלבד, אשר על כן כשבא אח"כ לרשות הישראל כיון דקני לי' להטבילו לשם עבדות, א"כ ממילא הדר קנין ממון שלו לקנין הגוף, כיון דכל עיקר קנין הגוף תלוי