חדושי ר' חיים הלוי ה

שיחדש דבר הוא משום דהוי תפלת נדבה, וזהו להדיא כדעת הרי"ף דר"י דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו לא פליג אדר"י אמר שמואל דצריך שיחדש בה דבר דאדרבה הואיל והיא נדבה ע"כ צריך שיחדש בה דבר. והראב"ד שם חולק וכתב ז"ל אעפ"י שלא יחדש עכ"ל, והיינו משום דס"ל כדעת רש"י והבה"ג דר"י דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו פליג אדשמואל. ופוסק כר"י דא"צ חידוש דבר בנדבה. והנה במימרא שני' דשמואל דבעמד להתפלל ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה עיין ברי"ף שפי' דשמואל תרי דינים תני בתפלת נדבה, חדא דאם אינו יכול לחדש דבר פוסק. ושנית דגם ביכול לחדש אם התחיל בתורת חובה אינה מצטרפת לנדבה ופוסק באמצע ברכה, אכן לדעת הראב"ד י"ל דבאמת ליתא כלל דינא דאם התחיל בתורת חובה אינה יכולה להיות שוב נדבה. דאין בההתחלה שע"ד חובה שום גריעותא כלל לענין דין נדבה. וגם התפלה שע"ד חובה אם רק אינה חובה חוזרת להיות נדבה. והא דקאמר שמואל פוסק אפילו באמצע ברכה הוא זה גופא הדין הראשון דשמואל דאם אינו יכול לחדש דבר אל יתפלל ומשו"ה הוא דפוסק. או דאיירי גם הכא באינו יכול לחדש דבר. או דאפילו ביכול לחדש מ"מ כיון דההתחלה היתה שלא בתורת נדבה וחידוש דבר א"כ הוי בכלל אינו יכול לחדש דבר דלשמואל אינו יכול להתפלל בכה"ג תפלת נדבה. אבל שום הוספת דין מחמת אתחלותא דחובה לא נאמר בזה כלל. ונראה דזהו ביאור ההשגה שכתב אין כאן נחת רוח. והיינו דהראב"ד פליג על עיקר הדין של הרמב"ם דאם נזכר שכבר התפלל פוסק. ומשום דלדעת הראב"ד כ"ז הוא לדעת שמואל דסובר דבעינן שיחדש דבר אבל אנן קי"ל כר"י דיכול להתפלל תפלת נדבה גם בלא חידוש דבר וממילא דגם בהתחיל בתורת חובה גומר ודין תפלת נדבה עלה. ולפ"ז קיימא ההשגה אתחלת דברי הרמב"ם דאם נזכר שכבר התפלל פוסק בתפלת חובה. ע"ז הוא שהשיג דגם בתפלת חובה אם נזכר שכבר התפלל גומרה בתורת נדבה וכטעמי' לעיל בפ"א דיכול להתפלל תפלת נדבה גם בלא חידוש. וכמש"נ דלדעת הראב"ד גם ההתחלה שע"ד חובה מצטרפת להחשב תפלת נדבה ותליא רק בדין חידוש דבר. הלכות תפילין פ"א הי"א גויל של ספר תורה וקלף של תפילין או של ס"ת צריך לעבד אותן לשמן ואם עבדן שלא לשמן פסולין וכו' ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה עכ"ל. והוא בירושלמי פ"ג דיומא עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה ורשב"ג אוסר. ובס"ת מבואר בגיטין דנ"ד דצריכה עיבוד לשמה. אלא דצ"ע מ"ש סאת ממזוזה. וע"כ צ"ל דהירושלמי ותלמודין פלינ והרמב"ם דפסק כשתי הסוגיות צ"ע. והנה בסנהדרין דמ"ז איתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור ורבא אמר מותר אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא מ"ט דאביי גמר שם שם מעגלה ערופה וכו', ורבא מ"ט לא גמר מעגלה ערופה אמר לך משמשין ממשמשין גמר לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה וכו' ת"ש אמר לאומן עשה לי תיק של ספר נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בהן קודש מותר להשתמש בהן חול נשתמש בהן קודש אסור להשתמש בהן חול. תנאי היא דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור של בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות אע"פ שלא עיבדן לשמן רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן. ופסק הרמב"ם בפ"ג מהל' תפילין הט"ו דעור הבתים אינו צריך עיבוד לשמן. והיינו משום דאנן קי"ל כרבא דהזמנה לאו מילתא היא. אלא דצ"ע דמ"ש דברצועות פסק שם דצריכות עיבוד לשמן. והרי גם שם הזמנה לאו מילתא' היא. האומנם דבדברי הרמב"ם מבואר טעמא דמילתא שכתב ז"ל ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה אבל העור שמחפין בו אינו צריך עיבוד כלל אפילו עשהו מצה כשר עכ"ל. הרי דמפרש להדיא דהא דעור הבתים א"צ עיבוד לשמה הוא משום דגם בלא עיבדן כלל כשר, משא"כ ברצועות דצריכות עיבוד ע"כ צריכות גם לשמה. אלא דלפי"ז צ"ע מה דתלי לה הגמ' בדין הזמנה מילתא היא. כיון דהכא טעמא אחרינא הוא משום דא"צ עיבוד כלל. ובעיקר דינו של הרמב"ם שפסק דעור הרצועות צריך עיבוד לשמן אע"ג דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא. הנה זה מבואר מדברי הראשונים שנחלקו בזה. דהנה התוס' בסנהדרין שם הקשו מהא דאיתא בגיטין דף נ"ד דספר תורה שעבד הגוילין שלא לשמן פסולה ולפי הסוגיא דהכא הא צריכה להיות כשרה משום דהזמנה לאו מילתא היא. ועיין בתוס' שם שכתבו מכח זה בשם הר"ת לפרש הסוגיא להיפוך דאם הזמנה לאו מילתא היא צריך עיבוד לשמן יעו"ש בדבריהם. ובעהמ"א והרמב"ן במלחמות בפ"ק דסוכה כתבו לחלק דגוילין שאני משום דהויין עצם הקדושה. וכמבואר בתחילת הסוגיא דסנהדרין שם דעגלה ערופה שאני משום דהיא גופה קדושה וה"נ דכוותה, ואשר לפ"ז מתפרשא הסוגיא בתרי גווני. או דנימא דחלוק באמת דין עיבוד הגויל דחשיב עצם הקדושה ובעי לשמה לכו"ע. מדין עיבוד עור הבתים והרצועות דלא חשיבי רק תשמישי קדושה, וע"כ א"צ עיבוד לשמן משום דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא. וכדעת בעהמ"א שם. או דאפילו אם נימא דעור הבתים חשיב ג"כ עצם הקדושה. מ"מ תתישב הסוגיא שפיר. דהרי הא דמחלקינן בין עצם הקדושה לתשמישי קדושה הוא רק אליבא דרבא דאמר עגלה ערופה שאני דהיא גופה קדושה, אבל לאביי דיליף דהזמנה מילתא מעגלה ערופה. בע"כ דלא מחלק בין תשמישי קדושה לעצם הקדושה. וע"כ הסוגיא דסנהדרין דקיימא אליבא דאביי שפיר מפרש לפלוגתא דרשב"ג ורבנן בדין הזמנה מילתא. משא"כ לדידן דקי"ל כרבא דעצם הקדושה שאני, א"כ ממילא דפלוגתא דרשב"ג ורבנן לא שייכא כלל לדין הזמנה מילתא היא, ורק דפליגי בעיקר הדין דלשמה. והסוגיא דעור הגויל צריך עיבוד לשמה מוכחת דהלכה כרשב"ג. אבל אין זה נוגע לדין הזמנה. אלא דלשיטת הבעהמ"א דמחלק בין עור הבתים שהוא תשמישי קדושה לגויל שהוא עצם הקדושה קשה דכ"ז הוא לענין דין קדושת כתב בזה הוא דחשיבי הבתים רק תשמישי קדושה כיון דבהו עצמן ליכא כתבא. אבל אכתי הן עצמן עצם הקדושה משום דין קדושת תפילין דבזה קדושתן מצד עצמן באה והפרשיות עם הבתים והרצועות יחדו הן הן עצם התפילין, ואכולהו יחדו חיילא קדושת תפילין, וא"כ הרי שוב הדרא הקושיא לדוכתה מ"ש עור הבתים דעיבוד לשמה דידהו תלי בדין הזמנה מילתא מדין עיבוד הגויל דבעי ודאי לשמה. כיון דגם עור הבתים הוי עצם הקדושה בדין קדושת תפילין. ולשיטת הבעהמ"א צ"ל דאע"ג דעור הבתים הוי עצם הקדושה. אבל מ"מ קדושתן מכח הפרשיות קאתיא, וע"כ לענין עיבוד לשמן שפיר תלי בדין הזמנה מילתא היא. אבל אכתי צ"ע מהסוגיא דמנחות דף ל"ד דאיתא שם א"ר יוסי ומודה לי ר' יהודה ברבי שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתי תפילין של ראש שטולה עור על אחת מהן ומניחה וכו' והא שלח ר"ח משמי' דר"י תפילה של יד עושין אותה של ראש ושל ראש אין עושין אותה של יד לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ל"ק הא בעתיקתא הא בחדתת ולמ"ד הזמנה מילתא היא דאתני