חדושי ר' חיים הלוי נב

בבעהמ"א שתירץ דבכל העריות ונבעלה לפסול לה אה"נ דנעשית זונה אף באונס, אבל בא"א שאני דגלי בה רחמנא דנתפשה מותרת עיי"ש בדבריו, ולכאורה צ"ע דמאי שיאטי' דאונס דשרי בטומאה לענין דין זונה שבה, וצ"ע. והנראה לומר בזה, דבאמת בכל א"א שזינתה שנעשית זונה ופסולה לכהונה הוא מתרי דיני, חדא משום דלא גריעא א"א משארי עריות וכל הני דאסורה להנשא לו דנעשית זונה, ועוד איכא דין מסויים בא"א מדין טומאה של א"א דחל בה שם זונה לכהונה, וזה נילף מהא דדרשינן ונטמאה ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, הרי דאיכא דין טומאה בזנות דא"א לפסלה מן הכהונה, א"כ ממילא דנעשית גם זונה ואסורה לכהן משום זונה. ולפי"ז הרי י"ל דגם לענין דין אונס דינה חלוק, דאם באנו לדון בה דין זונה משום דהרי היא כשארי עריות דנבעלה בעילת זנות בזה באמת דינה כשארי עריות דנעשית זונה אף באונס ולא שייך ע"ז הדין דנתפשה מותרת כיון דאין זה מדיני טומאה דא"א ורק מדין ערוה וביאת איסור שבזה, משא"כ אם באנו לדון בה דין זונה מכח דין זנות דא"א, א"כ הרי חלות דין זונה שבה הוא זה מדיני הטומאה שנאמר בא"א שזינתה, בזה שפיר יש לחלק בין אונס לרצון, ואונס דרחמנא שריי' להפקיע מינה דין טומאה לית בה גם דין זונה הבאה מחמתה. ובזה יש מקום לומר, דהא דרב עמרם ביבמות דף נ"ו שם דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה והא דאמר רבה דבאונס לא הויא זונה לא פליגי אהדדי, דבאמת א"א שנאנסה ג"כ הויא זונה ופסולה לכהונה, ומשום דלא שניא א"א משארי עריות ופסולין שנעשית זונה על ידם, וזהו מימרא דרב עמרם דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה ומשום זונה כיון דנבעלה לפסול לה, ומימרא דרבה דבאונס לא הויא זונה קיימא על דין זונה הנאמר בא"א במסויים משום דין טומאה שבה, בזה הוא דס"ל דבאונס לא מיקריא זונה, וכדילפינן לה מקרא דוהיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת וכמבואר בסוגיא שם. אלא דבאמת הרי אין מקום לכל מש"כ, דאיזו נ"מ יש לנו בזה אם דין זונה הבא מכח טומאה דא"א איתי' גם באונס אם לא, כיון דעכ"פ היא זונה לעולם משום דין נבעלה לפסול לה וכש"נ. אכן נראה, דזהו שחידש הראב"ד דהנך תרי לישני דרבה קיימי במקום קו"ס וע"א, וס"ל להראב"ד דע"א שנאמן במקום קו"ס נאמן לכל מילי, בין לענין איסור טומאה ובין לענין איסור זונה, אלא דכ"ז לענין דין זונה הבא מכח דין טומאה של א"א, משא"כ אם באנו לדון בה דין זונה משום דין בעילת זנות של כל העריות, א"כ הוא דבר בפ"ע שאינו מענינא דקו"ס כלל, כיון דאין זה מדיני טומאה של א"א, ושם אחר הוא דקגרים לה, דין נבעלה בעילת זנות של ערוה, על כן ממילא דאין מועיל לזה קו"ס כלל, וממילא דאין ע"א נאמן בזה, והסוגיא דקיימא במקום קו"ס וע"א הא נמצא דאין כאן כלל דין זונה של נבעלה לפסול לה האמור בכל העריות כיון דאין הע"א נאמן בה, ואין בה רק פסול זונה הבא מכח טומאה דא"א דרחמנא רביי' שבמקום קו"ס יהא ע"א נאמן בה, וע"כ זהו דקאמר רבה דכל באונס לא הויא זונה, ומשום דכיון דיסוד דין זונה שבה בא מכח דין טומאה האמור בא"א ע"כ ליתי' באונס דרחמנא שריי' מקרא דוהיא לא נתפשה, וזהו שכתב הראב"ד דכל אונס בע"א לא קרינן בי' זונה, כיון דכל הך דינא דבאונס לא מקריא זונה הוא זה רק בזינתה עפ"י ע"א דפקע מינה דין זונה של נבעלה לפסול לה, אבל בנבעלה עפ"י שני עדים כיון דהיא זונה מדין נבעלה לפסול לה א"כ ממילא דהויא זונה גם באונס. ולפי המבואר הא נמצינו למדין מהסוגיא דיבמות דע"א בקו"ס נאמן בין לענין לאו דטומאה ובין לענין לאו דזונה, וכמבואר בסוגיין דלכו"ע לוקה משום זונה ומשום טומאה, ורק באונס הוא דפליגי הנך תרי לישני אי הויא זונה אי לא, וסוגיא זו הא קיימא בקו"ס וע"א וכש"נ. אשר ע"כ זהו שהשיג הראב"ד על הרמב"ם מסוגיא דיבמות דנאמר שם דע"א נאמן לענין טומאה לעולם ולענין זונה דוקא ברצון ולא באונס ולדעת הרמב"ם צ"ל דס"ל כשיטת יתר הראשונים דהסוגיא קיימא בזינתה בשני עדים, אבל אה"נ דע"א בקו"ס אינו נאמן רק לענין איסור עשה של קו"ס ולא לענין לאו דטומאה, וכש"נ. פ"ד הי"ב ואסור לו לאדם לבוא על אשתו סמוך לוסתה שמא תראה דם בשעת תשמיש שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם עכ"ל, עיין במ"מ שכתב דהקרא אסמכתא בעלמא ואיסור זה הוא מדבריהם וכמו שפסק בפ"ח דוסתות דרבנן. והנה בשבועות דף י"ח קפריך הגמ' בשאין סמוך לוסתה אנוס הוא ומבואר שם בסוגיא דאינו חייב חטאת רק על סמוך לוסתה וכגון דקאמר יכולני לבעול, וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מה' שגגות הל"ו עיי"ש, וכבר הקשו דהרי וסתות דרבנן, וא"כ הא מדאורייתא אין חילוק כלל בין בשעת וסתה לשלא בשעת וסתה, וצ"ע. אכן נראה מבואר בדעת הרמב"ם, דס"ל דהא דאמרינן דוסתות דרבנן אין פירושו דכל יסוד הדין של קביעות וסת הוא רק מדבריהם, ומדאורייתא לא חל דין קביעות וסת כלל, דהנה ברמב"ם פ"ו שם ה"ו ז"ל כל ימי האשה מיום שיקבע לה וסת עד שתמות או עד שיעקר הוסת ליום אחר תספור לעולם שבעה מתחלת יום הוסת ואחריהן אחד עשר ואחריהן שבעה ואחריהן אחד עשר וכו' שכל ימיה של אשה כך הן שבעה ימי נדה וי"א ימי זיבה עכ"ל, והך וסת שהזכיר הרמב"ם אין פירושו כמו שעת וסתה המוזכר מתחלה ברמב"ם בה"ב שם, דהפירוש שם אלו הימים שהוקבעו להיות ימי נדה, אבל הכא ר"ל שעת וסתה ממש שקבעה לראיתה, והוא זה מבואר מהא דפסק הרמב"ם בפ"ח שם ה"ט וי' בדין שינתה וסתה וז"ל ואם נקבע לה וסת בימי זיבתה ה"ז חוששת לוסתה וכו' כיצד חוששת לוסת אם ראתה דם בוסת זו אפילו יום אחד תשב לנדתה מספק וכו', והיינו משום דחיישינן שמא הוא זה קביעות וסת, וממילא דמשתנה גבה חשבון ימי נדה וזיבה והויא ראי' זו ראי' של נדה, הרי להדיא דדין חשבון ימי נדה וזיבה תלוי בקביעות וסת, וכן משמע מדברי הרמב"ם בה"ג שם שהזכיר דין חשבון ימי נדה וזיבה גבי קביעת וסת, דש"מ שכל חשבון וקביעות ימי נדה וזיבה תלוי בקביעות וסתה, וכן הוא מבואר להדיא במ"מ שם, והרי חשבון של ימי נדה וזיבה פשיטא דהוי דאורייתא, דהלא זהו עיקר יסוד הדין והחילוק שבין נדה לזבה, ובע"כ דגם דין קביעות וסת הוא ג"כ מד"ת לכו"ע. והא דאמרינן דוסתות דרבנן הוא רק לענין הטומאה, דזה דחיישינן דראתה בשעת וסתה זה לא הוי רק מדרבנן, ומדאורייתא לא תלינן למימר שראתה, אבל אה"נ דאם ראתה מיקרי זה שראתה בשעת וסתה גם מד"ת, דעצם החלות של קביעות וסת הוא מד"ת, והרי דין וסתות לשור המועד מדמינן לי', ובשור המועד ליכא שום דין שנחוש לנגיחה בזמן העדאתו, אלא דעיקר הדין הוא דאם נגח מיקרי נגיחה של העדאה, וא"כ ה"נ בוסתות דכוותה עיקר הדין מד"ת הוא רק דין קביעות וסת, שזו היא שעת וסתה. וזה לכו"ע דאורייתא, והפלוגתא אי וסתות דאורייתא או דרבנן הוא רק אי חיישינן לראי' בשעת וסתה מדאורייתא או לא, אבל אה"נ דעיקר החלות דין של וסתות הוא דאורייתא, וזהו דנאמרה ההלכה דימי נדה וימי זיבה תלויין בוסת. ולפי"ז הרי ניחא הסוגיא דשבועות דמחלקת בין בשעת וסתה לשלא בשעת וסתה לענין החיוב חטאת, גם אם נימא דוסתות דרבנן, דכיון דגם מד"ת חל דין קביעות וסת, שזו