חדושי ר' חיים הלוי נא

נאמן לומר כלל שזינתה. ורק במקום קינוי וסתירה הוא דהוי גזה"כ להאמין גם ע"א, ונראה דלאו במעשה קינוי וסתירה לחוד הוא דתליא, כי אם דבעינן גם האיסור של קינוי וסתירה, דרק במקום דחייל עלה דין סוטה ואית בה איסורא דסוטה ודין ספק זינתה אז הוא דמועיל עדותו של הע"א לשוי' לודאי זינתה לאסרה בודאי, אבל במקום דבלא עדותו של הע"א ליכא עלה איסורא ואינה בדין סוטה כלל, אז שוב לא מהניא עדותו של הע"א לאסרה. ולפ"ז נראה דאם בא הע"א להעיד זה גופא שהוא במקום קינוי, ע"ז ג"כ אינו נאמן כדין דבר שבערוה שלא במקום קינוי, דהרי בלא עדותו לית בה איסורא דקינוי. ולפ"ז הרי מיושב היטב דברי הרמב"ם שפסק דאם בא הע"א לאחר השקאה אינו נאמן, דכיון דכבר פקע מינה בהשקאתה איסורא דקינוי, ולית בה עוד דין סוטה וספיקא דזינתה כלל, ורק ע"י עדותו הוא שבא לבטל ההשקאה ולאחולי בה דין סוטה ודין זינתה, על כן שוב אין הע"א נאמן בזה כדין דבר שבערוה שלא במקום קינוי וכש"נ. וניחא השתא גם קושית המל"מ דאמאי לא אמרינן דגם בהי' לה ע"א במה"י אין המים בודקין אותה, אכן לפ"ז הרי ניחא. דכיון דבבא לאחר השקאה לא מהימנינן לי' כלל בעדותו, ע"כ אינו נאמן גם לבטל ההשקאה. ולפי דברינו הרי י"ל, דגם דעת הרמב"ם היא דנאמנות הע"א בטומאה היא על עיקר המעשה, דנאמן לאסרה בתורת ודאי, והא דכתב הרמב"ם לעיל שהרי נאסרה בקינוי וסתירה, היינו משום דבזה הוא דתלוי יסוד דין נאמנותו, משום שנאסרה בקינוי וסתירה, וכש"נ דהא דע"א נאמן בטומאה הוא רק בעת שאסורה מספיקא דקינוי וסתירה, וניחא גם הא דהוסיף הרמב"ם טעמא דהשתי' שתתירה נמנעה, דכיון דיסוד נאמנותו של הע"א הוא רק בצירוף מה דאסורה היא מחמת הקו"ס, א"כ ממילא דגם לאחר הגדת הע"א אם אך הוה פקע מינה איסורא דקו"ס הוה פקע גם נאמנות הע"א, והי' חוזר דינו כע"א בדבר שבערוה בלא קינוי וסתירה דאינו נאמן, ולהכי הוא דהוסיף טעמא דההשקאה נמנעה ע"י הע"א, וממילא נשאר בדין נאמנותו שזינתה לאסרה, אבל אה"נ דנאמנות הע"א הוא על עצם המעשה שזינתה, מגזה"כ דנאמן לאסרה בתורת ודאי במקום קו"ס. אלא דמ"מ סתימת לשון הרמב"ם מורה דדעתו דכל נאמנות הע"א היא רק למנוע את ההשקאה. הלכות איסורי ביאה פ"א הכ"ב המקנא לאשתו ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה והי' בעלה כהן ובא עליה אח"כ ה"ז לוקה עליה משום זונה. אע"פ שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה בו זונה עכ"ל, ובהשגות ז"ל אינו כן דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה דכל אונס בע"א לא קרינן בי' זונה אלא משום טומאה וכו' עכ"ל. ובאמת דמדברי הרמב"ם בפי"ח מהל' איסורי ביאה הי"ב מבואר כדעת הראב"ד שכתב שם וז"ל כל אשה שקנא לה בעלה ונסתרה ולא שתת מי סוטה אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה, בין שלא רצת היא לשתות וכו' בין שהיתה שם עדות שמונעה מלשתות וכו' הואיל ולא שתת מכל מקום ה"ז אסורה לכהונה מספק עכ"ל, הרי להדיא דגם היכא שאינה שותה מפני עדות, דהיינו שיש עדות טומאה, ג"כ איסורה לכהונה הוא רק מספיקא, וכדין כל הנשים שאינן שותות. אלא דצ"ע סתירת דברי הרמב"ם, דהרי הכא פסק להדיא דלוקה עלי' משום זונה, וצ"ע. והנראה לומר, דבאמת גם דעת הרמב"ם כדעת הראב"ד, דאין ע"א המעיד בטומאה מועיל לענין זונה, והטעם בזה משום דהרי בכ"מ אין דבר שבערוה פחות משנים ואינו נאמן לומר כלל שזינתה ונטמאה, ורק דכן הוא גזה"כ דבמקום קינוי וסתירה ע"א נאמן, וא"כ כל זה הוא לענין איסור טומאה דהוא איסורא של קינוי וסתירה, משא"כ לענין איסור זונה לא מהניא כלל קו"ס, וע"כ ממילא דלענין זונה הדר דינא דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין ע"א נאמן לומר שזינתה, והא דפסק הרמב"ם הכא דלוקה משום זונה, הוא משום דכיון דאסירא לי' מיהא משום איסור טומאה שע"ז ע"א נאמן, א"כ ממילא דכשבא עליה נעשית זונה בביאתו זו גופה, וכמו שפסק הרמב"ם בפי"ח שם דכל שנבעלה למי שאסורה להנשא לו נעשית זונה, וע"כ שפיר לוקה משום זונה על ביאה זו, כיון דנעשית בה זונה והויא ביאתו ביאה של זונה. ולפ"ז הרי ניחא גם הא דפסק הרמב"ם דלוקה רק משום זונה ולא משום טומאה, ומשום דנראה דהרמב"ם ס"ל דגם לענין טומאה דמהני לזה דין קינוי וסתירה וע"א נאמן לומר שנטמאה, מ"מ כל זה הוא לענין דין טומאה של ונטמאה הנאמר בקינא לה ונסתרה ובזה הוא דמהני דין קו"ס, אבל לא לענין שם טומאה הנאמר בזינתה ודאי, וכמו דלא מהניא דין קו"ס לענין דין זונה כמו"כ לא מהניא גם לענין שם טומאה שנאמר בנטמאה ודאי, רק לענין שם טומאה שנאמר בקו"ס עצמה. ויסוד לזה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ו מה' יבום וחליצה הי"ט דצרת סוטה שקנא לה ונסתרה מתיבמת, ובזינתה ודאי פסק דצרתה פטורה מן החליצה ומן היבום, ובע"כ דקו"ס לא מועיל רק לענין שם טומאה הנאמר בקו"ס, אבל לא על שם טומאה הנאמר בזינתה, ולית בה גם דין ספק זינתה וצרתה מתיבמת. ולפ"ז נראה דס"ל להרמב"ם דגם דין נאמנותא דע"א הוא רק לענין הך איסורא דונטמאה הבא מכח דין קו"ס, משא"כ לענין דין הלאו של טומאה שנאמר בזינתה, כיון דהקו"ס לא מועיל לאשווי' ספיקא, ממילא דאין מועיל ע"ז גם נאמנותו של הע"א, אשר ע"כ שפיר ס"ל להרמב"ם דאינו לוקה רק משום זונה ולא משום טומאה, כיון דלענין הדין טומאה שנאמר בו הלאו אין ע"א נאמן בי', ומשום זונה היינו טעמא דלוקה כמש"כ משום דנעשית זונה בביאה זו גופה, דלא שאני איסור טומאה של קו"ס משארי איסורים דנעשית על ידם זונה לדעת הרמב"ם בפי"ח שם, משא"כ לענין טומאה דלא שייך זאת, והאיסור טומאה צריך לחול בה רק עי"ז שנאמין להע"א על עיקר המעשה שזינתה, בזה ס"ל להרמב"ם דליתא זאת בע"א וכש"נ, וע"כ אינו לוקה רק משום זונה ולא משום טומאה. ולפי המבואר כל ע"א בקו"ס המעיד שנטמאה, לדעת הראב"ד דינו חלוק, דנאמן לענין הלאו של טומאה הנאמר בזינתה ודאי ולא לענין זונה, ולדעת הרמב"ם גם לענין הלאו של טומאה אינו נאמן וכל נאמנותו הוא רק לענין איסור טומאה של קינוי וסתירה. והנה דברי הראב"ד שכתב וז"ל דכל אונס בע"א לא קרינן בי' זונה אלא משום טומאה והכי איתא ביבמות בלישנא בתרא דרבה עכ"ל, לכאורה תמוהין ואין להם שום מובן, דמאי שיאטי' דדין אונס לע"א, ואם איכא פלוגתא ביבמות דף נ"ו באשת כהן שנאנסה אם בעלה לוקה עליה משום זונה או רק משום טומאה מאי שייכות הוא לדין ע"א לאחר קו"ס וצ"ע. והנראה לומר בדעת הראב"ד, דהנה כבר הקשו הראשונים בסוגיא דיבמות דף נ"ו שם ללישנא בתרא דרבה דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה, אבל משום זונה לא דבאונס לא קרינן בי' זונה, והרי להדיא תנן בכתובות דף י"ד בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה דאם רוב פסולין אסורה לכהונה, הרי להדיא דגם באונס נעשית זונה, ועיי"ש