חדושי ר' חיים הלוי נ

דהנה בפ"ד מה' חובל ומזיק הי"ד כתב הרמב"ם ז"ל וכן החובל בבתו משום צער וריפוי ובושת עכ"ל, וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל דוקא בושת דחבלות אבל בושת דאונס ופיתוי אינו חייב דהא אי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין עכ"ל, ועיין במ"מ שהקשה ע"ז דבאונס ומפתה הרי בלא"ה פטור משום דקם לי' בדרבה מיני' וכדתנן בכתובות דף ל"ו הבא על בתו פטור מפני שהוא מתחייב בנפשו, וע"כ הגיה בלשון הראב"ד דההשגה קאי על תחלת דברי הרמב"ם דאחרים שחבלו בה הוי הבושת והצער לעצמה ולא להאב, וזהו שהגיה דבאונס ופיתוי גם הבושת והצער הויין של האב. ואכתי יש לדקדק דבבושת וצער של אונס ומפתה הרי כבר מבואר ברמב"ם הלכות נערה בתולה דהרי הן של אב והכא בהלכות חובל ומזיק איירי רק בדין שארי חבלות וא"כ הא שפיר נקט הרמב"ם בסתמא דהרי הן של הבת. ואשר יראה לומר בדעת הראב"ד, דבאמת בהלכות נערה בתולה הא איירינן בבושת וצער של ביאה דאית בה חיובא דאונס ומפתה, דה"ה של אב מגזה"כ דונתן לאבי הנערה, דאיתרבו שם גם שארי חיובים מלבד קנס, וכדדרשינן בכתובות דף מ' מקרא דתחת אשר ענה ומקרא דהשוכב עמה, אבל בושת ופגם וצער של אונס ופיתוי בגוונא דלית בהו חיובא דאונס ומפתה, דזה נכלל בתוך שארי חבלות, אכתי לא נתבאר אם הן של אב או של בת, ומצאנו דכוותה במשמש מת, דנראה דכמו דפטור בעריות ובחייבי לאוין ה"נ פטור מחיובא דאונס ומפתה, וה"נ מוכרח מהא דפריך הגמ' בכתובות דל"ב על הא דתנן אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת והא אין לוקה ומשלם, וכן שם דף ל"ה פרכא זו לרבה, ומסיק שם דע"כ כר"י ס"ל, ואם נימא דמשמש מת חייב בקנס א"כ הא מצינו לאוקמי במשמש מת דקנס איכא ומלקות ליכא, אלא ודאי דפטור גם מקנס, וא"כ צ"ע בבושת ופגם זה אם דינו כבושת ופגם של אונס ומפתה דהן של אב או דדינו כשארי חבלות דהן של הבת. ונראה דאם נימא דזכית האב בהבושת ופגם הוא כמו זכיתו בקנס שהאב זוכה בזכות בתו שהתורה זכתה לו בתשלומי בתו, א"כ הוי זאת דין מסויים בחיובא דאונס ומפתה, וע"כ אינו זוכה רק בגוונא דחיובא דאונס ומפתה בי', אז הוא דהוי דינא דהבושת ופגם של האב, אבל במשמש מת דלית בי' דינא דאונס ומפתה, וכדחזינן דפטור מקנס, והבושת ופגם שלו הוא ככל חבלות דעלמא, א"כ הדר דינם להיות כשארי חבלות דהבושת ופגם הן של הבת, משא"כ אם נימא דהטעם דבידו למוסרה למנוול ומוכה שחין מועיל שיהא להאב זכות בהבת לענין בושת ופגם זה, וממילא דהחיוב והתשלומין הם שלו, א"כ גם משמש מת כיון דמ"מ דין ביאה בזה, וכדחזינן דביאה זו פוסלתה מן התרומה, א"כ י"ל דהבושת ופגם שבזה הויין של האב, דכל שמחמת ביאה שייך בי' טעמא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין, וכל שמחמת ביאה דהמעשה הוי בכלל אונס ומפתה ורק דחסר בי' חיובא דאונס ומפתה, אבל מאחר דהזכות הוא של האב בעיקר המחייב, א"כ ממילא דדינו תלוי רק בעצם המעשה שדין אונס ומפתה בי' והרי הוא של האב. ולפ"ז נראה דזהו ביאור דברי הראב"ד שכתב דבושת ופגם של אונס ופיתוי אינו מתחייב האב לבתו, ולא תקשי עליו דהא הוי קם לי' בדרבה מיני' דפטור לגמרי, דהראב"ד איירי בגוונא דלית בי' חיוב מיתה וכגון במשמש מת, וחיוב בושת ופגם שלו הוא מדין שארי חבלות, וזהו שחידש הראב"ד דמשום הך טעמא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין ממילא דכל שבושת ופגם שלו הוא ע"י ביאה הרי הזכות לאביה אף שהוא חיוב של חבלות וכש"נ. והרמב"ם דהשמיט זאת, י"ל או משום דלא הוזכר זאת בגמ', או דנימא דהרמב"ם ס"ל דזכות האב בבושת ופגם הוא רק בהתשלומין ולא בעיקר המחייב, וכמבואר כן בדברי הרמב"ם פ"ב מה' נערה בתולה הי"ד ז"ל שלשה דברים של מפתה וארבעה של אונס הרי הן שלו שכל שבח נעורים לו עכ"ל, הרי דהשוה בושת ופגם לקנס וכללן בדין שבח נעורים שהוא על התשלומין, וממילא דזכות האב תלוי בחיובא דאונס ומפתה, ומשמש מת דפטור מקנס הרי הוא בכלל שאר חבלות דהבושת ופגם להבת. ולפ"ז נראה דזהו פלוגתת הרמב"ם והראב"ד גם הכא בהלכות נערה בתולה שהבאנו, דהנה זה שכתב הכ"מ דהואיל שזכית האב הוא על ידה ע"כ הויא בת תביעה, כ"ז הוא אם זכייתו בהבושת ופגם הוא מדינא דשבח נעורים שזוכה הוא בזכות בתו וזכייתו הוא בהתשלומין ע"כ שפיר אמרינן דכיון שזכיתו הוא מכחה ע"כ שפיר מיקריא תובע, משא"כ אם נימא דהך דינא דאי בעי מסר לה וכו' גורם דהאב יש לו זכות בעיקר המחייב של הבושת ופגם דהרי הוא שייך להאב, וממילא הוא זוכה בחיוב זה מעצמו שלא ע"י זכות בתו כלל, א"כ הא אין החיוב בא כלל מכחה, וממילא דלא הויא בת תביעה, כיון דאינה שייכה כלל להחיוב של האב שזוכה בו בעיקר המחייב, וע"כ הראב"ד דס"ל דזכייתו בהבושת ופגם הוא בהבת עצמה וכש"נ למעלה ע"כ זהו שהשיג דאין כאן תובע, והרמב"ם דס"ל דזכיית האב בבושת ופגם בא מכח זכות בתו ע"כ שפיר פסק דנשבעין על תביעת הבת, ומיושב היטב פלוגתת הרמב"ם והראב"ד, וכש"נ. הלכות סוטה פ"ג הכ"ג באו עדי טומאה אחר ששתתה ה"ז תצא בלא כתובה ואפילו לא אירע לה דבר מדברים אלו מפני שאין המים בודקין אלא מי שאין לה עדים שמודיעין זנותה וכו' אבל אם בא ע"א והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה עכ"ל, עיין במל"מ שכתב דטעמא הוא משום דכל נאמנותו של הע"א בטומאה הוא רק לענין שלא תשתה וממילא דנשארת באיסורה שמקודם כיון דאין לה השקאה שתתירה, אבל לאחר שכבר שתתה הרי כבר הותרה ע"י ההשקאה ושוב לא מהניא העדת הע"א, ועיי"ש שהקשה דהרי הא דאמרינן בסוטה דף ה' דכל שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה הא ילפינן זאת מקרא דועד אין בה ובהך קרא הא נכלל גם ע"א, וא"כ אם יש לה ע"א במה"י ג"כ לא יבדקוה המים ולא תהני כלל ההשקאה שמקודם להתירה, עיי"ש בדברי המל"מ. והנה עיקר דברי המל"מ מבוארים להדיא בדברי הרמב"ם בפ"א שם ה"כ שכתב ז"ל כל סוטה שאמרנו שאינה שותה מפני עדי טומאה ה"ז אסורה על בעלה לעולם וכו' שהרי נאסרה בקינוי וסתירה והשתי' שתתירה נמנעה שהרי יש בה עד עכ"ל, הרי להדיא דכל עיקר דין נאמנות הע"א בטומאה הוא רק למנוע ההשקאה, אלא דדברי הרמב"ם דהכא לכאורה אכתי אינן מיושבין, דנהי דכל עדותו של הע"א לא מהניא רק לענין למנוע ההשקאה, אבל מ"מ הרי הא ודאי דלא רק לענין שלא להשקותה לכתחילה, כי אם גם להפקיע עיקר דין ההשקאה, ומדין נאמנות הע"א דחשבינן לה לודאי זינתה לענין זה, ואין מועיל בה שוב השקאה להתירה, וא"כ מה לן בזה שבא לאחר ההשקאה, אבל מ"מ הרי ע"י עדותו השתא הדר דינא דההשקאה לא מועלת בה ולא כלום, דע"ז הא מהניא נאמנות הע"א דהשקאה לאו כלום היא גבה כדין זינתה ודאי, והדר קשה טעמו של הרמב"ם דמ"ש קודם השקאה מלאחר השקאה, והלא גם בלאחר השקאה איגלאי מלתא למפרע ע"י הע"א שאין מועלת בה השקאה כלל. והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דטעמו הוא משום דהנה באמת הרי קי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין ע"א